ארכיון הקטגוריה: הומורסקה

הסדרה “חיל החלל” – מה סטיב קארל לא מבין | ביקורת סדרה

את הסיפור על “חיל החלל”, Space Force, הסדרה שסטיב קארל וגרג דניאלס יצרו לנטפליקס כדי ללעוג לממשל טראמפ שהקים את חיל החלל האמיתי, בטח כבר שמעתם. סופו המלעיג הוא שנטפליקס רשמה סימן מסחרי על “Space Force” לפני שהממשל האמריקני הספיק לעשות זאת. אבל האם הסדרה מצדיקה את כל המהומה הזאת?

בגדול, לא. הקונצנזוס הביקורתי הוא שהסדרה לא אחידה ברמה ונעה בין הבינוני לגרוע. זה די נכון. התסריטים מתאמצים אבל קצת מחפפים ברמת העלילה, השחקנים, ובכן, צנוניים למדי, ופיתוח הדמויות עלוב ונוטה לסטראוטיפים – ועל זה נדבר מיד. אבל יש שני אלמנטים שמצילים אותה: הפרק האחרון, וג’ון מלקוביץ.

נתחיל בסקירה קצרה: מארק ניירד (סטיב קארל) הוא גנרל בחיל האוויר שקיבל את הפיקוד על חיל החלל החדש מהניילונים שהקים נשיא בעייתי ונלעג. מגי (ליסה קודרו) היא אשתו, ארין (דיאנה סילברס) היא בתו המתבגרת, פאק טוני (בן שוורץ – אתם מכירים אותו כז’אן רלפיו מ”מחלקת גנים ונוף”) הוא מנהל המדיה האפוף והמעצבן שלו, וד”ר אדריאן מאלורי, ג’ון מלקוביץ המופלא, הוא ראש הצוות המדעי שלו. ואליהם נתפרים בתפרים גסים ולא משכנעים גם מדען צעיר ואסייתי וטייסת שחורה ומוכשרת, משת”פ/מרגל רוסי, קבלנית אזרחית יפהפייה לענייני מצלמות מעקב ונו, אתם כבר בטח מבינים לאן זה הולך וכמה כל קו עלילה כזה מבוזבז.

https://www.youtube.com/watch?v=l4mY2asIjWk

ביחד הם מנסים לשגר דברים, להתחבב על הנשיא, להקים בסיס על הירח ובאופן כללי לנצח את הסינים. כמה זה מצחיק? לא כל כך. כן יש גאג חביב אחד, אך לא מנוצל מספיק, של חמשת ראשי המטות המשולבים (ביניהם ג’יין לינץ’, היי!) היושבים סביב שולחן ומעליבים זה את זה במעגל סטייל “מופע שנות ה-70”. מזה הייתי דווקא שמחה לראות עוד. כל היתר מנסה להיות סאטירי… אבל לא ממש מצליח לפגוע.

כפרה על ג’ון מלקוביץ’

הדמויות לא מצליחות לפצות על העלילה הצולעת – נפתולי ההתבגרות של ארין לא מאד מפותלים, בן שוורץ טיפש ומעצבן מאד (אבל בפרקים האחרונים מקבל בכל זאת רגע גאולה או שניים), המדענים לא מקבלים מספיק מאור הזרקורים כדי שנבין מה עובר עליהם, ובנוגע למגי, אשתו של ניירד… ובכן, בפרק השני מתברר לנו שהיא נשפטה למאסר ממושך מאד על פשע שאותו לא מזכירים. מה היא כבר עשתה? לא יגלו לנו? לא, אבל יש דבר אחד ויחיד שאותו אנחנו יודעים על האישה הזאת – בפרק הראשון היא שמחה שראש מטה משולב מקבל בית עם צוות עובדים. כנראה שזה הפשע, אם אין שום דבר אחר שאנחנו יודעים עליה, לא?

לפחות יש את ג’ון מלקוביץ. כפרה על ג’ון מלקוביץ. מדען ממורמר, עם פה גדול ומלתחה מרהיבה. בחיי שהפספוס הכי גדול של הסדרה זה שהוא לא הדמות הראשית. אולי היינו מגלים למה הוא כל כך ממורמר. הוא רצה לעבוד במחקר אזרחי? או שלא קיבלו אותו לנאסא? בכל מקרה, הוא רק אתמול התחיל לעבוד עם הצבא שאין לו מושג איך שום דבר עובד? אה, בעצם הוא ממורמר כי הוא הומו (כי כמובן, אי אפשר גבר שיודע להתלבש ועדיין מחבב נשים), אבל מזל כי זה אומר שסולחים לו על דברים מאד לא אתיים, וגם שבפרק העשירי אפשר יהיה להשתמש במרמור הזה כדי לקדם את האג’נדה של חיל החלל, שהיא כמובן נפרדת מזו של הממשל. כי צבא שמחליט בעצמו זה… אה… טוב, די בבירור מישהו לא חשב על זה עד הסוף.

חיל החלל נגד אורוויל

בואו ניכנס להשוואה הבלתי נמנעת לאורוויל. האורוויל לא רק נוצרה מאהבה אמתית ומהבנה בחומר של סטאר טרק. היא גם מציגה את סת’ מקפרלן כדמות מורכבת ומעוררת הזדהות – איש מוכשר וחכם אבל גם אכול ספקות ורגשות אשם, מלא מוטיבציה אבל מוצא את עצמו שוב ושוב במקומות שבהם הוא תוהה אם הבעיה היא בו או בסביבה. בדיוק הפרופיל שכל מילניאל שהמציאות הכלכלית המחורבנת של העשור האחרון מוטחת לו בפרצוף יוכל להזדהות איתו. אבל סטיב קארל… לא רק שלא ברור אם הוא מבין משהו בכל העסק הזה של אוויר וחלל, גם לא ברור אם דמותו היא של לא-יוצלח סתום במערכת של אידיוטים או טיפוס החלטי עם חשיבה מהירה שמוצא את עצמו במקום שבו החוקים קצת שונים מאלה שלהם הוא רגיל.

הפרק האחרון היה מוצלח יותר מכל הסדרה בדיוק כי נראה שהתקבלה החלטה לאן הולכים ואיך סטיב קארל מתמודד עם זה. שווה לסחוב עשרה פרקים בינוניים בשבילו? לא, אבל עדיין שווה לראות את זה רק בשביל ג’ון מלקוביץ והפה הגדול שלו. בחיי שהיו כמה פרקים שהוא נקודת האור היחידה בהם.

***

קראו עוד:

האורוויל. בחלל אף אחד לא יכול לשמוע אותך צוחק?

סדרות הקומדיה של 2020

 


סאטירה לוחמנית ונוסטלגיה מתקתקה – אז והיום בבדיחות מצבי חירום

“אח”, נאנחו כולם אי שם בראשית ימי הקורונה, לפני בסך הכל חודש, “זוכרים את זהו זה במלחמת המפרץ?”

מה עוד היה לנו במלחמת המפרץ? חרדה מחוסר הוודאות ושום יכולת לדעת מתי זה יסתיים, הורים וילדים בבית, והרבה מאד וודו שמערב לטקס ומסיכות כדי להתגונן. מדי פעם נשמעים קולות על הסולידריות של אז – המדינה שחילקה לכל אזרח ערכת מגן מפני לוחמת אב”כ, ונחמן שי שהיה המרגיע הלאומי ועשה חזרות רבות על הקאצ’פרייז שלו “ולשתות הרבה מים”. היום, לעומת זאת, קבלו את המענק לעצמאים שכדי לקבל אותו צריך להתגנב לבית שימוש שאינו בשימוש ולפתוח דלת שעליה שלט “זהירות נמר” ואת המענק למשפחות עם ילדים שנראה שבמעט כסף הכעיס הרבה מאד אנשים. אה, ודרישה לתפור לעצמכם מסיכה או לקנות ערימה – בעשרה שקלים ליחידה.

אז והיום, הצורך בפורקן של המתח בתקופה מלאה באי וודאות ניכר. אבל, האם הנוסטלגיה העזה לזהו זה מוצדקת? האם מה שהיה אז הוא באמת מה שהיינו צריכים – והיום כבר אין?

אז מה היה לנו במלחמת המפרץ? קודם כל, היה די הרבה. חוץ מזהו זה היה גם את “העולם הערב” הפרועה והמוצלחת לא פחות (אליה יש פחות נוסטלגיה, כנראה בגלל האבולוציה המעציבה של כוכביו), וגם “זבנג” – אז עדיין טור קומיקס בעיתון בודד ולא המפלצת הרב-זרועית של סוף העשור – הפליאה בבדיחות שכולם הכירו. מה שלא היה הוא ערוצים אלטרנטיביים – לא היו רשתות חברתיות וחוץ מפנזין או שניים שצילמו כמה יוד ביתניקים במכונת צילום ליד המזכירות כשאף אחד לא ראה, לא ממש היו ערוצים מעבר לאלה הרשמיים.

זהו זה מביאים את הבאבה בובה להציל את המצב:

היום, יש המון. יש את ארץ נהדרת, קבוע כל שבוע.

ויש עוד המון “רץ בווצאפ” מסוג כזה או אחר – ממים, סרטונים, בדיחות, משחקי מלים, קבוצות פייסבוק… המונים. כמו ב”צוק איתן”, כוכבי הרשת עדיין איתנו ומנפקים בדיחות שחורות וציניות באופן קבוע. אבל לאף אחד מהם, כולל לארץ נהדרת, אין את מה שהיה לזהו זה – את מדורת השבט. אין את 100% אחוזי הרייטינג, ואין את הצימאון לשבוע הבא. המפה לשם נשלח מם או סרטון, ולפעמים יש גם סדרת סרטונים בתדירות כזאת או אחרת. אבל אין את ההמשכיות, את הציפיה ליום חמישי בשמונה וחצי ולשידור החוזר מחר באחת וחצי. אין בדיחה אחת שכולם שמעו, וחזרו עליה, והכירו, וצחקו ממנה עד שנכנסה ל-DNA הלאומי.

חוץ אולי משיר המרפסות, המנון הסגר של ארץ נהדרת:

האם הבדיחות דאז באמת היו יותר מוצלחות? אולי. אני לא ממש משוכנעת שהבאבא בובה יותר מצחיק מעופר ומאור, אבל ברור שהיתה לו יותר נוכחות ושהופעתו הקבועה, פעם בשבוע באופן קבוע, הפכה אותו לדמות מוכרת לא פחות מנחמן שי, או ברסימנטוב של ימינו. בטח יותר מוכר מעופר ומאור.

הבאבא בובה חוזר לעודד, זהו זה 2020:

בהשוואה בין זהו זה של אז ושל היום, נראה שעיקר ההומור מאד חיובי – הבאבא בובה לגמרי בא לעודד, השירים חביבים, הכל באווירה מאד נעימה, לא נשכנית או פוגענית. ועדיין ההומור מיזוגני לעתים וסטראוטיפי עד רמת הקרינג’. לזכותם אגיד שגם ההומור הממוסד של היום לא חף מסטראוטיפים, ולעתים קרובות אכזרי ופוגעני הרבה יותר.

על מה צחקו אז ועל מה היום? הנה העולם הערב מראים לנו שתאוות בצע לא נולדה במאה ה-21:

גם אז וגם היום צחקנו על ההגבלות, הבעיות ועל מה שצריך האדם הפשוט לעשות בסיטואציה הלא ברורה הזאת שנפלה עליו מגבוה. פוליטיקאים? דוברים? הם לא חסינים, ונשמו שפע עקיצות בנוגע למשה בר סימן טוב ובואו לבאס, ליצמן ויאיר נתניהו, כלומר ביבי, רק ביבי! אבל אנחנו בעיקר מחכים לשמוע מה יש להם לומר.

ההומור היום בעיקר ציני ועוקצני יותר. אם פעם העוקצנות היתה שמורה למחתרת של העולם הערב (כן, הם היו אז די מחתרתיים – בערוץ ניסיוני עם אפס תקציב ושני מנחים צעירים שלא ממש בטוחים מה לעשות עם הדבר החדש הזה, מצלמה), היום היא בכל מקום.

אפ פעם ההומור היה ברובו ממסדי ובחלקו הזעיר חתרני – היום הוא בעיקר חתרני, צץ לו מפה ומשם, מקבוצת פייסבוק וערוץ טלגרם, מיצרן ממים חצי-אנונימי למשנהו. ערכי ההפקה דווקא עולים – כל סרטון באפס תקציב נראה יותר טוב מרוב המערכונים בניינטיז. ההבדל העיקרי – אם פעם היה קשה מאד להתחמק מהסאטירה – היום צריך לחפש אותה באופן פעיל, ולהמשיך לחפש, אחרת לא תדע שיש עוד סרטון בסדרה.

לסיום, הנה עופר ומאור, הדבר הכי קרוב שיש לנו כרגע למתחתרת “העולם הערב”, מאחלים לכם חג שמח בסרטון השלישי לענייני קורונה:

חייזרים – סיפור קומי מאת שמואל אבן-זוהר

ציפקה עצרה לרגע את עיסוקה בסחיטת סמרטוט הרצפה ונעצה בו מבט מתריס. “לו היית מבטח נגד חייזרים היית מתרושש עכשיו מתשלום התביעות…”

מר שניידרמן היה סוכן ביטוח במקצועו. ראשו ורובו היה מרוכז בעבודתו, בחישובי מספרים, סיכויים וסיכונים ופטפוטים עם לקוחותיו בניסיון לשכנעם להגדיל את הפוליסה שלהם, וממילא להגדיל את הכנסתו. לו היה יצור מהחלל צופה ובוחן במה מתרכזת עבודתו היה מגלה ארבע פעולות יסודיות: הזזת ניירות ממקום למקום על פני שולחנו, פתיחת תיקיות ושרבוט בהם, תקתוק במחשב ודיבור בטלפון או פנים אל פנים עם מאן דהוא. למעשה זה לא חדש. כמעט כל פקיד ממוצע עושה דברים דומים לאלו.

שמואל אבן-זוהר

אך שניידרמן, בנוסף לפעולות הרגילות שעושה כל סוכן ביטוח היה בקי בנסתרות הסטטיסטיקה, ונהירים לו שבילי הסיכויים והסיכונים. דבר זה הוא אסון לכל סוכן ביטוח ישר הרוצה להתפרנס בכבוד, כמו שידיעת האמת היא אבן רועץ לכל עורך-דין ישר הרוצה להתפרנס בכבוד. הרי כל מכירת ביטוח מעשה הונאה הhא. מה יגיד שניידרמן ללקוח מזדמן: תדע לך, שאתה משלם כך וכך, ועתיד לקבל כך וכך, בהסתברות כזו וכזו? ברור לכל בר-דעת שהתוחלת היא שלילית, ופרנסת חברת ביטוח תלויה בכך, ואם כך, הלקוח האינטליגנטי הממוצע ידע מיד שהוא שם כספו על קרן הצבי. גם אם יזכה ויקבל את תביעתו מחברת הביטוח, יצא שכרו בהפסדו וברווח אמתי לא יזכה, אולי בכיסוי חלקי של נזקו…  

על הארון הישן במשרדו של שניידרמן העמוס בתיקים מאובקים מודבק סטיקר ענק: “ביטוח הוא תשלום קטן של רבים בשביל לכסות הוצאה גדולה העלולה ליפול על היחיד“, אבל פרסומת זו מתאימה גם למס-הכנסה ולעוד מוסדות. בכל ארגון שבו הרבים משלמים יותר משיחידי הסגולה מקבלים, מישהו גורף לכיסו את ההפרש. אז איך ימכור ביטוח איש ישר, כאשר הוא חש שהוא “עובד” על הלקוח שלו? לכן שניידרמן אהב לשחק עם המספרים והטבלאות הסטטיסטיות המסובכות בניסיון נואש להוכיח שהלקוח תמיד מרוויח, גם אם הוא יוצא נפסד תדיר, שכן חששותיו מאסון מוקטנים בהיותו מבוטח, ועל-כן בריאותו ומצב רוחו משתפרים… וזה שווה כסף. לא תמיד הוא הצליח לשכנע, ובכל זאת, אנשים נוטים לעשות ביטוח, כמעט לכל דבר: ביטוח חיים, ביטוח דירות, נגד תאונות, שרפות, מלחמות, רעידות אדמה…  

“אדון שטרנפלד, תשמע לי” אמר שניידרמן לקרבן החדש שהגיע למשרדו לעשות ביטוח רפואי לנסיעה לחו”ל לשישה ימים, “אתה יודע כמה אנשים מאבדים מזוודות בדרך? ומה תעשה כשתרד מהמטוס ולא יהיו לך אפילו תחתונים להחלפה?”.

“טוב, בסדר, תוסיף גם ביטוח אובדן… כמה זה יעלה לי?” אמר האיש הגוץ שישב מכווץ בכורסת הלקוחות של שניידרמן והצית מקטרת.

“רגע, רגע, אתה משאיר בית ריק? פירצה קוראת לגנב! רק השבוע היו אצלי שלושה מבוטחים שתכולת דירתם פשוט נעלמה. זה לא אחראי, אה, יש לך כבר ביטוח? גם נגד שריפות? וביטוח מבנה? מה לא צריך? יש לך ביטוח משכנתא? גם לי יש. אתה יודע כמה תקבל כשהבית שלך יישרף? מקסימום את המשכנתא שטרם שולמה…,

האיש הגוץ חתם על עוד שלושה-ארבעה מסמכים וקם תשוש מהכורסה. אבל שניידרמן ממשיך: “ביטוח חיים יש לך? אתה יודע מה תוחלת החיים של אנשים שטסים כל חודש לחו”ל? חשבת מה יקרה אם מחבלים יחטפו את המטוס? אם המטוס יתרסק? אחד מכל 10000 מטוסים נופל לים. חשבת על זה? ואשתך? והילדים? מה יהיה עליהם?  ואתה גם מעשן!”

“אני לא נשוי,” אמר האיש הגוץ ויצא בריצה מן המשרד הדחוס.

בוקר אחד קם שניידרמן ממיטתו ונדמה לו שהעולם התהפך. אפוף שינה שמע הוא צפירות עולות ויורדות. פתח את החלון והציץ מן הקומה השביעית אל הרחוב השקט בדרך-כלל. הפעם הרחוב היה רועש וגועש. המוני אנשים אצים ורצים דוחפים זה את זה וצועקים, וברקע הצפירה מתגברת.

“ציפקה, תתעוררי” קרא אל אשתו ששכבה במיטתה ונחרה בקול רם שהחריש לה את הצפירה.

“מה קרה?” התיישבה ציפקה על המיטה בבהלה.

“שום דבר”, אמר שניידרמן, “פשוט פרצה מלחמה”.

“מה”? קראה ציפקה בקול רם, “מי נגד מי? וכמה כמה?”.

ושניידרמן, שנשאר לו קמצוץ הומור יבש מימי נעוריו, ענה על אחרון ראשון וראשון אחרון באדישות שהסתירה סערת נפש: “מה כמה כמה? זו מלחמה, לא כדורגל. אנא עארף, גוליבר נגד הגמדים”.

באותו רגע נשמע צלצול בפעמון דלת הכניסה. שניידרמן שכח שעודנו לבוש פיג’מה ופתח את הדלת. הופיעה השכנה יוכבד המכונה יוכי, מה שלא מוריד כלל מגילה המופלג. שערה המאפיר הפרוע, הקמטים שבלחייה, משקל גופה המוגזם ושיניה השבורות אף מכפילים את גילה האמתי, וגם הוא לא צעיר כל כך.

“שמעתם מה קרה?” קראה בהתרגשות ופניה הסמוקים תדיר נראו לשניידרמן חיוורים מעט.

 “לא שמענו מה קרה”, אמר שניידרמן, “כי יש רעש בחוץ”.

יוכי הסתכלה עליו בבוז ופנתה לציפקה שהספיקה לקום ממיטתה, ללבוש חלוק, לצחצח שיניים, להדליק את הגז ולשים עליו קומקום מים לתה.

“תרצי לשתות תה?” אמרה ליוכי ובטרם נענתה הספיקה לשים שתי שקיות תמצית תה בשתי כוסות ולהכין כוס שלישית עם מים רותחים.

“שניידרמן אוהב תה חלש, אז אני מעבירה לו את התיון שלי”…

“קמצנים”, חשבה יוכי, ואמרה – “לשניידרמן יש גם שם פרטי?”

ושניידרמן שניחש מה היא חושבת אמר “זה מטעמי בריאות. התה לא בריא… קופאין. מה קרה? מלחמה?”

וציפקה אמרה, “יש לו. קוראים לו יענקלה. תוכלי לקרוא לו – קובי.”

ושניידרמן מתקן “ובקיצור – ג’קי”.

“לא, מה פתאום מלחמה?” אמרה יוכי, “חייזרים, תפתחו את הטלוויזיה”.

שניידרמן התפלא מדוע יוכי מכנה אותם חייזרים, וייחס זאת לדעתה המשובשת קמעה, או שמא נתקפה בתסמונת טורט? לו היה חושב מעט היה שולל אפשרות זו שכן יוכי לא הראתה סימנים לכך, כמו טיקים. לו היה חושב קצת יותר היה שולל גם את האפשרות הראשונה שכן יוכי הייתה בוגרת תואר ראשון במדעי-המדינה וגרפולוגיה, ועד כה לא הראתה סימנים מוקדמים לסניליות. לו היה מעמיק לחשוב היה מגיע למסקנה שחייזרים אינה מילה שימושית להעלבה. ראשית, קרוב לוודאי שישנם גם חייזרים חכמים, ושנית, אפשר להשתמש במילה פשוטה ושימושית יותר כמו – אידיוטים, מנותקים וכדומה. כאדם בעל טקט התעלם מהמילה חייזרים, ופנה אל “קופסת השוטים” – הטלוויזיה, שיועדה בעיקר לאופרות הסבון שציפקה מכורה אליהן.

“חייזרים?” אמרה ציפקה בחוסר טקט.

“ששש” אמר קובי בלחש, “היא לא התכוונה…”.

ידו לחצה על מתג ההפעלה של הטלוויזיה והקופסה פלטה מראה של שלג לבן רוטט. מבעד לשלג נשמע קולו של הקריין: “עם הופעת החייזרים לפני כעשר דקות אנו מדווחים על קשיי תקשורת הן בטלוויזיה והן באינטרנט, ואנו מתנצלים על התקלה”.

רווח לו לקובי. זו תקלה כללית. הטלוויזיה שלו אינה זקוקה לטפיחה מאחור, שלא תמיד עוזרת לפתור את הבעיה.

יוכי הביטה בזוג במבט של ניצחון ואמרה: “טוב, אני חוזרת הביתה לראות את החדשות.  תהיו חייבים לי כוס תה, בהזדמנות”.

קובי הביט בה בלכתה ואמר: “אבל אמרו שהשיבושים לא רק אצלי”… אך יוכי כבר נעלמה. התיון שהתייתם הוחזר אל קופסת התיונים וציפקה לגמה את התה שלה באדישות סטואית.  

קובי התיישב בכיסא, ונראה ספון בהגיגים. לפתע טפח על מצחו. “שיט”, אמר, והוא בהחלט לא רגיל לנבל את פיו. כאדם רציונאלי למדי הוא נראה די המום. אמנם כבר מזה זמן רב הוא חישב וקבע שמתוך מיליארדים של גלקסיות, שבכל אחת מהן מיליארדים של כוכבים וביניהם מאות אלפי שמשות וכוכבי לכת, כמעט מן הנמנע הוא שלא יימצא כוכב נוסף אחד לפחות ובו יצורים תבוניים, אבל הוא ידע שהכוכב הקרוב ביותר המאפשר חיים תבוניים נמצא במרחק של כמה מאות שנות אור, והוא לא שמע עד כה על התקרבות יצור שמימי כל שהוא אל אזורנו. הוא התעניין מאד בנושא העב”מים במטרה לשכנע את לקוחותיו לבטח את ביתם כנגד חייזרים, ולא שלא היו לו קליינטים רציניים לנושא, אלא שחברות הביטוח שאיתן עבד סירבו לכתוב בפוליסות שלהן בפירוש את המילה “חייזרים” והסתפקו בנזקי מים או אש בלבד.

“שיט”, חזר על ניבול פיו בפנותו אל ציפקה שכעת כבר שקדה על הפעלת מכונת הכביסה, תליית הכבסים הלחים מאמש, ניגוב חיוני של שמשת החלון, ומילוי דלי מים לשטיפת הרצפה, “יכולתי להיות מיליונר לו הייתי מבטח נגד חייזרים”.

ציפקה עצרה לרגע את עיסוקה בסחיטת סמרטוט הרצפה ונעצה בו מבט מתריס. “לו היית מבטח נגד חייזרים היית מתרושש עכשיו מתשלום התביעות…” היא התיישבה. נראה שרק הרגע תפסה את המצב האבסורדי של פלישת החייזרים, עאלק.

שניידרמן מלמל בתגובה “לא אני משלם ביטוחים. חברות הביטוח משלמות. אני רק מקבל עמלה”. הוא נעמד והמשיך –  “יוכבד בטח קרה לה משהו. איזה שטויות היא מדברת. חייזרים-שמייזרים…”

אבל הרעש בחוץ רק התגבר.

הוא התלבש באיטיות, כדרכו, לגם מן התה, אכל סלט ירקות טבול בגבינה שנשארה מאתמול, והכין סנדוויץ’ מרוח בטחינה, חומוס ונקניק פסטרמה לקחת לעבודה. “אל תשכח את העניבה” אמרה ציפקה והושיטה לו את הלבוש החיוני לסוכני ביטוח. העניבה משדרת סמכותיות ומוסיפה אמון למקצוע.

הוא נתן נשיקה חפוזה לאשתו, וירד שבע קומות ברגל לצבור כושר גופני שחיוני לגילו המתקדם, שתי מדרגות כל פסיעה. כעבור דקה או שתיים הגיע אל החניה בה שכנה מכוניתו, פיאט 500 זעירה עם גג נפתח. מכונית זו בת 25 שנה הייתה שיא הטכנולוגיה לעומת הדה-שבו הקודמת שלו, שבה היו רק שני מקומות ישיבה. באיטיות זהירה גלש אל הרחוב צופר אל הקהל הרב שהילך בכביש בחוסר זהירות כאילו יום-כיפור היום. טיפות גשם החלו לרדת על השמשה. הוא הפעיל את הווישר במלוא עוצמתו, ולחץ על הכפתור המתאים שהעלה את הגג מעל המכונית הפתוחה בדרך-כלל.     

הצפירות העולות ויורדות פסקו לחלוטין, ולעומתן התאדו באוויר צפירות של אמבולנסים ומכוניות משטרה. המכונית שלו פילסה את דרכה באיטיות אל מקום עבודתו. בלא משים, בתנועה כמעט אוטומטית הדליק את הרדיו. הכתבת ברדיו דיווחה בהתרגשות על הוכחות צילומיות להופעת החייזרים שכנראה הגיעו מן המאדים, הכוכב הקרוב ביותר שמאפשר אולי חיים, אם-כי גם זה בקושי רב למדי, שכן חוסר החמצן שם גורם לקשיי נשימה…

כעת הרצה פרופסור נכבד וטען בלהט שכבר לפני חמישים שנה ויותר ניבא בספרו את הופעת היצורים התבוניים הללו בעולמנו, ו”שומה עלינו לקבלם בסבר פנים יפות”. כאילו שמישהו מתכוון להילחם בהם… שניידרמן הרהר שוב על הראייה קצרת הטווח של חברות הביטוח, שכבר לפני שנים רבות הציע להן למכור ביטוח נגד חייזרים והן סירבו, והנה, היום הוא מוכיח שצדק! הן הרי מוכרות ביטוח רעידות-אדמה ואנשים קונים. מה הסיכוי שתהיה רעידת-אדמה באזורנו? פחות מחייזרים, ללא ספק. עובדה! מעל מאה שנה שלא הייתה, ואילו החייזרים הם כאן…

הגשם התגבר כעת ומטחי ברד החלו לתופף על מכוניתו. בטרם הספיק שניידרמן לחשב הסתברויות וכמה כסף הפסיד מהופעת החייזרים, חש לפתע שהמכונית נעה הנה והנה כאילו תפסה עצמאות. הוא החזיק בהגה חזק ככל יכולתו, וקרא בקול  “רעידת אדמה!” אף שאיש לא היה לידו. לפתע נפער בכביש בור אדיר ממדים. הוא עצר מכוניתו בחריקה ויצא ממנה לשניות ספורות לפני שייבלע עמה בבור.

לפתע ראה שהבור שלפניו מתמלא מים במהירות והמים פורצים ממנו ושוטפים בזרם אדיר את הכביש. “רק זה חסר לי. צונמי בים התיכון. זה לא הגיוני”, חשב, ובטרם סיים את הרהורו החלה מכוניתו הקטנה להיסחף בזרם ונעצרה רק כשפגעה במשאית זבל עמוסה שחנתה ליד משרדו. “אוי ואבוי, תאונה. אבל אני לא אשם”, ניחם את עצמו, מקווה שהביטוח של מכוניתו תקף. זרם המים התגבר והוא היה מדדה אל המדרכה שלידו במים שוצפים בגובה 30 ס”מ, בטרם חזה במכוניתו הנשטפת אל תוך הבור שבכביש ונעלמת  אט אט.

“זו מלאכת החייזרים”, אמר והתפלא: “היכן הם בכלל, למה לא רואים אותם?” ובינו לבין עצמו תהה “הייתי בטוח שהם ידידותיים לסביבה”. אבל עוד בטרם נעלמה מכוניתו במצולות הבור הספיק לשמוע את הקריין מהרדיו שבמכונית השוקעת אומר: “והרי הודעה שנתקבלה זה עתה: אין פלישת חייזרים. אני חוזר: זו הודעה מתוקנת. הפרסום מוטעה. אנא הירגעו. זוהי שמועת שווא. אני חוזר שוב. אין חשש מחייזרים. לעומת זאת מזג האוויר מחמיר. יהיה גשום מהרגיל וצפויים שיטפונות. ברחוב ארלוזורוב התפוצץ צינור מים ובור נפער בכביש. סעו בדרכים חליפיות”. 

שניידרמן הגיע רטוב כולו ורועד אל משרדו. בפתח המשרד חיכה לו מר שטרנפלד. בקוצר רוח ובתרעומת גלויה על האיחור של שניידרמן אמר: “אדון שניידרמן, ברצוני לבטל את נסיעתי לחו”ל. בגשם כזה אינני עולה על מטוס. אבקש להחזיר לי את מחיר הכרטיסים ששולם ואת סכום הנזק כפי שסוכם בחוזה הביטוח בינינו”.

“רגע אחד”, אמר שניידרמן. הוא פנה אל הארון והוציא את קלסר היסטורית הביטוחים של שטרנפלד, חבש את משקפיו וקרא בעיון דקות אחדות את ההסכם עליו הוא חתום בשם חברת הביטוח.

“אדון שטרנפלד, צר לי להודיעך. חברת הביטוח מנועה מלשלם לך היות ונימוקי הביטול שלך אינם מחלה או תאונה. מזג האוויר אינו תירוץ לביטול טיסה. בכלל, באוסטריה אליו התכוונת להגיע מזג האוויר נאה למדי. אני מצטער, אבל זה לא בסמכותי להורות על תשלום במצב זה. אבל שמע לי, אם תרצה לבטח עצמך כנגד נזקי חייזרים נראה לי שחברת הביטוח תאשר זאת עתה…”

“אדון שניידרמן”, אמר שטרנפלד, “לא שמעת רדיו? אין חייזרים! ולא היו חייזרים! זה סתם מזג אוויר סוער שגרם לבלגן הזה!”

“ברור”, אמר שניידרמן. “נראה לך שלו היו חייזרים, חברות הביטוח היו מבטחים אותך כנגדם?” 

שניידרמן החל את עבודתו הרגילה בהזזת מסמכים על פני שולחנו, ואז הבחין שהסנדוויץ’ שהכין אינו בתיקו. הרים טלפון לאשתו. “ציפקה”, פתח בהומור היבש שלו, “חייזרים אכלו לי את הסנדוויץ’ אה,  וגם האוטו הלך”.

ציפקה השתהתה קמעה בתשובתה ואמרה שלא בסגנונה הרגיל: “קובי, אין חייזרים. הרדיו אמר שהכול זה המצאה של חבורת אנשים לא אחראיים, מהתלה של אחד באפריל. שכחת את התאריך היום?”

“לא שכחתי”, אמר שניידרמן, “אבל שכחתי שמותר לשקר באחד באפריל”.

“אם לא שכחת”, אמרה האישה בנימת ניצחון, “אז תזכור שהיום יש לי יומולדת…”   

אינגמר סירקוס – סיפור קומי מאת גאולה שינה

יהיה לך תפקיד במופע החריגים. תשבי ליד שולחן עמוס באוכל ותאכלי. את מבינה, אנשים היום כבר לא רואים אישה שאוכלת. אישה היום בקושי שותה קפה קטן ונוגסת בעוגייה

כשאדם צעיר וגבוה הלבוש בהידור שלא מתאים לקיץ הישראלי הלוהט פנה אליי  ואמר שהוא מחפש מישהי ממש כמוני, המשכתי ללכת. הוא הלך אחריי וענן הבושם שלו סחרר ועטף אותי במין קרירות נעימה. יש לי הצעה נהדרת בשבילך, הוא קרא אחריי ומבטא קל שעדיין לא זיהיתי היה בקולו. גברת, כדאי לך, הוא השיג אותי והתהלך לצידי, את לא תצטערי, תעצרי רגע, את לא תצטערי. עצרתי במקומי ושאלתי  מה הוא מוכר ומיד הודעתי שאני לא מעוניינת, אבל הסכמתי להתיישב לחמש דקות על ספסל האבן. ממילא רציתי להוציא את בקבוק הדיאט קולה מהתיק שלי ולשתות. יום חם במיוחד היום, חשבתי, ואין דבר שאני רוצה בו יותר מאשר מקלחת קרה ומזגן. קודם כל תודה, אמר הבחור הצעיר והגבוה ואני הבטתי בכתמי הזיעה שהתפשטו בחולצתו המכופתרת כששלף מתיקו כרטיס ביקור אדום והושיט לי. “סלע רגב-מומחה בכשרונות” קראתי בקול רם ולגמתי מהבקבוק שבידי. אחר כך חייכתי: תאמין לי סלע רגב, שאני לא מוכשרת בשום דבר. סלע הביט בי ממושכות מלמעלה למטה והקיף בעיניו את כל גופי. את בדיוק מה שאני מחפש, ותאמיני לי גברת, את עוד תרוויחי הרבה מאד כסף מאיך שאת נראית. נחיל של קולה זרם על סנטרי ואני מיהרתי וקמתי. חשבתי על המקלחת הקרה שמחכה לי בבית ועל המזגן החדש , ודמיינתי את הרגע שבו אשתחל ערומה ורטובה מתחת לשמיכה, מתענגת על אוויר מזגנים קר. תעזוב אותי, כמעט צעקתי כשראיתי שהוא הולך בעקבותיי, לך תיטפל למישהי אחרת. סלע דיבר ללא הפסקה. סיפר על מופע קרקסי של חריגים. יש גמד, בחור צעיר שאולי הוא בחורה , אישה שעירה כמו קוף ואנחנו מחפשים בנרות אישה עם בטן ענקית כמו שלך. אני מסתובב פה בארץ כבר חמישה ימים ואת הכי מתאימה, תאמיני לי גברת, הוא החל להתנשף כאשר החשתי את צעדיי, תעצרי רגע, את לא תצטערי, יש הרבה כסף בקרקס הזה. עצרתי. התנשפתי. הבטתי בו, מזיע כולו, דוחף לידיי את כרטיס הביקור האדום וממש מתחנן שאגיע מחר בשעה ארבע אחרי הצהריים לאחד הבניינים שהוא מצביע לעברו, דירה מספר 3. זה אודישן, הוא הוסיף ונשימתו חזרה להיות סדירה, עם בעל הקרקס ועוד אנשים. יסבירו לך הכל, את יכולה לבדוק באינטרנט “אינגמר סירקוס”. מקום רציני ומסודר עם ותק של עשרים שנים. משכורת נהדרת, לפחות כפול ממה שאת מרוויחה פה בארץ, נטו לגמרי. הוצאות של דיור, חשמל, מים אוכל, שתייה – עלינו. אבל לא דיאט קולה הוסיף במעין חיוך, רק קולה, שלא תרד לך הבטן פתאום.

אני חוזרת הביתה ונכנסת למקלחת. המחשבות לא עוזבות אותי. אני חושבת על אנשים מוזרים ,חצופים, וגם על הבחור הזה, סלע, עם החולצה האדומה המוכתמת מזיעה. אני בודקת באינטרנט “אינגמר סירקוס” כן. יש קרקס כזה, שבדי במקור ועכשיו הוא בסיבוב הופעות וכן, כך כתוב באתר – דרושים אנשים בעלי מראה ייחודי. אני מתקשרת למספר הטלפון המופיע על המסך וסלע עונה לי. אני טורקת ומדליקה מזגן ואחר כך נכנסת למיטה.

כשאני מתעוררת אני נזכרת במפגש המוזר שהיה לי. לרגע אני לא בטוחה שהיה במציאות. אולי חלמתי? לא. אני שוב בודקת באינטרנט, הפעם באנגלית. אכן יש קרקס שכזה, מיקומו הקבוע בשבדיה על יד אופסלה. יש גם תמונות. פרט לאוהל קרקס אדום ישנם בתים בעלי קומה אחת, מוקפים בגינה קטנה וצבעונית. כאן גרים, כתוב באנגלית, מגוון של אנשים. אפשר לבוא ולראות איך הם מתנהלים בחיי היום יום. אני מנסה למצוא עוד מידע אך לא מצליחה. אני מחליטה להתלבש וללכת לאודישן. הבניין ישן מאוד ומתקלף וכך גם חדר המדרגות. הדלת של דירה מספר שלוש פתוחה ואני נכנסת בחשש.  סלע מקבל את פניי בלבביות, הפעם הוא לבוש בחולצת טריקו קצרה. הוא מלווה אותי לחדר גדול וממוזג, ומציע לי שתייה. מולי יושב אינגמר, מנהל הקרקס, גבר כבן חמישים, בעל כרס קטנה, שיער לבן וחליפה דקה שצבעה אדום. נייס טו מיט יו, הוא קם ממקומו ולוחץ את ידי. הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש ועיניו מבריקות. גוד, ורי גוד, הוא אומר לסלע שמוזג לימונדה קרה לכוסות ארוכות ופותח בהסברים: על אדון אינגמר, על קרקס שעובד עשרים  שנה, על סיבוב הופעות עולמי שנמצא עכשיו בישראל ושמח לגייס טאלנטים חדשים כמוני. אבל מה יהיה התפקיד שלי בקרקס אני לא מבינה? מאוד פשוט, סלע עונה: יהיה לך תפקיד במופע החריגים. תשבי ליד שולחן עמוס באוכל ותאכלי. את מבינה, אנשים היום כבר לא רואים אישה שאוכלת. אישה היום בקושי שותה קפה קטן ונוגסת בעוגייה. ביס פצפון וגם אותו היא מנגבת במפית. לראות אישה כמוך יושבת ואוכלת זו אטרקציה. בשביל זה אנשים קונים כרטיס. אבל את תצטרכי לאכול כל מה שיש על השולחן ולשתות הרבה קולה ומיץ, אין יותר דיאט קולה, זה כתוב בחוזה.

אני משפשפת את עיניי. או שאני חולמת או שעובדים עליי. לא. אינגמר מוציא חבילת דפים כתובים בשבדית ומראה לי. זה החוזה, מסביר סלע, וכמובן שהוא יתורגם לעברית ויוסבר לך על ידי עורך דין. בינתיים אנחנו רוצים שתבואי איתנו לקרקס, תכירי את האנשים וגם תראי הופעה. אינגמר לא מסיר את עיניו ממני. אני מהנהנת לו בראשי וקמה. אינגמר ניגש אליי ושואל דבר מה את סלע. סלע מורה לו בידו עליי ואינגמר מסובב אותי במקומי ומעביר ידיים על בטני ועל ישבני. הוא בודק, מסביר לי סלע, אבל אם זה מפריע לך תגידי לו. לפני שאני מצליחה להגיד משהו אינגמר מעביר את ידיו מגופי אל פי ופותח אותו בחוזקה. הוא בודק את שיניי. ורי גוד, הוא אומר, ורי גוד. אנחנו יורדים לרחוב ועוצרים מונית שלוקחת אותנו לקרקס. ראשי הולם וכך גם בטני. על הבמה עומדת אישה שחומה בבגדים ארוכים.  היא מסירה את מכנסיה ומראה לקהל את רגליה השעירות. הקהל מלא פליאה. אחר כך היא מורידה את החולצה והקהל נזעק מפלומת השיער שעל בטנה. לסיום היא מרימה את זרועותיה והקהל מריע בתיעוב למראה שיער בית שחיה. האישה מודה לקהל ומזמינה אותו להגיע אחרי המופע למתחם הליטוף. אחריה עולים לבמה בחור צעיר עם שיער ארוך וגוף של בחורה שמחליף תלבושות ותסרוקות וזוכה לתשואות רמות וגמד שקופץ בתוך חישוקים בוערים באש. גם הם מזמינים את הקהל ללטף אותם לאחר המופע. אני מתעניינת  אם יש גם מופעי חיות ומקבלת הסבר שאילוף חיות למען שעשוע בני אדם זו אכזריות.

הימים הראשונים שלי בקרקס קשים אבל אחר כך אני מתרגלת. ברברה, האישה השעירה, סטפן, שלא ברור אם הוא בחור או בחורה וג’וליאן הגמד הופכים לחבריי הטובים ביותר. אנחנו מופיעים בברלין ובאמסטרדם ומשם מגיעים לקרקס הקבע בשבדיה, ליד אופסלה, שם בפעם הראשונה בחיי אני חווה קור אמיתי. כדי להתחמם בלילות הקרים ג’וליאן ואני ישנים ביחד, ובנוסף, לשם השעשוע והחימום גם יחד, הוא מקפץ על בטני לפני שאנחנו נרדמים, הולם בצדדיה בעקביו כקאובוי זעיר וזועק:  דיו, דיו.

השלג לא מפסיק לרדת כבר שבוע ואין הופעות. אנחנו משתגעים משעמום ומקשיבים שוב ושוב לתיאורו של אינגמר על הקמת הסירקוס. זה היה כך, הוא נאנח, היו לי הומו, לסבית, מונגולואיד צעיר ואחד לא נורמלי. הקהל היה מתגלגל מצחוק כאשר ההומו היה מדבר בקול מתנגן ומסביר את עצמו בתנועות ידיים, וכשהלסבית הייתה נכנסת לבמה בשערה הקצוץ ושואלת: היי, מה העניינים? הם היו בוכים מרוב צחוק. את המונגולואיד כולם אהבו ותמיד היה תור ארוך כדי ללטף אותו והלא נורמלי, הייתם צריכים לראות איך הוא השתולל בכלוב, חובט את כל גופו בסורגים, לפעמים עד זוב דם. היו פעמים בהן הייתי צריך להפסיק את המופע כדי לטפל בו. מחוץ למופע, אנשים היו זורקים לו בוטנים ובננות כמו משוגעים ומעודדים אותו לנהום, אח, אלה היו ימים אחרים. הקהל קיבל מה שקיבל והיה מאושר. היום כבר הומואים ולסביות לא מעניינים אותם, יש כאלה בכל רחוב ובכל פאב, ולצחוק על מונגולואידים ומשוגעים כבר לא מקובל, אז מה נשאר? גמד זה טוב, שעירה זה טוב, בחור שלא ברור אם הוא הוא או היא זה לא רע, אבל אישה עם בטן ענקית  זה הכי טוב. זה אחר, זה שונה, זה מגעיל וזה מצחיק, הכל בבת אחת. החלום שלי הוא למצוא גבר עם בטן גדולה, ממש ענקית, ולעשות מכם זוג. יכול להיוולד לכם ילד ממש אוצר לאינגמר סירקוס.

ג’וליאן מביט בי ואני מחליטה לספר לאינגמר שלפני השינה ג’וליאן קופץ על בטני ומציעה לו, אם הוא מעוניין, להוסיף קטע שכזה למופע. אינגמר קורן מאושר. זה גאוני! הוא מנסה לחבק בבת אחת את ג’וליאן ואותי אך לא מצליח, אתם אנשים נהדרים, ממש כמו משפחה בשבילי. במופע הבא אני לובשת חזייה אדומה ומכנסונים קצרים, גם הם אדומים. ג’וליאן מטפס על בטני כשהוא נועל  מגפיים אדומים ובידו שוט קטן שבקצהו נוצה אדומה וצועק : דיו, דיו. אני מתגלגלת מצחוק,  בטני הענקית  עולה ויורדת והקהל משתולל משמחה ומוחא כפיים. כשג’וליאן יורד מבטני ומסתובב סביב גופי כשהוא ממשיך לדגדג אותי, הקהל רוקע ברגליו מרוב צחוק. אינגמר סופק את כפיו בהנאה ולאחר המופע נותן לי נשיקה ומבטיח לג’וליאן ולי מתנה מיוחדת במינה.

וזו המתנה שאינגמר בחר עבורנו: חתונה. אנחנו נעשה חתונה באינגמר סירקוס. זו תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה שקרקס ימכור כרטיסים לחתונה. את וג’וליאן, הוא מביט לשמיים ומפריח לעברם נשיקה, זוג מהשמיים. אתם חברים טובים, אתם מדברים הרבה, צוחקים הרבה, נו, מה צריך עוד בשביל להתחתן? הוא קורץ לג’וליאן שיושב על שרפרף בארים גבוה ומנדנד את רגליו באוויר. הכל אני אעשה בשבילכם, ממשיך אינגמר, אתם כמו הילדים שלי, ואם יהיו לכם ילדים, אני אהיה סבא שלהם. אח, הוא מחכך את כפות ידיו זו בזו, תהיה לכם החתונה הכי מפוארת בעולם וילדים מאד מיוחדים, הוא מעיף מבט ברגליו המתנדנדות של ג’וליאן ואחר כך על החזה שלי וחוזר על דבריו, החתונה הכי מפוארת וילדים מאד מיוחדים.

אינגמר מתחיל בהכנות ומשתף את כל אנשי הקרקס. הם באים לאחל לנו מזל טוב וברברה קונה לנו מתנה: אגרטל  אדום ובתוכו פרחים מלאכותיים בצבע שחור. ג’וליאן ואני ממשיכים בשגרת חיינו ונמנעים מלדבר על החתונה. כשמגיעה תופרת למדוד את מידותיי עבור שמלת הכלה אני מעזה לשאול את אינגמר מתי תתקיים החתונה. בעוד שבוע בדיוק הוא משיב, תהיה לך שמלה נהדרת, עם המון תחרה שתיתן לך עוד יותר גודל. מחר אני אבחר לך נעליים עם עקב גבוה, אני רוצה שתהיי ענקית לעומת החתן הקטן קטן, אח, הוא שוב משפשף את ידיו, זה יהיה משהו יוצא מן הכלל.

ג’וליאן ואני מדברים בפעם הראשונה על החתונה. אני לא רוצה להתחתן איתו והוא לא רוצה להתחתן איתי. אנחנו ניגשים למשרד של אינגמר ואומרים לו שיש בעיה. אין חתונה. עיניו העגולות של אינגמר מתנפחות וכמעט יוצאות מחוריהן. אתם לא מחליטים שום דבר! הוא מרעים בקולו, אני זה שמחליט, ואם אמרתי שיש חתונה ומכרתי כמעט את כל הכרטיסים אז יש חתונה וזהו! לכו מפה, פצצצ…, לכו!.

כל אחד מאיתנו פורש לחדרו ואנחנו לא מדברים יותר. לא על חתונה ולא על שום דבר. אני גם לא מקפיצה יותר את ג’וליאן על בטני והוא לא מבקש. אני מנסה לחשוב בהיגיון מה אפשר לעשות ולא מוצאת שום מוצא. אני אוכלת כמה חפיסות של שוקולד ושוכבת במיטה. כבר קשה לי לנשום  ואינגמר כל הזמן דואג שאוכל עוד ועוד . אני מתחילה לנמנם כשלפתע עולה בי מחשבה. אני יהודייה!  אני לא מוכנה שכומר יעשה לנו את הברית! מה יגידו ההורים שלי? מה יגידו כל החברים, והאורחים? אני מתלבטת אם לומר משהו  לאינגמר, אם אכפת יהיה לו בכלל.

כשאני רואה את עצמי בשמלת הכלה הנפוחה אני פורצת בבכי. התופרת בטוחה שאני בוכה מאושר ואומרת לי בשבדית משהו שאני לא מבינה אבל אני מניחה שהוא טוב לפי טון הדיבור. היא מבקשת ממני לנעול את נעלי העקב אבל אני מסרבת. אני פושטת את השמלה הענקית ורצה לחדרי.

באמצע הלילה אני לוקחת ארנק וטלפון ובורחת. הלילה אפל במיוחד, ללא ירח, ואני משתדלת ללכת בשקט ככל יכולתי דרך  מגורי הצוות. אני מגיעה לרחוב ראשי ועוצרת מונית. תיקח אותי לאיזה הוטל, אני מבקשת מהנהג, רחוק מכאן. המונית עוצרת לי בחריקת בלמים בפתח מלון מואר בחלקו ואני מקבלת חדר קטן עם מקלחת. אני עולה חצי קומה במדרגות אפלוליות, בקושי מצליחה לפתוח את הדלת בחושך, נופלת על המיטה בבגדיי ונרדמת אך קרני אור השמש מסנוורות את עיניי ונביחות הכלב הקופץ עליי מעירות אותי. תעיף את הג’וליאן הזה, אני שומעת את עצמי צועקת כשאני מנסה למשוך עוד פיסת שמיכה אדומה מגופו  של רגב השוכב עליה, אני חייבת לישון עוד קצת, ישנתי ממש רע, נורא קשה לי כבר עם הבטן הזאת. תקום  תכין את סתיו לגן, אני מנערת את כתפו של רגב ונותנת לו הוראות: תאסוף לו את השיער שלא ידבק בכינים ותשים לו בתיק את בובת הקופיפה החומה שלו, בלעדיה הוא לא ישן צהריים ואחר כך נקפוץ לד”ר ברגמן, אני רוצה לשאול אותו על זירוז, אני לא מסוגלת לסחוב  עוד שבוע. ושומע עוד משהו  – נראה לי שמצאתי שם – מה דעתך על סלע?

לסיפורים נוספים:
מסע לשירותים – סיפור קומי מאת דרור ניר קסטל

Soft – סיפור קומי קצר מאת תומר קאופמן

ימות המשיח –  מאת אמהי”;ד, סיפור קומי

 

ניר ברגר, אופיר ששון (סוף הדרך – סדרה) – ראיון ר-ציני

 

“סוף הדרך” היא סדרת אנימציה המשודרת בכאן על שואה גרעינית ב-2020. היוצרים ניר ברגר ואופיר ששון על איך זה סדרה עתידנית ממש קרוב

ניר ברגר ואופיר ששון עשו, עם קצת עזרה מחברים שלהם כמו  הבמאית יעל עוזסיני, את הסדרה “סוף הדרך”. שאלנו אותם על זה.

“סוף הדרך”, כמו עוד הרבה סדרות, משודרת בכאן, אבל שלא כמו עוד הרבה סדרות, למעשה כמו עוד מעט מאד סדרות, היא עוסקת בחיים אחרי שואה גרעינית. בירושלים. והפרקים ממש קצרים. למה?

ניר ברגר הוא יוצר “הכלום הגדול”, תוכנית ילדים ביס, ואופיר ששון הוא אנימטור, כלומר מצייר דברים שזזים.

 

מה היה המניע לסדרה סוף הדרך?
ניר: כסף. אנחנו שונאים כסף ורצינו להיפטר ממנו. כמו כן, מדובר ברעיון שישב במגירה כחמש שנים, ואז מישהו היה משוגע מספיק כדי להפיק ולשדר אותו, וזה סוג הדברים שלא קורים אף פעם אז אין ברירה אלא ללכת על זה.
אופיר: הייתי צריך גימור זהב לפרארי. ויש את העניין הזה אצלי ואצל ניר שאנחנו חייבים ליצור ולכתוב ולעשות, אחרת מתים מבפנים.

מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליכם?
אופיר: אצלי זה טריי פארקר ומאט סטון של סאות׳פארק, מונטי פייתון, מיסטרי סיינס 3000 האהובים, וכמובן ניר וגלי, חברים טובים שכידוע כתבו את ״סוף הדרך״ לפי כל התחקירנים בארץ.
ניר: בקטע מקריפ, פחות או יותר אותם דברים שאופיר אמר. גילינו שזה עוזר בכתיבה כששנינו גונבים מאותם המקומות. ודאגלס אדאמס, שבאשמת הספרים שלו התחלתי לכתוב כילד ובגללו לעולם לא אהיה עשיר.

הסדרה עוקבת אחר אחים בירושלים לאחר שואה גרעינית. איך זה אוטוביוגרפי?
ניר: שנינו גרנו בירושלים בתקופות שונות בחיינו, ונמלאנו חשק משונה לראות אותה מופגזת על ידי טיל גרעיני.
אופיר: בילדותי נסעתי פעם דרך רמלה.

מה אתם חושבים על הסצנה הקומית של ימינו?
אופיר: אחלה.
ניר: לפחות בארץ, מרגיש שבחלקה הגדול נדדה לאינטרנט ונטשה את הטלוויזיה. שזה מצד אחד מובן ומצד שני קצת עצוב.

איך לעזאזל קיבלתם תמיכה של כאן?
אופיר: כי ניר.
ניר: כי יעל (המפיקה ובמאית האנימציה) ואני יודעים להיראות בטוחים בעצמנו גם כשמבוהלים עד כדי שיתוק.

איך זה שונה מדברים אחרים שכתבתם ולמה זה הכי טוב?
אופיר: זו הפעם השניה שלי בלבד כתסריטאי שמקבל כסף לתסרט תסריט, ופעם ראשונה בכתיבה בזוג. כתבתי ויצרתי רבות אך לא תחת עין בוחנת של תאגיד, עבור קהל רחב, במיינסטרים. כשאתה יוצר עצמאי ברשת, עבור קהל מצומצם, אתה חופשי להתנסות ולהיכשל במידה רבה, וגם לא מחוייב אפילו לסיים (ראה ערך דיאלוג עם הכלבה). ישנו הבדל גדול וקריטי בין זה לעבודה תחת לחץ זמן, עיניים בוחנות ועבור קהל רחב. שילמו לנו ליצור מה שרצינו ליצור בליבנו, איך שרצינו, בהתערבות מינימלית ויד חופשית ליצירתיות. לא היה לי דבר כזה בחיי, וזה באמת חלום שמתגשם – אך זה גם סיוט קשה ומפחיד באותה מידה, שכן ישנו פחד ענק מפני כישלון, כשאין את מי להאשים. אני גאה בחוויה הזו ובתוצאה שלה, עד השמיים. וקרענו עצמנו לשפר ולשפר ככל הניתן, בלי תירוצים.
זהו גם הדבר הראשון שכתבתי עם מישהו בסשנים של עירום מלא בלבד.
ניר: קודם כל זה באנימציה, וזו עבורי פעם ראשונה שעבדתי באנימציה. אז התהליך היה שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי וחוויה מלמדת. וגם הזדמנות לעצבן את כולם מסביב כשאני סתם זורק מונחים טכניים ששמעתי, לגמרי מחוץ להקשר. מבחינת הכתיבה זה היה מאוד משחרר ובאמת איפשר לנו לעשות כל מה שעולה בדעתנו. עזר בכך מאוד גם החופש האמנותי שנתנו לנו גם ב”כאן” וגם במיזם ירושלים שתמכו בפרויקט. מבחינת טון אני חושב שגם לאופיר וגם לי חשוב לשלב טירוף מצד אחד עם לב מצד שני, ופה מרגיש לי, מבין הדברים שהייתי מעורב בהם עד היום, שהצלחנו לפגוע הכי קרוב למטרה.
וגם, לאופיר לא אכפת שאוכלים בזמן סקס. מה הייתה השאלה?

מה המילים שהכי מצחיקות אתכם?
אופיר: אזוזו, אוטואמנציפציה, קוקילידה ותינוק אומר בננה.
ניר: השבוע נכנס לחיי המושג blood vomit ועוד מוקדם לומר אבל אני מרגיש שזה רציני בינינו.

עם מי מהמדבבים הייתם יושבים לקפה, עם מי לבירה ועם מי לטרופית?
ניר: עם אופיר לקפה כי הוא מתחמק ממני. עם גיה לטרופית כי היא תצליח איכשהו לעשות את הטרופית מצחיקה. ועם כל האחרים לבירה כדי שלא ישימו לב שמקליטים תוך כדי את הקולות לעונה 2 בחינם.
אופיר: עם גיא, האנימטור שעשה מעט מאוד דיבובים בסדרה וכל אחד מהם בעיניי הוא הדיבוב הכי טוב בפער מכולנו (פינגווין), הייתי יושב לקפה. אחרי זה היינו ממשיכים אלי לדירה לבירה וטרופית.

מה העצה שלכם לתסריטאי קומי מתחיל?
אופיר: 1. תמיד תכתוב, תיכשל מלא ותמיד תשתפר, בלי שיא ברור ועד המוות. להמשיך להמשיך ולהמשיך. לא לדאוג מכסף. יהיה בסדר 2. כדאי לבוא ממשפחה מבוססת.
ניר: לכתוב עם אנשים אחרים. לכתוב על מה שמכעיס אתכם. לדבר את הדיאלוג בקול רם.

מי אושיית הרשת האהובה עליכם?
אופיר: ברק כהן אבל הוא חסם אותי מלהגיב ואין לי מושג למה.
ניר: אופיר. ואני אומר את זה גם כי זה נכון וגם כדי להוציא אותו גרוע שלא אמר בחזרה.

אם הייתם יכולים לחזור לכל תקופה בהיסטוריה, איזו סדרה הייתם מוחקים?
אופיר: המומינים. לא מעניין אותי שזה קסום. הם נראים כמו שואה מדברת. כל פעם שאני רואה מומין רע לי. באמת באמת. אני לא יודע מה בילדות יצר את ההתניה הזו ולא הולך לנסות לגלות.
ניר: כולן. ככה היה הרבה יותר קל לחדש וגם היה לי יותר זמן פנוי.

סוף הדרך בכאן

הקומיקאים החדשים נגד הפוליטיקה

אם התרגלנו לקומיקאים שמנסים לשנות באמצעות הומור, להעביר את המסר שלהם ולשנות תודעה, הקומיקאים היום אומרים לפוליטיקאים תעזבו אותנו בשקט

 

הקומיקאי דניס לירי אמר פעם שסטנדאפ הוא הצורה האולטימטיבית של חופש הדיבור, כי אתה מנקב את הבועות שפוליטיקאים, מומחים ואנשי דת מנסים להפריח. לפעמים זה נכון, לפעמים הפוליטיקאים מגייסים קומיקאים לשורותיהם.

זכורה מערכת הבחירות של 1984, המערך מגייס את הגשש החיוור, והליכוד מגייס את ספי ריבלין. וזו הסיבה היחידה לממשלת האחדות. הפוליטיקה גם ניסתה לגייס את הבדרן דודו טופז. ופליטת הפה שלו הפכה לתוכנית הבידור הכי מוצלחת שלו אי-פעם. חלק מהקומיקאים אף ניסו להיות פוליטיקאים.

קומיקאים גם מנסים לשנות, ואז קוראים להם סטיריקנים, וכשהם מתאכזבים מזה שלא מצליחים לשנות, קוראים להם שוב קומיקאים.

לאחרונה כמה קומיקאים משנים את המשחק הפוליטי, אומרים אתם תציגו לנו רצינות וחשיבות עצמית וניסיון פתטי למכור לנו ערכים, ואנו נמכור לכם ההפך.

דני קמושביץ. ביבי נגד לפיד

דני קמושביץ מתחיל ברגיל, קומיקאי בשירות פוליטיקאי. תראו, הנה צחוקים מביאים קולות, חושב ראש הממשלה. אבל נתניהו לא קרא את “קץ האידאולוגיה”. והקומיקאי קמושביץ עובד גם בשביל יאיר לפיד. אמרת יזמות וכלכלה חופשית? אתה לא יכולים להיות מונופול.

גיא הוכמן וההפגנות

הקומיקאי גיא הוכמן, שהתחיל בסרטונים משעשעים על בינו לבינה במאקו ובאתרים אחרים, החל השנה במפגשים בסדרת הפגנות, בהן של הדרוזים, של ערביי ישראל, של בית”ר ועוד. אפשר לטעון שלבוא למטענים עם אף של ליצן זה חסר טאקט ופוגע במאבק, אפשר גם לטעון שזה מצחיק ולכל הפחות מעלה מודעות מזווית אחרת.

יש המון דרכים להתמודד עם קומדיה שפולשת לך לתחומים שחשובים לך, אבל להאכיל את הטרול במכות זו הדרך הכי טיפשית ביניהן, וזה מה שקורה לגיא הוכמן בהפגנת האפודים הצהובים.

אייל בריג נגד הריאליטי גוט טאלנט

אומנם לא בדיוק פוליטיקה, אבל כן נגיסה בפוליטיקה של הכסף, בשעשועים  שהם חלק מהמנגנון לצד הלחם. אייל בריג מבהיר לשופטי הריאליטי של גוט טאלנט שהוא לא ממש מעריץ שלהם, אפילו לא אוהב אותם, לא באתי להישפט, באתי לשפוט, לא באתי לצחוק איתכם, באתי לצחוק עליכם.

 

הייאוש הקומי מנצח את הפוליטיקה

אם הורגלנו בשנים האחרונות לקומיקאים כמו ג’ון סטיוארט וחקייניו שמנסים לשנות את תודעת הציבור, להציג דעות חשובות ולהאמין שהם בעלי השפעה, הקומיקאים החדשים הרבה פחות אופטימיים, הם יודעים שהכל אבוד, המנגנון תקוע ולא בר שינוי. אז כל מה שאפשר לעשות איתו הוא לנצל אותו לצרכיך ולצחוק עליו כל הדרך לאפוקליפסה, כי שינוי לא יהיה פה

המונולוג הפנימי של הסטנדאפיסט שעלה אחרי לואי סי קיי

לואי סי קיי הופיע השבוע לראשונה אחרי הפרשה ומערכת ילדי הקומדיה מביאה לכם את המונולוג הפנימי של הסטנדאפיסט שהופיע אחריו.

 

השבוע לואי סי קיי, הסטנדאפיסט המוערך והמאונן הסדרתי, עשה את ההופעה הראשונה שלו מאז שהודה בכמה וכמה מקרים שבהם אונן מול נשים, ואף לעיתים מנע מהן לצאת מהחדר בזמן שעשה זאת. סי קיי הפתיע השבוע את הקהל במועדון ה״קומדי סלר״ האגדי בהופעה קצרה, ולמרות שזכה לאהדה מהגברים בקהל, נשים שהיו בהופעה תיארו אותה כלא נוחה ומאיימת. בכתבה באתר Vulture, סיפרה אחת הנשים שסי קיי אף סיפר בדיחה על משרוקיות אונס שגרמה לכולם להרגיש לא בנוח. מאז ההופעה הרבה אנשים בטוויטר דחו את נסיון הקאמבק הזה, שקרה בלי שסי קיי שילם מחיר אמיתי על מה שעשה או אפילו התנצל כמו שצריך, ואתר The Onion כתב כמה וכמה כותרות שנונות על המקרה. אבל פה ב״ילדי הקומדיה״ אנחנו מחויבים להביא לכם יותר, ולכן אנחנו מביאים לכם באופן בלעדי את המונולוג הפנימי של הקומיקאי שהופיע אחרי לואי סי קיי, באותו הערב:

אוקי, תירגע. זה הרגע שלך. פעם ראשונה ב״קומדי סלר״. זאת הזדמנות גדולה, אל תפשל! התאמנת בבמות פתוחות בכל העיר הזאת ועכשיו הרגע הגדול הגיע. רק עוד מופיע אחד ואז אתה. הם אמרו שזה איזה אורח גדול, אבל אל תפחד. לא משנה כמה הוא יהיה מצחיק, אתה תעלה אחר-כך ותופיע הכי טוב שאתה יכול.

אז מי זה? שאפל? רוק? סיינפלד? הנה הוא עולה. קירח… קצת ג׳ינג׳י… רגע, זה…

פאק! פאק! פאק! לואי סי קיי?! מה לעזאזל קורה פה? מה עוד הולך לקרות? ביל קוסבי הולך לעשות סט בהפתעה? וודי אלן הולך לנגן בכינור? הארווי וויינסטיין הולך לדבר על אסטרטגיות עסקיות?! אוקי תירגע. הם ישנאו אותו, ואז אתה תבוא עם הבדיחות שלך על סטארבאקס וטינדר ותציל את הערב.

בוא נשמע מה הוא הולך להגיד? בכל זאת, קצת מסקרן. אני לא ממש מצליח לשמוע כלום. אני שומע רק… מחיאות כפיים? זה… תשואות? שמעתי עכשיו מישהו צועק ״טוב לראות אותך שוב״? וואט דה פאק?

בוא נציץ רגע לקהל. אוקי, אני רואה הרבה גברים מחייכים. מוחאים כפיים. והנשים… לא ראיתי כל-כך הרבה מבטים לא נוחים מאז הסטנדאפ הראשון שלי. הן נראות כאילו הן ממש רוצות לצאת מכאן. יכול להיות… יכול להיות שהזין שלו בחוץ עכשיו? לא, הוא לא היה עושה את זה. נכון?

איזה בדיחות הוא מספר? אוקי, הוא מתחיל בדיחה על הביטוי Clean as a whistle. נשמע בטוח. משהו חביב, לא פוגעני מדי. רגע… הוא מדבר על… משרוקיות אונס?!

מה הבעיה שלך?! למה, אחרי שהואשמת והודת בחשיפה שלך מול נשים, שתעשה בדיחה על אונס? אתה אידיוט? זה כמו שטוניה הארדינג הייתה עולה לקרח עם לום ביד!

אוקי, תירגע… בכל זאת. זה שעשית משהו רע לא אומר שאתה צריך להיות מגורש לנצח מהחברה. הוא התנצל. למרות ש… זו הייתה התנצלות די גרועה שבה הוא בעיקר החמיא לעצמו ודיבר על איך הנשים האלה העריצו אותו. אבל… הוא כאן לקח הפסקה ארוכה. הפסקה שבה הוא פשוט נשאר בבית עם כל הכסף שלו ולא שילם שום מחיר על מה שהוא עשה. כאילו, הוא לא אמור לעמוד למשפט או משהו? איך החוקים האלה עובדים בכלל?

אני מתחיל לחשוב שעולם הסטנדאפ הוא אולי מקום בעייתי לנשים. אולי צריך לעשות שינויים גדולים בסביבה הזאת מעבר רק לאנשים מפורסמים כמו סי קיי. כאילו יש כל-כך הרבה סטנדאפיסטים שמואשמים בדברים נוראיים, אולי יש איזו סיבה לזה…

רגע! הוא גמר! כלומר… הוא סיים את הסט! עכשיו ההזדמנות שלי! אוקי, תתחיל עם הבדיחה החזקה שלך. על טינדר.

״הי! מכירים את זה שאתם שולחים למישהי דיק פיק והיא לא עונה?״

                

 

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                   

ז’רום מראיין את אומת הסטארטאפ – ראיון ר-ציני

הכתב הצרפתי שאינו פיקטיבי על התקשורת ועל ישראל

 

ז’רום בושה, זורנ’ליסט שאינו כתב פיקטיבי בגילום ז’ואקים טואטי, יצא בסדרת רשת דוקומנטרית שאינה מוקומנטרית המתעדת את מצב הסטארט-אפ בישראל, “ז‘רום מראיין את אומת הסטארט-אפ“. כיוון שאינו דמות קומית, שאלנו שאלות רציניות מאוד ונענינו ברצינות, אבל בעברית.

מתי החלטת שאתה רוצה להיות כתב?

אני לא מגדיר את עצמי כ”כתב”, אני ז’ורנליסט ודוקומנטריסט מחו”ל. תמיד רציתי לתפוס את האמת האנושית “על חם”, להראות פנים, לחוש חושים ולחדור חידורים. בצרפת זכיתי לעבוד עם הגדולים, מאלן רנה עד האחים לומייר או פרנסוא גודאר, שאמר לי יום אחד: “תשתמש במצלמה כמשאבת מים”. אני נושא את המילים האלה של לואי גודאר  עד היום. אני לא בטוח למה הוא התכוון, אבל זה היה רגע חזק ומכונן בחיי.

אתה מראיין את אומת הסטארטאפ. מה המסקנה שלך מאומה זו?

המסקנה שלי היא שיש אומה כזאת, אבל השאלה היא: האומנם? כלומר מה בדיוק עומד מאחורי מה שמסתתר מתחת לפני השטח – כביכול – של הנראה לעין? יצאתי למסע עם שאלות רבות, וסיימתי אותו… גם עם שאלות, אבל גם עם תשובות קצת.

מי הכתבים שהשפיעו עליך?

אם בארץ עסקינן – אז אין ספק שהושפעתי מאוד מיורם יובל, איך שהוא מחלץ מאנשים פיסות אמת כואבות – ממש כמעט כמו פסיכולוג! (צוחק) לא שהייתי אצל אחד אף פעם, אבל כך אני מדמיין שזה… חוץ ממנו, אי אפשר לדבר על עיתונאות ישראלית בלי לחשוב על דמותם של פרופסור אורי גוטליב ז”ל או ירון ברובינסקי, ולהעלות את עבודתם של הילה קורח או אייל שני למשל.

איזו בדיחה על צרפתים אתה הכי אוהב?

זאת עם הצרפתי, האמריקאי והערבי במטוס.

מה אתה חושב על התקשורת של היום?

המצב עגום מאוד. אני מכיר איש תקשורת מוכשר וייחודי למשל, ששנים כבר שולח קורות חיים ל”וואלה”, “הארץ” ו”תפוז אנשים” ולא מקבלים אותי. למה? כי האמת כואבת. האמת מפריעה. היום מעדיפים למכור בידור, זה הכול.

מה המילה העברית שהכי מצחיקה אותך?

קשה לי לענות, יש כמה. סחבאק. שלטקס. ווינקר. בוטיק. (צוחק) הנה, רק אמרתי ואני כבר צוחק…

איפה אתה רואה את עצמך?

 אני אענה לך עם משל.

מי אושיית הרשת האהובה עליך?

אני מאוד אוהב את לואי סי. קיי ואת כל החבר’ה של “ארץ נהדרת”. חוץ מזה כמובן שאבן הפינה של הראיון בישראל הוא “נצנצים”.

מי היית רוצה שיראיין אותך?

הייתי מתלבט בין מרסל דושאן למיכאל מור. תן לי לחשוב על זה קצת.

כשהחבובות פגשו את בנהאל. “הכלום הגדול” – ביקורת סדרה

קומדיית הילדים “הכלום הגדול” של יס קידס מצליחה להיות מצחיקה למרות שימוש לא ממצה בשחקנים

 

כשיס קידס הזמינו אותי להשקה של תכנית ילדים – “הכלום הגדול”, חשבתי לעצמי, מה תוכנית ילדים? אנחנו אתר אינפנטילי לקהל בוגר. אבל אז אמרו שזה משהו כמו “החבובות” אבל בחלל. לכמה מכם זה יכול להזכיר את הסרט “חבובות בחלל”.

אז כיון שאמרו חבובות, התכנית הקומית שהכי השפיעה עליי כילד, התכנית שפתחה את האפשרות להתעלל בדמויות בלי שייגרם להן נזק, שהייתה באופן לא רשמי האבא והאמא הרוחניים של כל סדרות האנימציה הקומיות מאז –  יצאתי לבדוק.

אז דבר ראשון, חייבים להגיד, התוכנית  “הכלום הגדול” מצחיקה, פאנצ’ים מתוזמנים וכתובים היטב, הם מצליחים להיות לא צפויים ברובם ולהצחיק הן ילדים והן מבוגרים. וגם הסיפורים תפורים מצוין ומזכירים כמה סיטקומים שגדלנו עליהם.

זה הישג מרשים למדי עבור ניר ברגר, שזה הפרויקט הטלוויזיוני הראשון שלו, ובו הוא מכניס הכול מהכול, פאררודיה, סאטירה, נונסנס ואפילו הומר פלוצים בלי צנזורה.

אז מה יש שם? הפתיח מציין שמאגרי הרייטינג אזלו ולכן רשתות הטלוויזיה פנו לחלל, השוק בכדור הארץ זה באמת שוק קטן. מי שמנהל את תחנת השידור היא חייזרית בצורת כפתור בשם כפתורה, בדיבוב גיתית פישר. זאת חוטפת את רנן (דניאל מורשת) להנחות את תוכנית הריאליטי, כדי להעלות את הרייטינג. כפתורה מאוהבת ברנן, משום שכמובן הוא דניאל מורשת, ולכן לא תשחררו לעולם.

הסדרה מורכבת משחקנים בשר ודם לצד בובות. הדמויות בשר ודם הן כאמור רנן המנחה, מוטי האידיוטי בגילום עפר שכטר, אלברטו רופא-פסיכיאטר פסיכופת בגילום יניב ביטון (היהודים באים), ודריה, נהגת חללית חביבה בגילום גיה באר גורביץ’ (בנהאל). לצד הדמויות בשר ודם יש חייזרים בובות הכוללים, בין היתר, חייזר מקקי שרוצה להשמיד את כולם, נסיכה נרקיסיסטית ואוכל כול שמודח בכל פרק.

 

אף שהסדרה  כתובה היטב ומצליחה לא להתחנף, לא לקהל הילדים ולא לקהל המבוגרים עם הומור סטרילי מעצבן, השימוש בדמויות ובשחקנים מוגבל מאוד, כך גאיה בר גורביץ, המתמחה בגילום דמויות קורעות, מוגבלת פה לתפקיד של שכנה חביבה מרחוב סומסום, או  עפר שכטר, שיכול לעשות דברים מופרעים, מובל לדמות שכל מה שהיא עושה זה סלפי ולהיות מטומטמת. גם ההחלטה להגביל את גיתית פישר, על ארסנל הדמויות שלה, לדיבוב בלבד, תמוהה לתכנית שכזו. אם כי יש לציין שהדיאלוגים הלקוניים שלה עם החייזרית בת דמותה מהרשת המתחרה הם מהקטעים המצחיקים בתכנית.

כמו כן לא ברור עד כמה המסרים השקופים ומאוד נעדרי הסאבטקסט נגד תרבות הריאליטי עובדים על הילדים. כמבוגרים ההרגשה שהמסר מואכל בכפית. אבל אני לא יודע, אולי ילדים אוהבים כפיות ובעתיד נראה דור שגדל על התכנית ויתנשא על ילדים אחרים, “איך אתם רואים את החרא הזה? ריאליטי? אנחנו יותר טובים מכם”.

אבל מה זה חשוב? בפרמיירה הילדים צחקו בקול רם וגם המבוגרים, דווקא יותר מהסיטואציות המשעשעות ומהנונסנס ופחות מהאלימות ומהפלוצים. וזה משהו שהרבה פעמים גם בתכניות למבוגרים מתקשים לעשות.

הכלום הגדול, א’-ד’, 15:00, yes קידס

 

 

 

מסע לשירותים – סיפור קומי מאת דרור ניר קסטל

חד קרן ודרקון מתערבים מי יגיע יותר מהר לצלחת. מה קורה פה? זה כנראה המכה בראש, או הרעל,  או חוסר השינה, או השלפוחית. אני חוזר למציאות ומתקדם כמה מטרים, אבל אז מתברר שהחד קרן טבעוני והדרקון אתאיסט, שהחד קרן פמיניסט והדרקון קפיטליסט

האישה והילדים לא בבית. פעם ראשונה זה שבע שנים. הצינון לא נותן לישון, והשעמום מצטרף אליו. לקחתי כדורים. אני מתחיל קצת להתמסטל, אבל הריב עם השינה לא נפסק. במקרר יש חומוס, בננה ויין אדום, לפחות במוקד הראייה שלי בשעה זו. רק אחד מהם יכול לעזור. כוס אחת מפילה אותי לשינה של ארבע שעות רצופות, אני מתעורר בפתאומיות. השלפוחית מתחילה להציק: “אם לא שכחת, אני פה”. השירותים במרחק 35 מטרים, אך מתברר שבארבע השעות האחרונות לא הזזתי את הרגליים. אני נופל ישר על הלגו של הילדה. מול עיניי צעצועים רבים. אני מצליח לסלק את הבובה, את הנשכנים, וגם מוצץ אחד נכנס לי לתוך העין. השירותים במרחק 29 מטרים. ואז הוא מגיע, חרק שאיני מכיר. גופו כ-10 סנטימטרים, גבו כשל חיפושית, בין שש לשמונה רגליים. קשה לספור מפה. הטיפה הראשונה במכנסיים. הוא מתקרב לפה שלי, אני מפנה את ראשי. הוא מתקרב לאוזן שלי. אני מזיז במהירות את הראש, אך נראה שהוא מתמיד בחיפוש נחיר, עין או כל חור אחר. גופי מחולל. אני מצליח להתקדם במהירות בזחילת גחון, שלמדתי בשנתי הראשונה והאחרונה בצופים. השירותים במרחק כ-22 מטרים. הילד הגדול שפך מיץ, ולכן אני דבוק לרצפה, מה שמפחית את המהירות שלי פי ארבעה מטרים לשנייה. אבל הנה המפתחות שלי, מתחת לשידה. מאחוריי החרק, מלפניי השירותים, מימיני המפתחות. עליי להחליט מהר. אני זוחל לכיוון המפתחות ואוסף אותם. החלטה טובה, קיבלתי עוד ארבעים נקודות. צריך לחזור למטרה, אך התרחקתי. כעת מרחקי מהשירותים 24 מטרים. אני זוחל בחזרה. הפעם עוקף את שלולית המיץ במהירות יחסית. מגיע למדף הספרים, הקונקורדנציה העברית נופלת לי על הראש.  זה כואב מאוד, אך הפגיעות יבשות, אולי, אני לא רופא. אני במרחק 19 מטרים מהשירותים. הפעם ארבע טיפות בבת אחת. אני מריח ריח לא נעים כלל של רעל. ריססתי בו כדי להיפטר מהחרקים. תזכורת: להחזיר אותו לבית המרקחת. כאב הראש, ריח הרעל והכעס הצרכני מרפים את כוחותיי.

חד קרן ודרקון מתערבים מי יגיע יותר מהר לצלחת. מה קורה פה? זה כנראה המכה בראש, או הרעל,  או חוסר השינה, או השלפוחית. אני חוזר למציאות ומתקדם כמה מטרים, אבל אז מתברר שהחד קרן טבעוני והדרקון אתאיסט, שהחד קרן פמיניסט והדרקון קפיטליסט. אני מקשיב לטיעונים של כל אחד מהם בכובד ראש, אבל מתחיל שוב להתעייף כי הטיעונים מוכרים. ברגע זה אני מבין שרגל אחת שוחררה, אני מצליח לקום ולצלוע לעבר המטרה. אני מתקדם לאט אך בנחישות. עוד עשרה מטרים בלבד. שש טיפות. היעד, דלת השירותים, נצבע באורות צבעוניים, החד קרן והדרקון לוחצים לי ידיים. אחד מהם, לא בטוח מי זה היה, מגיש לי מים, אבל אלוהים אדירים, אני לא צריך לשתות עוד. אני שם, משחרר את הרוכסן, ואז זה מתחיל, גאות, גייזר, שיטפון, הכול מותז לכל הכיוונים, לקירות, לרצפה, לנייר הטואלט. בשיא העייפות, כמי שמובס, אני מנקה הכול, לא משאיר סימן לאסון שהתרחש. בסיום המלאכה נגלה לעיניי הספר שאשתי קראה: “כיצד תרכוש ידידים והשפעה”. אני מתיישב על האסלה, מתחיל לקרוא בו ונרדם.