ארכיון הקטגוריה: רדיו

צחוק בצד פרק 9- קארין כהן

קארין כהן (“לילה טוב עם אסף הראל”, “לילה תירס”, “טלוויזיה מהעתיד”) מגיע לפודקאסט לדבר על אלתור, ניו-יורק בשנות השבעים ואינסומניה.

בהמשך התכנית כוכב הילדים “חגי ישראל” עשה ראפ על חנוכה ומנכ”ל טינדר הציג שידרוג חדש לאפליקציה.

ספוטיפיי: 


אפל פודקסט:

 https://podcasts.apple.com/il/podcast/פרק-9-קארין-כהן/id1475669266?i=1000459892333
לינק כללי:

 https://lnns.co/V0ZF1q5vUk8

צחוק בצד פרק 8- ירמי שיק בלום

ירמי שיק בלום מתארח בפודקאסט הקומדיה “צחוק בצד עם אמיר גליקמן ויונתן עמירן”

ירמי שיק בלום מגיע לפודקאסט הקומדיה “צחוק בצד” ומדבר על “עד כאן”, ערב הסטנדאפ המיותר, הטלת ביצים וחלב-אב.

בהמשך התכנית שליח וולט מגיע עם משלוח לאמיר, וקוסם בשם אוהב מגיע לעשות כמה טריקים.

הקשיבו פה:

https://podcasts.apple.com/il/podcast/%D7%A4%D7%A8%D7%A7-8-%D7%99%D7%A8%D7%9E%D7%99-%D7%A9%D7%99%D7%A7-%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%9D/id1475669266?i=1000457868182&fbclid=IwAR09idzSEY5oj2WGZWo-xUnqSwyjFFbAkUjpWeOQwmED62qRbtJd6hOIpDA

או פה:

או פה:

https://www.listennotes.com/podcasts/%D7%A6%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%91%D7%A6%D7%93/%D7%A4%D7%A8%D7%A7-8-%D7%99%D7%A8%D7%9E%D7%99-%D7%A9%D7%99%D7%A7-%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%9D–FhI17f96Go/

מדריך האזנה לפודקאסטים על קומדיה

ממארק מרון, דרך נורם מקדונלד ועד אלדד שטרית – פודקאסטים על קומדיה, כולל פרקים מומלצים

מהפכת הפודקסטים כבר מזמן בעיצומה. ככל שפחות ופחות אנשים מחוברים לגופי השידור המסורתיים – רדיו וטלוויזיה – כך יותר ויותר אנשים מחוברים דרך הרשת לצפייה בנטפליקס והאזנה לפודקסטים. פודקסט, אם מישהו עוד לא יודע, הוא למעשה תכנית רדיו שניתן להוריד או להזרים בכל זמן שרוצים. בארץ הפודקאסטים הבולטים הם של תאגיד השידור כאן, ויש גם כמה פודקסטים עצמאיים פופולריים כמו עושים היסטוריה וגיקונומי. אבל בארה”ב כמה מהפודקסטים הפופולריים והחשובים ביותר הם על קומדיה, ונעשים באופן עצמאי על-ידי קומיקאים.

מתישהו בשלהי העשור הקודם, קומיקאים כקווין סמיתאדם קרולהטום גריןג’ימי פארדו ואחרים (ביניהם גם ריקי ג’רוויס בתחילת הדרך) התחילו להשתמש במדיום החדש שנקרא פודקאסט (צירוף מילים של cast – שידור, וpod – מלשון אייפוד, שהיה נגן המוזיקה הפופולרי בזמנו, שאליו הורדו הפודקסטים) כדי להגיע לקהל שלהם בצורה בלתי מתווכת ולדבר על כל מה שעולה על דעתם, ללא מגבלות זמן, צנזורה או שיקולים מסחריים. שיחות של בין שעה לשלוש שעות, ללא הפסקות, ללא פורמט וללא גוף שידור שיכול להגיד להם מה לעשות. משום שקומיקאים הם אנשים שיש להם הרבה מה להגיד ולא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, זה היה שידוך מושלם. הדבר המעניין ביותר הוא שברוב הפודקאסטים על קומדיה, מאז ועד היום, המטרה היא בכלל לא להצחיק, אלא לתת לקומיקאים הזדמנות לדבר בכנות ובפתיחות, בלי החובה לתת פאנצ’ים או לעשות קטעים. עם הזמן מה שהתחיל כתחביב לשעות הפנאי עבור הקומיקאים, התחיל גם להכניס להם כסף דרך חסויות ממפרסמים או חומת תשלום, והפודקאסט הקומי הפך לתעשייה של ממש. היום יש פודקסט כמעט לכל קומיקאי בארה”ב (מלבד אלה שנמצאים ממש בטופ ואין להם ממש זמן בשבילם או צורך בהם), והמדיום נתפס כדרך טבעית, והכרחית אפילו, להגיע לקהל, כחלק מהנוכחות ההכרחית ברשת של קומיקאים.

אספתי לפניכם כמה מהפודקאסטים החשובים והמוצלחים ביותר על קומדיה, מהידועים ביותר ועד לפחות מוכרים אך מוצלחים לא פחות, ובכל אחד גם שמתי כמה פרקים מומלצים שכדאי להתחיל איתם. האזנה נעימה, ומי יודע, אולי זה יעשה גם לכם חשק לעשות פודקסט יום אחד, כי אלינו המהפכה טרם הגיעה.

WTF with Marc Maron

ביוני 2015, כשהנשיא המכהן ברק אובמה התארח בגאראז’ של מארק מארון לשיחה של שעה בפודקסט המצליח שלו WTF, זה היה סוג של ציון דרך, לא רק לפודקסט של מארון, אלא למדיום כולו ובטח לז’אנר של פודקסטים על קומדיה. הסיפור של מארון סופר רבות – הוא היה קומיקאי מוערך בקרב מביני דבר וקומיקאים אחרים, אבל לא מצליח במיוחד, ובאמצע שנות הארבעים לחייו, אחרי גירושים שרוששו אותו ולאחר פיטורים מתכנית הרדיו שלו, הוא החליט לפתוח פודקאסט פשוט כי לא היה לו שום דבר אחר לעשות. לאט לאט התוכנית החלה לצבור פופולריות, דרך ראיונות עם מכריו הקומיקאים – שמות כמו לואי סי.קיי, ביל בר, ג’ון אוליבר, ג’ף רוס, פאטון אוסוולט, דייוויד קרוסטוד בארי ואפילו רובין וויליאמס (ואלה רק מי שהתארחו בשנה הראשונה, בתשע השנים שחלפו מאז נוספו מאות אחרים). הדבר שהפך את התוכנית שלו לכל כך פופולרית הוא הכישרון שלו כמראיין בו זמנית להקשיב למרואיינים אך גם לחשוף מעצמו בראיונות, בלי להתבייש לחשוף את עברו כצרכן סמים, גרוש פעמיים, קומיקאי כושל ומניאק קנאי באופן כללי.

למעשה, התמה המרכזית של הראיונות בשנים הראשונות לתכנית הייתה ההודאה באשמה של מארון על זה שהוא היה מניאק לקומיקאי המרואיין, ורצונו ליישר את ההדורים. נוסף לכך, כל פרק מתחיל במונולוג בן רבע שעה של מארון שמספר על ההתפתחויות האחרונות בחייו האישיים, מחשבות, זכרונות, והרהורים שנעים בין החושפני למצחיק (וחלק מהם הוא פיתח אחר כך לקטעי סטנדאפ). מארון לא מזמן חגג את הפרק ה-1000 של התוכנית, והוא היום לא רק פודקסטר אייקוני אלא גם סטנדאפיסט מוביל ומוערך מאוד. הסיפור שלו הוא אולי המיתוס המכונן של עולם הפודקסטים הקומיים, ויש בארכיון של הפודקסט שלו עשרות אם לא מאות ראיונות מרתקים שכדאי להאזין להם. המודל של האתר שלו הוא שרק 50 הפרקים האחרונים הם בחינם ובשביל להאזין לקודמים צריך לשלם, אבל ניתן למצוא רבים מהם ביוטיוב וברשת. מכיוון שמארון ריאיין כמעט את כולם, פשוט תחפשו את הקומיקאי האהוב עליכם יחד עם WTF וסביר להניח שתמצאו ראיון איתו. אבל בכל זאת, הנה כמה פרקים שכדאי להתחיל איתם.

פרקים מומלצים:

Episode 95 (Reissue): Remembering Patrice O’neal

עם מותו של הסטנדאפיסט הענק (תרתי משמע) פטריס אוניל ב-2011, מארון שיחרר מחדש את הפרק שהוא הקליט איתו ב-2010 (יחד עם הקדמה מרגשת למדי), וזהו אחד הראיונות הטובים ביותר בין שני קומיקאים שאני מכיר. אוניל היה קומיקאי חשוף וכנה לא פחות ממארון, ובשיחה ביניהם הוא מדבר על הסיבות שבגללן הקריירה שלו מעולם לא המריאה לגבהים שהיא יכלה, ונראה שהוא מגיע בזמן הראיון עצמו לכמה תובנות לגבי זה. ברגעים אחרים בראיון הוא לא חושש להיות בוטה וחסר עכבות כשהוא מאוורר את הדעות שלו כלפי לבנים, נשים, תעשיית הבידור ואפילו מארק מארון עצמו – כולם זוכים לחצי הביקורת החדה והלעתים לא שפויה במיוחד שלו, מה שרק הופך אותה למרתקת ומצחיקה עוד יותר.

Episode 219: Norm Macdonald

נורם מקדונלד הוא אחד מהסטנדאפיסטים הייחודיים והאקצנטריים ביותר בסביבה, ומי שראה אותו מתראיין בטח מכיר כבר את הסגנון שלו, שבו לא ברור האם הוא עושה דמות או באמת מתכוון לדברים האבסורדיים והמקאבריים לרוב שהוא אומר. לכן הראיון הזה מ-2011 מרתק במיוחד, כיוון שנראה שהוא כאן משיל לגמרי את המגננות שלו, ומדבר בפתיחות על חוסר הביטחון שלו כקומיקאי מתחיל (וגם כיום), על בעיית ההימורים שלו ועל החרדה העמוקה שלו מהמוות שעיצבה הרבה מההומור שלו. מאוד מרגישים בראיון הזה את ההערכה ההדדית בין מקדונלד למארון, והתוצאה היא ראיון מרתק של שני קומיקאים אינטיליגנטיים ורגישים מאוד.

Episode 67 (Reissue): Remembering Robin Williams

אז כן, אי אפשר לא להזכיר את הפרק עם רובין וויליאמס, שגם שוחרר מחדש עם הקדמה שובת לב של מארון עם מותו של וויליאמס ב-2014 (הראיון במקור הוא מ-2010). זהו אחד מהראיונות היחידים של וויליאמס שבהם הוא כמעט ולא מאלתר או מנסה להצחיק, אלא מדבר בצורה פגיעה וחסרת הגנות על הקריירה שלו ועל ההיסטוריה שלו של שימוש בסמים ומאבק בדיכאון (שכנראה לא היה הסיבה המרכזית להתאבדותו, אלא סוג של דמנציה). גם פה ניתן להתרשם מהיכולת של מארון כמראיין להוריד את ההגנות של המרואיין שלו ולגרום לו להיפתח באמצעות יצירת אחווה בין שני קומיקאים עם עבר דפוק שפשוט מנהלים שיחת נפש ביניהם.

The Joe Rogan Experience

מהעבר השני של עולם הפודקסטים על קומדיה נמצא ג’ו רוגן, סטנדאפיסט שזכור בעיקר כמנחה של אפקט הפחד וגם כשחקן משנה בסיטקום News Radio וכקריין של קרבות ה-UFC. רוגן הוא כמעט ההפך ממארון – אם מארון הוא יהודי נוירוטי וחשוף רגשית, רוגן הוא זכר אלפא שמעדיף לדבר שטויות ולתת לשיחה לזרום מאשר לחקור את המרואיין שלו על השדים הפנימיים שלו. לוקח קצת זמן להתרגל לסגנון המצ’ואיסטי הזה, אבל רוגן הפך כבר לאחד מהפודקסטרים המואזנים ביותר בעולם (ממוצע של מיליארד האזנות בחודש), ומשך אליו שמות גדולים הרבה יותר מרק אלו של עולם הקומדיה, למשל אילון מאסק, מנכ”ל טוויטר ג’ק דורסי, מייק טייסון ואחרים. רוגן, למרות התדמית שלו כזכר אלפא פרימיטיבי, הוא בנאדם סקרן בטירוף, והפופולריות של הפודקסט שלו נובעת מתחומי העניין הרבים שלו והאנשים שקשורים אליהם שהוא מארח – חומרים משני תודעה, צייד, תזונה, ביטקוין, תרבות רשת, מדע פופולרי, אמנויות לחימה, ובעיקר חופש ביטוי ומאבק בתרבות התקינות הפוליטית ולוחמי הצדק החברתיים מטעם עצמם, מה שלעתים גורם לו לארח אנשים שמזוהים עם הקשת הפוליטית הימנית. אך רוגן מארח גם הרבה קומיקאים, והאווירה אצלו היא באמת של חבר’ה שפשוט יושבים ומעבירים זמן בכיף, לרוב בשילוב צריכת סמים ואלכוהול. אורך פרק ממוצע אצלו הוא שלוש שעות, ומדובר בשלוש שעות של שיחה רצופה ללא הפסקות (החסויות ניתנות רק בכמה דקות שפותחות כל פרק, בניגוד לפודקסטים מסוימים אחרים), והשיחה הזאת גם משודרת במקור בלייב, ללא עריכה לאחר מכן. התוצאה היא אחת הבמות הפתוחות והמשוחררות ביותר ברשת שבה אנשים מסוגלים באמת לדבר, ורוגן משתמש בה בשביל לתת למרואיינים שלו להסביר את עצמם, לעתים לאחר שהתקשורת הוציאה את הדברים שלהם מהקשרם ולא נתנה להם הזדמנות לדבר בשם עצמם באריכות. רוגן לא מנהל ראיונות אלא פשוט מדבר עם אנשים ומגיע ללב הדברים דרך היומיומי והפרוזאי, וזה דורש סבלנות, אך גם מציג את המרואיינים שלו באור הטבעי ביותר, וגורם לך להרגיש כאילו אתה באמת פשוט מבלה איתם כמה שעות. החשיבות של הפודקסט הזה כבר עברה מזמן את גבולות הפודקסטים על קומדיה, אבל עדיין כל פעם שרוגן מארח קומיקאים זו חגיגה, לפחות אם מצליחים להתגבר על כל הדיבורים על איגרוף ו-MMA.

פרקים מומלצים:

Episode 1184: Roseanne Barr

אחת הדוגמאות הטובות ביותר לבמה הבלתי מצונזרת שרוגן נותן לדמויות שנויות במחלוקת, הוא הראיון הזה עם רוזאן בר, שנערך לאחר השערוריה שבה רוזאן צייצה בטוויטר ציוץ שנתפס כגזעני ובעקבות כך פוטרה מהסיטקום שנושא את שמה. רוגן מדבר איתה באריכות גם על ההשפעה של גלולות השינה אמביין שבהשפעתן רוזאן כתבה את הציוצים, שמסתבר שגורמות לאנשים רבים לפעול בצורה לא הגיונית, והוא חוזר איתה גם לילדות שלה, שבה היא עברה פגיעת ראש בתאונת דרכים ומאז הפכה לבנאדם שונה לחלוטין ואימפולסיבי הרבה יותר, ואף אושפזה בבתי משוגעים כמה פעמים. כשרואים את הפרק מבינים שהיא כנראה עדיין לא שפויה לחלוטין, אבל כן בנאדם מורכב יותר מכפי שהכותרות ציירו אותה.

Episode 1000: Joey Diaz & Tom Segura

ההשפעה הגדולה ביותר של הפודקסט של ג’ו רוגן על עולם הקומדיה, היא החשיפה שהוא נתן לחבריו הקומיקאים הפחות מוכרים, שהיו חלק מחבורה שכונתה Death Squad (בעקבות הערה ששדרן רדיו פעם אמר על רוגן שהגיע לאולפן עם כמה מחבריו הקומיקאים: “Here comes Joe Rogan and his Death Squad”). חלק מהקומיקאים האלה הפכו לשמות גדולים עם ספיישלים בנטפליקס ופודקסטים מומלצים משל עצמם – ארי שפיר, ברט קריישר וטום סגורה (שאיתם רוגן עורך את תחרות Sober October, שבה הם לא שותים או צורכים סמים חודש שלם ומנסים לנצח אחד את השני באימונים גופניים, כשהתחרות ביניהם מושכת הרבה קהל שעוקב אחריהם ולעתים אף מצטרף אליהם בהתנזרות). אבל המצחיק מכולם, ומי שרוגן מכנה “האדם המצחיק ביותר בעולם” הוא ג’ואי דיאז, שזכה עד כה בנטפליקס רק לספיישל קטן של חצי שעה כחלק מהסדרה The Degenerates שמוקדשת לקומיקאים גסים במיוחד (בה ניתן למצוא עוד חברים של רוגן כביג ג’יי אוקרסון או אשתו של סגורה כריסטינה פזיצקי). כמעט כל פרק שבו מתארח דיאז (ויש עשרות כאלה) הוא מומלץ, כיוון שדיאז הוא לא רק קומיקאי בוטה וחסר רסן, אלא מספר סיפורים בחסד. ולא בכדי, יש לו אינספור סיפורים לספר, בעקבות העבר המטורף שלו כפושע מורשע שישב בכלא על חטיפה, מכור לקוקאין שהיה גם דילר, מהגר מקובה שגדל ברחובות ניו ג’רזי וניו יורק של שנות השבעים ומצא את אימו מתה בגיל 16, ובאופן כללי בנאדם שזכה להזדמנות שניה כנגד כל הסיכויים ועכשיו הוא קומיקאי מוערך ואיש משפחה. בפרק החגיגי הזה לכבוד התוכנית ה-1000 של הפודקסט, דיאז לא מאכזב בסיפוריו, ובחלקים מסוימים רוגן וסגורה כמעט מאבדים הכרה מרוב צחוק כתוצאה מהם.

The Church of What’s Happening Now with Joey Coco Diaz

בעקבות הופעותיו אצל רוגן, ג’ואי דיאז פתח פודקסט משלו, והוא כמו גירסה מוקצנת יותר של הפודקסט של רוגן, שבו האווירה אפילו עוד יותר משוחררת, חופש הביטוי לומר דברים פרובוקטיביים קיצוני יותר, וצריכת הסמים גדולה הרבה יותר. למעשה, אחד מהתענוגות הגדולים של דיאז הוא להכריח את הסיידקיק הצעיר שלו, יהודי ביישן בשם לי סיאט, לצרוך עוד קנאביס, לרוב באכילה של edibles עוצמתיים במיוחד, ולראות כיצד הוא מתחרפן לאורך הפרק. לעתים ההשפעה דומה גם על המרואיינים שלו, ואז זה כיף במיוחד. בשאר הזמן ניתן לשמוע אותו מספר עוד מהסיפורים הבלתי נגמרים שלו, ונותן גם למרואיינים שלו במה לדבר על מה שבראש שלהם, כשתחומי העניין שחוזרים על עצמם הם פשע, סמים, רוק כבד, דיאטה והחיים כקומיקאי בדרכים.

פרקים מומלצים:

Episode 487: Ralphie May

אולי אני נהיה קצת מורבידי מדי כאן, אבל יש לי חיבה לפרקים עם אנשים שכבר לא איתנו, ולכן בחרתי בפרק הזה עם הסטנדאפיסט כבד המשקל (והמצחיק מאוד) ראלפי מיי, שנערך ביוני 2017, ארבעה חודשים בלבד לפני מותו מהתקף לב. מיי הוא קומיקאי פרוע ועסיסי לא פחות מדיאז, והסיפורים הבוטים והמופרעים ששניהם מחליפים, תוך כדי צריכת כמויות של חומרים משני תודעה, הופכים את הפרק הזה למומלץ במיוחד.

Episodes 614-615: Joey Diaz’ First 10 Years in Comedy

בלא מעט מהפרקים אין אורח, אלא רק את דיאז מספר סיפורים לסיידקיק שלו, אבל בשני הפרקים המיוחדים האלה, הוא החליט להתמקד בתחילת קריירת הסטנדאפ שלו, בין השנים 1989-1999 ולספר על התהליך שהוא עבר, מפושע משוחרר ללא עתיד, לקומיקאי קבוע במועדון הקומדי סטור המיתולוגי שבלוס אנג’לס, וסטנדאפיסט בדרכים שמסוגל להתפרנס מהקומדיה שלו. אלו שני פרקים מרתקים עבור כל קומיקאי מתחיל, שרוצה לשמוע את המסלול שעובר קומיקאי, על כל התחנות הקטנות שבדרך, מסופר בגוף ראשון מפיו של nספר סיפורים רב אומן.

Comedy Bang! Bang!: The Podcast

לשם שינוי הנה פודקסט קומי שמשלב בין ראיונות עם קומיקאים לבין קטעים שבאמת אמורים להצחיק, בדמות ראיונות עם דמויות פיקטיביות אותן משחקים כמה מהמאלתרים המוכשרים ביותר באמריקה כיום. הפודקסט כל כך הצליח שהוא זכה לתכנית טלוויזיה ששודרה ברשת IFC בין השנים 2012-2016 וממשיך לרוץ כפודקסט עד היום. הפורמט של התכנית מאפשר למנחה, הקומיקאי סקוט אוקרמן, לאלתר יחד עם המרואיינים האמיתיים והפיקטיביים שלו ולהמציא פרטים ביוגרפיים מופרעים במיוחד, יחד עם כל מיני פינות ומשחקים שהוא משחק עם האורחים, הכל במטרה להוציא מהם פנינים קומיות. זהו סוג הומור מאוד ספציפי, שיותר מתאים לחובבי האימפרוביזציה והנונסנס, אבל כשזה עובד זה מצחיק למדי.

פרקים מומלצים:

Episodes 122: Shanghaied by Irene

בפרק הזה מתארחים זאק גליפיאנקיס, להקת האינדי הנהדרת יו לה טנגו והקומיקאי פול פ’ טומפקינס (בעצמו מנחה של כמה פודקסטים קומיים מאולתרים) בתפקיד הבמאי הגרמני האקצנטרי ורנר הרצוג. זו אחת הדמויות הכי חביבות עלי בתכנית, והמפגש שלו כאן עם גליפיאנקיס ואוקרמן מצחיק במיוחד. למרבה הצער גם הפודקסט הזה עבר למודל שבו רק התכניות האחרונות בחינם והארכיון הוא בתשלום, לכן הנה קטע מהראיון שהעלו ליוטיוב.

Industry Standard with Barry Katz

הנה פודקסט פחות מוכר אבל מרתק במיוחד, של מישהו שהוא דווקא לא קומיקאי. בארי כץ הוא אמרגן קומי שהיה המנהל האישי של כמעט כל קומיקאי עולה בשנות התשעים – מדייב שאפל ולואי סי.קיי ועד דיין קוק – אבל כולם פיטרו אותו והמשיכו הלאה. הוא לא ממש מתעכב על הסיבות מדוע (למרות שבפודקסטים אחרים אפשר לשמוע לא מעט לכלוכים עליו), אך הוא משתמש בקשרים ובניסיון הרב שלו בתעשיה בשביל לראיין לא רק כמה מהקומיקאים המובילים בתעשיה, אלא גם את המושכים בחוטים שעומדים מאחורי הקלעים – מנהלי רשתות, סוכנים, אנשי פיתוח תוכן ועוד. הסיפורים שהם מספרים הכרחיים בשביל להבין מי עומד בצד השני כשקומיקאים באים לשומרי הסף ומנסים להוציא את הרעיונות שלהם לפועל. בין היתר אפשר לשמוע אותו מדבר עם מנהל התוכן של נטפליקס טד סרנדוס, המנהל לשעבר של MTV, פוקס וקומדי סנטרל דאג הרצוג, או האמרגן של סיינפלד ואנדי קאופמן ג’ורג’ שפירו, כולם אגב פרקים מרתקים. הסגנון של כץ הוא חנפני בלשון המעטה, וכיאה לאמרגן יהודי הוא לא נרתע מלקטוע את הפרקים באמצע לטובת חסויות (דבר די בלתי נסבל כששומעים הרבה פודקסטים), אבל אם מתגברים על זה ומתמסרים לגישה של כץ שרואה את הראיונות האלה כהזדמנות לעורר מוטיבציה אצל אנשים צעירים, ניתן להפיק הרבה מההאזנה.

פרקים מומלצים:

Episode 36: Neal Brennan

ניל ברנן יצר יחד עם שאפל את Chapelle’s Show והפך לסטנדאפיסט מוערך בזכות עצמו בשנים האחרונות, לא מעט הודות לספיישל המהפכני שלו בנטפליקס 3 מיקרופונים מ-2017. בארי כץ היה שם כשברנן רק התחיל את דרכו בתחום, והניסיון האישי שלו עם ברנן מוביל אותו לספר כמה סיפורים מרתקים על תחילת הקריירה שלו, כשלאחר מכן ברנן מתקן אותו ואומר לו שהוא טעה כמעט בהכל. השיחה ביניהם עוסקת בהשתחררות של ברנן מצילו של שאפל, ההתמודדות שלו עם דיכאון ועם הצלחה, והמכשולים הרבים שעומדים בפני קומיקאי, גם כשהוא אלמוני וגם כשהוא אחראי לתכנית המערכונים המצליחה של דורו. הרקע האישי ביניהם והפתיחות שלהם הוא זה שהופך את הראיון הזה למעניין במיוחד.

Episode 232: Bill Burr

ביל בר ידוע כסטנדאפיסט ומרואיין אכזרי במיוחד, שלא מהסס להסתלבט על המראיינים שלו, וכאן הוא חוגג במיוחד. כץ צוחק עד אובדן נשימה ככל שבר יורד עליו ועל כך שהוא האיש הכי מוזר שהוא פגש בחיים. גם ביניהם הרקע וההיסטוריה האישיים מעשירים את השיחה והופכים אותה לייחודית גם בין עשרות הראיונות שבר נתן בעבר.

Bill Burr’s Monday Morning Podcast

אז אם כבר מדברים על ביל בר, אי אפשר לא להזכיר את הפודקסט שלו, שבו הוא לרוב לא מארח קומיקאים אחרים, לא נעזר בסיידקיק וגם לא נאמן לשום פורמט, אלא פשוט מברבר ומלהג לבדו על כל נושא שעולה על דעתו באותו בוקר. צריך להיות אמן דיבור אמיתי בשביל להצליח להחזיק פודקסט שלם ככה, אבל בר הדעתני והעצבני מצליח בכך, והוא אפילו הופך את הרגעים שבהם הוא מקריא את החסויות למצחיקים במיוחד. קשה לבחור פרקים ספציפיים שבלטו, לכן כדאי פשוט להתחיל עם הפרק האחרון ולהקשיב בקביעות, או לחפש ביוטיוב את הקטעים הבולטים הרבים  שהמעריצים שלו ערכו מתוך התוכנית שלו. צריך גם לציין שכדאי להאזין במיוחד לפרקים הנדירים שבהם הוא כן מארח חברים קומיקאים לשיחה, או יותר טוב מכך, את אשתו ניה שאיתה הוא לא מהסס להתווכח בשידור.

Gilbert Gottfried’s Amazing Colossal Podcast

אם אתם עוד לא מכירים את השם גילברט גוטפריד, בטוח תזהו אותו כשתשמעו אותו, הוא הקומיקאי בעל הקול הצווחני שמכווץ כל כך את העיניים שלו שהוא נראה אסיאתי, אבל הוא למעשה יהודי ניו יורקי מהסוג הסטריאוטיפי ביותר (והוא גם דיבב את התוכי יאגו באלאדין). הוא קולני, אובססיבי, וחובב של הומור גס ופוגעני במיוחד (הוא ידוע בתור זה שהביא לפרסום רחב של בדיחת האריסטוקרטים כשסיפר אותה ברוסט שנערך זמן קצר אחרי ה-11 בספטמבר)  הפודקסט שלו לעומת זאת דווקא עוסק באובססיה אחרת שלו, והיא לסדרות טלוויזיה וסרטים ישנים ונידחים, ובמיוחד לשחקני האופי שאיכלסו אותם. רבים מהאורחים שלו חצו את גיל ה-80 ונושאי השיחה איתם עוסקים בקומדיות של המחצית הראשונה של המאה העשרים. אך עם זאת, הוא גם מארח לא מעט קומיקאים, ותיקים וצעירים כאחד, והשיחות איתם תמיד רוויות בהומור בוטה, בדיחות רחוב עתיקות וראנינג גאגס. גם הפודקסט הזה נוקט בשיטה של לשים את הפרקים בארכיון מאחורי חומת תשלום, אבל ניתן למצוא המון מהם ביוטיוב.

פרקים מומלצים:

Episode 144: Richard Belzer

ריצ’רד בלזר הוא גם שם פחות ידוע אבל פנים שישר תכירו, בזכות הופעותיו כבלש ג’ון מאנץ’ בסדרה רצח מאדום לשחור ובשלל ספינאופים של חוק וסדר. בלזר הוא לא רק שחקן דרמטי אלא קודם כל סטנדאפיסט מהדור של ג’רי סיינפלד, לארי דייוויד וג’יי לנו, בדומה לגוטפריד עצמו, ושניהם מדברים על סצנת הקומדיה בתקופה ההיא, בפרק שמומלץ במיוחד לחובבים של ההיסטוריה של הסטנדאפ.

Episode 200: Bob Einstein

גם אם הוא לא היה נפטר לפני שלושה חודשים, עדיין הייתי ממליץ על הפרק המצחיק מאוד הזה עם מי שמוכר בעיקר בזכות תפקידו כמרטי פאנקהאוזר, החבר הבלתי נסבל של לארי דיוויד בתרגיע. בוב איינשטיין, שהוא אגב אחיו של אלברט ברוקס (תחשבו לבד למה הוא שינה את שם המשפחה), היה פחות או יותר תמיד בתפקיד, ובפרק הזה הוא עצבני וקולני בדיוק כמו שהוא בסדרה, וזה הופך את הפרק לאחד מהראיונות המצחיקים ביותר שנתקלתי בהם.

Norm Macdonald Live

לפני שקיבל טוקשואו בנטפליקס (וכנראה גם איבד אותו בעקבות הערה לא תקינה פוליטית), לקומיקאי המבריק נורם מקדונלד היה פודקסט מצולם קצר ימים, שלמשך 3 עונות ו-37 פרקים בלבד, היה לטעמי הפודקסט הקומי הטוב ביותר שנוצר עד כה. האווירה המשונה שבה לא ברור האם מקדונלד צוחק עם האורח שלו או עליו, הפירוק של פורמט תוכנית האירוח למרכיביו הבסיסיים ביותר, ההתעללות המתמשכת והמצחיקה מאוד שלו בסיידקיק שלו אדם איגט (שמוצג בתכנית כאידיוט מוחלט אבל למעשה הוא מחזיק במשרה הנחשקת של משבץ האמנים במועדון הקומדי סטור), וההתעקשות שלו לסיים כל תכנית בהקראת בדיחות מונולוג גרועות בכוונה יחד עם האורחים שלו – כל אלה הופכים את הפודקסט הזה למשהו שצריך לראות כדי להאמין. זה לא מזיק גם שהתארחו בו שמות שלרוב לא מתארחים באף פודקסט אחר – ג’רי סיינפלד, ג’ים קארי או דיוויד לטרמן – כולם אגב מביעים בזמן התכנית את הערצתם למקדונלד. משום מה כל הערוץ המקורי נמחק מיוטיוב (אולי בגלל אותה הערה שסיבכה אותו בצרות?) אבל אפשר למצוא את הפרקים אם מחפשים טוב, אבל את חלקם רק באודיו.

פרקים מומלצים:

Episode 11: Gilbert Gottfried

מיודענו גוטפריד לא מאכזב גם כאורח בפודקסטים של אחרים, וכאן הוא מבריק במיוחד, בפרק שכפול מאורכו של פרק ממוצע של התכנית, כנראה בשל התעקשותו להמשיך עם אותו ראנינג גאג לאורך עשרות דקות, ולעולם לא להרפות ממנו. אין ספק שכאן מקדונלד מצא יריב ראוי לטירוף שלו, והניצוצות ביניהם עפים.

Episode 10: Andy Dick

אנדי דיק הוא גם שם שאולי זכור לחלקכם מהסיטקום News Radio ואולי מהיותו טראבלמייקר מקצועי אשר תמיד נקלע לשערוריות עקב התנהגות הוללת וחסרת מעצורים (כשהוא בהשפעת אלכוהול וסמים). מה אני אגיד, אני פשוט מחבב את הפרסונה של דיק, מעין שדון ביסקסואלי אוחצ’י, שזורה הרס בכל אשר נקרה בדרכו ואומר דברים מעוררי תרעומת, אבל שעדיין קל מאוד לאהוב. אני לא בטוח שהפרק הזה מוציא ממנו את המיטב, אבל לראות אותו ואת מקדונלד ביחד זה תמיד כיף.

מאחורי כל צחוק

הנציגות הישראלית היחידה כרגע בתחום הפודקסטים על קומדיה הוא הפודקסט הזה של הקומיקאי היוצא בשאלה אלדד שטרית, שמראיין כבר קרוב לשנה סטנדאפיסטים ישראליים, בעיקר מסצנת המועדונים של הסטנדאפ פקטוריקאמל קומדי קלאב והקומדי בר (חסרים קצת בינתיים השמות הגדולים או החבר’ה מהסצנה האלטרנטיבית, למרות שיש כמה). הפודקסט של שטרית מכוון לאנשים שמתעניינים בקומדיה מהצד הטכני, וראויה לציון ההקפדה שלו לשאול את המרואיינים כיצד הם עשו את צעדיהם הראשונים בתחום, כיצד הם כותבים, מה הם למדו מהניסיון שלהם ואילו טיפים הם נותנים לסטנדאפיסטים מתחילים. זהו פודקסט מומלץ מאוד לכל מי שאיכשהו קשור לתחום הקומדיה בארץ ורוצה לדעת עליו יותר.

פרקים מומלצים:

פרק 10: אסף יצחקי

פרק 11: דניאל חן

כנראה לא במפתיע, הפרקים המומלצים ביותר כאן הם אלה עם הסטנדאפיסטים הנערצים והמשפיעים ביותר בסצנת המועדונים כרגע, אסף יצחקי ודניאל חן. יצחקי חושף את מוסר העבודה והאינטגריטי האמנותי המרשימים שלו, ומספר בצורה מעוררת השראה כיצד הוא לא הסכים למתן את ההומור שלו ולהתאים אותו למיינסטרים גם כשהגיעו הצעות מפתות לעשות כך, ומדגיש את החשיבות של להיות נאמן לעצמך גם אם נראה שזו האופציה השגויה (או כדבריו: “ריאליזם זה ללוזרים”). דניאל חן לעומתו מדבר על הרצון העמוק שלו לתת לקהל חוויה שהיא יותר מרק סטנדאפ רגיל, והניסיון שלו לחקור את עצמו לעומק ולהביא משם את החומרים לבמה. שתי השיחות מרתקות גם עבור מי שלא בהכרח מתחברים לסוג הסטנדאפ שהם עושים.

לא הספיק לנו, רוצים עוד…

אוקיי, אז הנה בקצרה על עוד כמה פודקסטים מומלצים, אם כבר הכרתם הכל עד עכשיו או שיש לכם הרבה זמן פנוי.

Good One: A Podcast About Jokes

הפורמט כאן פשוט למדי – בכל פרק לוקחים בדיחה אחת של קומיקאי ידוע, ומדברים איתו עליה. מומלץ למי שבאמת מתעניין כיצד כותבים בדיחות.

Conan O’Brien Needs a Friend

קונאן אובריאן מראיין מפורסמים שהוא היה רוצה להעמיק את החברות איתם, ממישל אובמה ועד ג’ף גולדבלום, אבל מלבדם בעיקר קומיקאים. הוא התחיל את הפודקסט הזה ממש לא מזמן, אבל הוא כבר זכה לפופולריות, לא מעט בזכות סגנונו המצחיק והמאולתר של קונאן, יחד עם השמות הגדולים. מומלץ במיוחד הפרק עם סטיבן קולבר שבו הוא מדבר על איך הטרגדיות במשפחתו עיצבו אותו כקומיקאי.

You Made It Weird with Pete Holmes

כוכב קראשינג והסטנדאפיסט בעל הגישה היותר מדי חיובית פיט הולמס מראיין קומיקאים מובילים לשיחות שנעות בין השטותניקי לאינטרוספקטיבי. מאפיינים ייחודיים: אוהב לדבר איתם על אלוהים ורוחניות, ולשאול מה הפעם שהם צחקו הכי חזק.

Mohr Stories

הקומיקאי והחקיין ג’יי מור (SNL, ג’רי מגווייר) גם מצטיין בגישה נינוחה למדי בראיונות שלו עם קומיקאים שעם רובם הוא מיודד, וזה מוציא מהם רגעים לא מעטים של קומדיה וגילוי לב. הוא במיוחד נהנה כשהאורחים שלו יודעים להשתמש בקול שלהם, כמו ג’ון דימאג’יו (המדבב של בנדר בפיוצ’רמה) או השחקן שהוא גם סטנדאפיסט-חקיין מוצלח קווין פולאק. גם כאן למרבה הצער יש חומת תשלום על פרקים ישנים.

Kevin Pollak’s Chat Show

לפולאק יש גם פודקסט (מצולם) משלו, למעשה אחד הותיקים ביותר בתחום, ובו הוא מארח בסגנונו נטול החוכמות סטנדאפיסטים, שחקנים ובמאים מובילים. בין היתר ניתן למצוא אצלו כמה מהיוצרים של משפחת סימפסון וראיון נדיר עם לארי דיוויד, שלא נוטה להתארח בפודקסטים.

The Nerdist

הפודקסט הזה היה מהמובילים בסצנה, ואירח אנשים בסדר גודל של טום קרוז, ביל גייטס וטום הנקס, עד שהאקסית של המנחה כריס הארדוויק התלוננה על התעללות בקשר ביניהם, וגרמה לפיטוריו מהאימפריה שהוא הקים. מאז הוא ממשיך את הפודקסט אך תחת השם ID10T. לא צריך לחשוש מהשם הנרדיסט – גם אם אתם לא גיקים כדאי להקשיב לפרקים שבהם מתארחים קומיקאים, כיוון שמנטליות הפאנבוי של הארדוויק די משחררת את המרואיינים שלו לדבר על הדברים שהם עצמם מעריצים, ולהיות פחות מעונבים גם אם הם שמות גדולים.

Modern Day Philosophers with Danny Lobell

הנחת היסוד של הפודקסט המאוד מקורי הזה, היא שקומיקאים הם הפילוסופים של ימינו, לכן בכל פרק הוא מפגיש אותם עם הגותו של פילוסוף אחר ושואל לדעתם. אל תדאגו, המנחה דני לובל הוא לא פילוסוף ולא מבין הרבה בפילוסופיה בעצמו, ולרוב הוא ואורחיו מנסים להבין ביחד מושגי יסוד בהגותו של הפילוסוף שנבחר עבורם, כקרש קפיצה לשיחה על נושאים שמעניינים אותם. בחרו פרקים לפי הקומיקאי או הפילוסוף האהוב עליכם.

Thick Skin with Jeff Ross

המוטו של הפודקסט של קומיקאי העלבונות ג’ף רוס הוא “Life is hard. Let’s get through it together”, ויש משהו באכזריות אוהבת האדם של רוס שהופכת אותו למראיין שנעים להקשיב לו. למי שאוהב רוסטים, הוא נוטה לערוך בסוף כל פרק מה שמכונה Roast in Peace, שבו הוא יורד על אנשים שנפטרו לאחרונה, כסוג של מחוות כבוד אחרונה לזכרם.

The Opie & Anthony Show

ואחרון חביב: זהו לא פודקסט אלא תכנית רדיו, אבל זהו למעשה האב הרוחני של כל הפודקסטים על קומדיה שבאו אחריו. התכנית של גרג “אופי” יוז ואנתוני קומיה הונחתה אמנם בידי צמד שדרני רדיו ולא קומיקאים, אבל הם הבינו קומדיה, ובין השנים 1995-2014 שבהם התכנית רצה (עד שקומיה פוטר בשל ציוץ גזעני משלו), הם היוו בית חם למיטב הקומיקאים המבטיחים של ניו יורק באותם שנים – לואי סי.קיי, פטריס אוניל, ביל בר, ג’ים נורטון (שהפך ב-2001 למנחה שותף ואף החליף את קומיה לאחר שפוטר לכמה זמן לפני שגם הוא עזב), ורבים, רבים אחרים. האווירה שאופי ואנתוני יצרו היתה של מפגש חברים שבו הקומיקאים פשוט מבלים ביחד, בלי פורמט של ממש או נסיון לראיין אותם בצורה מסורתית, ועם אפס תקינות פוליטית או סבלנות לזיוף או פאנצ’ים כתובים מראש. המעריצים הרבים שלהם העלו אינספור קטעים מהתכנית ליוטיוב ויצרו ארכיון ענק שכדאי לחפור בו, בשביל להבין מאיפה הגיע הסגנון שהיום שולט בז’אנר הפודקסטים הקומיים, וגם פשוט כדי להנות מכמה מהקומיקאים המבריקים ביותר של זמננו כשהם עוד היו צעירים, חצי-אלמוניים ונטולי עכבות.

למה קונאן אובריאן התחיל פודקאסט?

הנחיית פודקאסט מרגישה קצת כמו ירידת מדרגה בשביל מנחה הלייט-נייט הוותיק, אז למה הוא בחר לעשות זאת? ואיך הפודקאסט החדש?

 

לפני קצת יותר מ-25 שנה עלתה לראשונה ברשת NBC תוכנית הלילה של קונאן אובריאן. אובריאן היה כותב קומדיה מנוסה, שכתב בשביל ״סאטרדיי נייט לייב״ וכמה מהפרקים האהובים ביותר של ״משפחת סימפסון״, אך לא מוכר בכלל לקהל האמריקאי. לתת לו להחליף את דייוויד לטרמן האהוב, היה ניסוי מופרך, אך ניסוי שהצליח. התכנית שלו שודרה במשך 16 שנים והייתה יורשת ראוייה ללטרמן: נסיונית, אנארכיסטית, מלאת הומור עצמי וכמובן- מצחיקה. כולנו יודעים מה קרה אז. לקונאן הובטח להחליף את ג׳יי לנו ב״טונייט שואו״ היוקרתית, אך לאחר זמן קצר מאוד NBC ולנו לקחו את התכנית חזרה וקונאן עזב. מ-2010 קונאן מנחה תוכנית לייט נייט בערוץ הכבלים TBS שלא הגיעה לאותן רמות של הצלחה או איכות של התכנית הקודמת שלו, אך עדיין מכילה את סוג ההומור המיוחד שלו. והשבוע, קונאן יצא בפרויקט חדש- פודקאסט!

הנחיית פודקאסט מרגישה קצת כמו ירידת מדרגה בשביל המנחה הוותיק. לכל אחד יכול להיות פודקאסט. לראיה – לי היה פודקאסט. אז למה שקונאן אובריאן יחליט לעשות פודקאסט? יש לכך כמה סיבות. דבר ראשון, הפודקאסט עלה בסמוך לשינוי גדול שהולך לקרות בתכנית של קונאן ב-TBS, הפיכתה מתכנית של שעה לחצי שעה. בראיונות, קונאן טען שזו החלטה משותפת שלו עם הערוץ, אך אני לא בטוח לגבי זה. בכל מקרה זה משאיר את קונאן עם יותר זמן פנוי לרדוף אחר ריגושים חדשים כמו פודקאסט.

דבר שני, יש משהו מאוד מפתה בפורמט הפודקאסט, פורמט הרבה פחות מהוקצע ומעונב מפורמט הטוק-שואו, אפילו טוק-שואו כמו של אובריאן. אין דחף לקדם פרויקטים חדשים, אין זמנים קצובים עד הפסקת פרסומות. בפרק הראשון של הפודקאסט החדש שלו, קונאן מרגיש משוחרר יותר מתמיד אבל עדיין שנון ומהיר כמו שתמיד היה. גם קודמו של אובריאן ל״לייט נייט״, דייוויד לטרמן, התחיל לאחרונה תוכנית ראיונות יותר משוחררת, עם דגש גדול יותר על שיחה, עם התכנית שלו בנטפליקס. אנחנו חיים כעת בעידן פאלון, אותו מחליף נאלח של אובריאן, בו ה״טוק״ ב״טוק שואו״ הוא שולי למשחקי חברה ותחרויות ליפ-סינק. מנחים וותיקים כמו אובריאן ולטרמן נאלצים לפנות למחוזות מודרניים יותר.

קונאן אובריאן הוא אחד האנשים הכי מצחיקים בעולם. זו עובדה. אבל הוא אף פעם לא היה מראיין נהדר. הכיף בתוכניות שלו היה כל מה שמסביב, המערכונים והדמויות הביזאריות. אבל באופן מפתיע, שמסירים את כל זה כמו שנעשה בפודקאסט החדש שלו Conan O’Brien Needs A Friend, נשארים עם תוכנית מאוד כיפית, לפחות בפרק הראשון. זה עוזר שהאורח שלו הוא אחד האנשים האחרים המצחיקים ביותר בעולם, וויל פרל, ושהם מבלים את רוב התכנית בהעלאת זיכרונות מההופעות האגדיות של פרל ב״לייט נייט״. הפורמט של הפודקאסט עוד לא ברור, אובריאן תיאר אותו כניסיון להבין האם אנשים שהתארחו הרבה בתכנית שלו הם באמת חברים שלו, או שזה הכל שטויות של שואו-ביזנס, אבל בתור תוכנית ריאיונות עם מנחה שנון מאוד, זה עובד די טוב. אני גם ממליץ להאזין להופעה של אובריאן השבוע כאורח בפודקאסט הנהדר ״קומדי בנג בנג״ שם הוא מספר כמה סיפורים מאוד מעניינים ויורד על המנחה סקוט אוקרמן.

האם המעבר של אובריאן לעולם הפודקאסטים יגרום לשינוי באחד הענפים, ענף הפודקאסטים או ענף הטוק-שואוז הטלוויזיונים? כנראה שלא. אבל אם זה מספק לנו עוד מהאיש המצחיק הזה על בסיס שבועי, אני לא הולך להתלונן.

 

אלדד שטרית – ראיון ר-ציני

אלדד שטרית מספר על חיי הלילה שלו כסטנדאפיסט וגם אומר לי איפה יש קפה טוב

אלדד שטרית הוא סטנדאפיסט שמאוד אוהב סטנדאפ, שפתח לאחרונה את הפודקאסט “מאחורי כל צחוק“, ובו עלה על הרעיון לראיין קומיקאים. חוץ מזה הוא יוצא בשאלה ואוהב לדבר על זה. בוא נדבר על מה שכתבנו קודם.


מתי החלטת שאתה רוצה להיות קומיקאי?

בפעם הראשונה שכף רגלי דרכה במועדון סטנדאפ. לראשונה בחיי הרגשתי שיש אנשים שדומים לי ושהם פגומים בדיוק כמוני

לצערי זה קרה בגיל מאוד מאוחר – 26.

אתה יוצא בשאלה. מה יותר מצחיק, היפסטרים או חרדים?

כשחושבים על זה, היפסטרים וחרדים זהים מהרבה בחינות: קוד לבוש, זקן, בידול חברתי, תחושת ייחוד (לא מוצדקת. הרי מעצם הניסיון המוגזם להתבדל הם יוצרים פס ייצור חדש). מי מהם מצחיק יותר? אם אני חייב לבחור אז חרדים, כי הם פחות מתאמצים, קצת פחות. מאמץ וקומדיה לא הולכים טוב ביחד.

מי הקומיקאים שהשפיעו עליך?

מארק מרון, פטריס אוניל זצ”ל, ביל בר ואדם שרון.

לאחרונה פתחת בפודקאסט שמראיין קומיקאים.  מה דעתך על אנשים שמראיינים אנשים שמראיינים קומיקאים?

זה מוזר שפורמט הראיונות עדיין לא מת בהתחשב בסבלנות המאוד מוגבלת שיש היום לאנשים. ואולי הוא כן מת אבל אני עושה על עצמי מניפולציות כדי שתהיה הצדקה לפודקאסט.

מה אתה חושב על הסצנה הקומית בימינו?

אני חושב שריבוי האפשרויות היחסי מאפשר למי שבאמת רוצה לעסוק בזה להתפתח ולהתקדם הרבה יותר מאי פעם. מי שיתמיד מהדור שלנו יהיה מטאור בעוד 10-15 שנים. אם הוא מספיק מוכשר כמובן, ואם יהיה לו מזל, ואם אנשים עדיין יצאו לראות סטנדאפ אחרי שבאמת לא תהיה סיבה יותר לצאת מהבית.

חלק מהסטנדאפ שלך מוקדש לזוגיות. אתה חושב שהציבור הישראלי מוכן?

אני מרגיש צורך להתגונן. משתדל שהקטעים יהיו מאוד אישיים, ומבוססים על מקרים אמיתיים שקרו לי, וגם אם הם נכללים תחת הכותרת של “זוגיות”, שיהיו כמה שפחות קלישאתיים וכלליים.

מה המילה שהכי מצחיקה אותך?

אלוהים.

לפי מקומון רב התפוצה מלאבס פתח תקווה, אתה הלום קרב. זה אומר שקרב הפתיע אותך?

כאדם פסימי, אין דבר שמספק אותי יותר מתחזית אימים שהתממשה. מוכרח לציין שצפיתי מראש את ההשלכות של מלחמת לבנון ה-2. אם היו אומרים לך : “יש לך קבנוס אחד ליום. תכבוש את לבנון”, היית מופתע אם היית מאבד הכרה?

מה התפיסה הקומית שלך?

אני מאמין שכל עוד מישהו אחד בחדר לפחות נפגע מהבדיחות שלך, עשית את העבודה

מי אושיית הרשת האהובה עליך?

דודי רוזנטל וג’ורדן פיטרסון

מי עושה את הקפה הכי טוב בארץ?

בקטע לא אופייני אני מסתדר כמעט עם כל קפה, אבל אם מצמידים לי אקדח לרקה אז רולדין. הפוך חזק על סויה בימים שאני משקר לעצמי שהתזונה שלי סבבה, ועל חלב ב-364 הימים האחרים בשנה.

 

חגית גינזבורג – ראיון ר-ציני

הסטנדאפיסטית חגית גינזבורג פותרת את הסכסוך

 

הקומיקאית והסטנדאפיסטית חגית גינזבורג היא ממקימי הליין “נשי ותהני”, מרתון הנשים המצליח בכל הזמנים. לפעמים היא קמה בבוקר מוקדם  לתכנית של טל ואביעד בשביל לדבר, זה לא ייאמן, וחוץ מזה, היא עורכת המשנה של מגזין הבריאות מנטה, שזה לא קשור לקומדיה, אבל מביא כניסות בגוגל. הנה דיבורים:

מתי הבנת שאת רוצה להיות קומיקאית?

כשהתחלתי לפנטז שאני ואיימי שומר נפגשות לדרינק ומשוות סיפורי בולבולים וגם כשהבנתי שהחלום שלי להיות ביונסה פחות יעבוד כי יש לי קול של עורב.

את סגנית עורך במגזין הבריאות מנטה. מה מצחיק בזה?

אני עורכת המשנה של מנטה. בעיתונות הטייטל הזה חשוב, כי עורכת משנה הוא שלב אחד באבולוציה מעל סגנית עורכת (בקיצור, זה לא חשוב לאף אחד). זה מצחיק כי אני עורכת כתבות שהנושא שלהן הוא ‘מעיים נזילים’ ויושבת בפגישות עם אולטרה-מרתוניסטים שרצים 200 ק”מ ואומרת להם: ‘יא, גם אני בדיוק עשיתי מרתון בסופ”ש. של האנטומיה של גריי’. הם לא צוחקים.

מי הקומיקאים שהשפיעו עלייך?

אדי מרפי, ג’ורג’ קרלין, טינה פיי, דייב שאפל, לואי סי.קיי (לפני פרשת ההטרדות המיניות) ואבא שלי.

איך קמים בבוקר לתוכנית של טל ואביעד?

מכוונת את השעון הביולוגי להעיר אותי.

מה דעתך על הסצנה הקומית של ימינו?

מדהימה, מגוונת, מלאת אפשרויות ובאותה המידה, טובעת בהרבה אשפה.

את המייסדת של אחד ממרתוני הסטנדאפים המצליחים, נשי ותהני. מה גבר צריך לעשות כדי להופיע שם?

לשכב איתי.

מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

שול, בשורוק. כינוי שאביעד קיסוס המציא לנשים בנות 50-60 פלוס שנהנות מיום מקסים במוזיאון ואיזו ארוחת צהריים טובה בקפה גרג.

מי אושיית הרשת האהובה עלייך?

מאיה ורטהיימר. היא יותר שחקנית וסלב מאשר אושיית רשת, אבל הסטוריז שלה הורסים אותי. וגם יוני פרוים, כתב הרכילות של פנאי פלוס, שהסטוריז שלו והוא עצמו גורמים לי להשתין.

מה התפיסה הקומית שלך?

להגיד את האמת הכי כואבת שלך ולקנח במשהו על זה שאת שמנה ובודדה.

איך פותרים את הסכסוך?

שוברי קנייה לאסוס לכל הצדדים.

מי היה הקומיקאי ג’רי לואיס שהלך לעולמו השבוע?/ מאת עופר ליברגל

האם במאי הקומדיה ג’רי לואיס היה אמן סלפסטיק עממי, במאי יצירתי או איש בעל אלף פרצופים? השחקן שהשפיע על אדם סנדלר, ג’ים קארי ואדי מרפי או דווקא על סקורסזה? אולי סתם היה שוביניסט של קומדיה? כנראה הכול מהכול

כתבתו של עופר ליברגל

היוצר הקומי הגדול  ג’רי לואיס  נפטר השבוע. כשחקן הוא הרבה לגלם דמויות ילדותיות וטיפשות בצורה מוקצנת. סוג של פי אלף יותר אדם סנדלר, אם תרצו. וכאשר דמויות כאלו הן מה שהוא מציב בחזית, לך תוכיח למבקרים שלך שאתה בעצם גאון הן כמבצע והן כבמאי קולנוע יצירתי. כלומר, לך תוכיח למבקרים בארה”ב. באירופה, בעיקר בצרפת, ג’רי לואיס נחשב לאחד מן האמנים האמריקאים הגדולים ביותר החל משנות החמישים, תפיסה אשר בסופו של דבר התקבלה גם במולדתו של הקומיקאי היהודי, אם כי דווקא בתקופה שבה כבר היה הרבה אחרי השיא היצירתי שלו.

השיא הזה החל כאשר כבדרן במועדוני לילה הוא חבר לבדרן אחר, דין מרטין. אף אחד מן השניים לא הצליח לבנות לעצמו זהות ייחודית לבדו, אך יחד הניגוד בין מרטין היפה בעל הקול הצלול לבין לואיס, אשר מתנהג כמו תינוק בגוף של ספק גבר, יצר ניצוצות שהפכו אותם לצמד הבידור הכי מצליח בארה”ב בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, קודם על הבמה ולאחר מכן ברדיו,  בראשית ימי הטלוויזיה והקולנוע.

בזמן שיתוף הפעולה הקולנועי עם מרטין, לואיס פגש את השותף החשוב השני שלו ביצירה, שותף פחות ידוע אבל כנראה לא פחות חשוב, במאי הקולנוע פרנק טשלין. טשלין החל את דרכו כאנימטור באולפני האחים וורנר וביים כמה סרטונים של הלוני טונס, בטרם עבר לקולנוע מצולם, תוך שהוא משלב בו את מה שהוא למד מן הטירוף ושבירת הגבולות באנימציה. הנה הוא מביים את מרטין ולואיס  בסרט “אמנים ודוגמניות” –

בשנת 1956 הצמד מרטין ולואיס התפרק, לאחר כ-10 שנות פעילות משותפת. מרטין מיצב את עצמו כזמר, כחלק מחבורת ה”ראט-פאק” וגם כשחקן מוגבל אך בעל קסם. לואיס המשיך לעבוד לא מעט עם טשלין על קומדיות אשר הקצינו את האישיות שלו, למשל כשהוא מוצא את עצמו מטפל בתינוקות ב”נערת הרוק”.

או בתור אח סעודי בסרט בעל השם העברי “אח, איזה אח” תרגום סביר ל-The Disorderly Orderly

או כאשר הוא שיחק מכונת כתיבה ואות פתיחה ליומן השבוע ב”מי שומר על החנות”

אבל טשלין גם ניצל לא מעט את היכולת של לואיס כרקדן וחשף גם צד אחר שלו, כמו בסיקוונס הריקוד הנהדר ב”סינדרפלה” כלומר סינדרלה בהיפוך מגדרי.

בסופו של דבר לואיס רצה גם לעבור לביים והוא ביצע זאת בהצלחה ב”נער המעלית”, סרט שמתרחש במלון ולואיס מגלם בו את הדמות שבכותרת בזמן שדברים משתבשים. הסרט חושף לא רק את סגנון המשחק של לואיס, אלא גם את היכולת שלו לבנות סצנות המתארות את הגיחוך שבחיים בעולם המודרני, באופן אשר מזכיר במאים-שחקנים מוערכים יותר כמו באסטר קיטון וז’אק טאטי.

הסרט הציב עבור לואיס אתגר: כבמאי וכשחקן, הוא לא היה יכול לשפוט בעצמו את הטייקים שבהם כיכב. לכן, הוא פיתח מערכת של שימוש במוניטורים כך שהוא היה יכול לראות את הטייקים בווידיאו על הסט, מובן מאליו בימינו, אך חידוש של ממש בראשית שנות ה-60 שבהן צילמו בפילם. היה צריך לחכות לפיתוח שלו בטרם ניתן היה לצפות בו. הנה עוד סצנה מן הסרט, שבה הבמאי מקבל על עצמו לגלם דמות נוספת, כוכב הקולנוע ג’רי לואיס

גם בסרטיו הבאים כבמאי, לואיס לרוב גילם יותר מדמות אחת, באופן אשר מזכיר כוכבים קומיים בימינו. בסרטים אלו ניתן לראות כיצד הוא השפיע ועיצב את המשחק הקומי של רבים מן השחקנים בני דורנו, דוגמת אדם סנדלר, ג’ים קארי ואדי מרפי, אשר כל אחד מהם לקח את הסגנון של לואיס למקום אחר. מרפי גם כיכב ברימייק לאחד הסרטים הכי טובים של לואיס כשחקן וכבמאי, “הפרופסור המפוזר” אך הסרט של מרפי קצת מחוויר לעומת המקור, בעיקר ביכולת להפוך לפתע את הקומי למרגש –

 

בסרט “תכשיטי המשפחה” גילם לואיס 7 דמויות שונות וכמו שעשה ברבים מסרטיו, שיחק מעט עם המדיום הקולנועי.

בחלק השני של שנות ה-60 ירדה הפופולאריות של הסרטים של לואיס. הוא נותר בתודעה הציבורית בזכות אירוע התרמה טלוויזיוני שנתי שהנחה למען הלחימה במחלת ניוון השרירים. בשנת 1976 התארח במשדר פרנק סינטרה והוא הביא עמו את דין מרטין, 20 שנה אחרי התפרקות הצמד, כאשר לאורך השנים השניים לא נפגשו והיו עוינים.

המחשבה הייתה שהדעיכה בהצלחה של לואיס נבעה מהעדר רלוונטיות של אופי היצירה שלו לדור הצעיר. אבל אז הגיעו הבמאים הגדולים של הוליווד החדשה וסיפרו על  האהדה שלהם ללואיס לא רק כליצן, אלא גם כבמאי. אחד הידועים בהם, מרטין סקורסזה, העניק ללואיס כמחווה את התפקיד הקולנועי אשר שינה את כל התפיסה לגביו – לפתע בתפקיד דרמטי ברובו, שם האנושיות שבו מתגלה, כאשר הוא משחק בסגנון מופנם יותר ומצליח גם בדרך זו לגנוב את ההצגה מרוברט דה נירו, ב”מלך הקומדיה”.

לואיס מת בגיל מבוגר מאוד, גם בגיל זה עדיין היה מצחיק בראיונות אשר העניק.  הוא מת בעידן שבו חלק מן הסגנון שלו התיישן, אף על פי שרוב המשחק הקומי בימינו  מושפע ממנו והחשיבה היצירתית שלו כבמאי מתחילה לזכות לכבוד כאחד מן הייצוגים הראשונים של קולנוע פוסט-מודרני בארה”ב. למרות זאת חלק מן האמירות שלו בשנים האחרונות לגבי היכולות הקומיות של נשים  (הוא טען כי אינן מצחיקות) היו צורמות מאוד ויש לציין גם את הפן הבעייתי הזה באישיות שלו לצד כל דברי השבח. אבל בסופו של דבר הוא גרם למיליארדי אנשים לצחוק ויש לשער כי הוא יוסיף לעשות זאת.

 

 

האינטרנט ודור חדש של מעריצים שרופים עזר ליצור את גל הסטנדאפ החדש

 

 

הדור החדש של הסטנדאפיסטים בארצות הברית. לאן הוא עוד יגיע?\ ג’סי דיוויד פוקס

“מה קורה, אנשים בחנות לאביזרי מין?”, שואג חניבעל בורס לתוך מיקרופון צעקני בשעה תשע וחצי בערב יום שלישי אחד בלוס אנג’לס. הוא עומד לפני קיר מלא תחתונים נטולי מפשעה בחנות לצעצועי מין בווסט הוליווד. הקהל שלו עושה כרגע מאמצים ניכרים להתעלם מהפרסומת לוויברטורים לנקודת הג’י שמשודרת לימינו של בורס ולהתרכז במופע שלו.
החנות לאביזרי מין הייתה המקום השני בתוך שעתיים שבו הופיע בורס. לפני כן הופיע בליין סטנד אפ שבועי ששייך ל-UCB קומדי (“הבריגדה האזרחית”, Upright Citizens Brigade) בשדרות פרנקלין. הוא הופיע שם עם אותן בדיחות רוסט והאולם היה מלא. הוא מופיע יותר מפעם אחת ביום שלישי בלוס אנג’לס, כי זה היום והמקום הכי טובים לסטנד אפ בכל ארה”ב. תכננתי לראות ארבעה מופעים באותו ערב, ויכולתי בקלות לראות ארבעה נוספים, כולם מוצלחים.
ואחרי שהסתיימו שתי ההופעות שלו, הלכו בורס והמוני קומיקאים לקומדי סטור כדי לצפות ב”קרב הרוסט” (The Roast Battle) – שני קומיקאים עומדים זה מול זה ומחליפים עלבונות. בחדר, חוץ מבורס, נמצאים גם ג’ף רוס, סטנדאפיסט ותיק והמבוגר האחראי במופע הזה, ג’רוד קרמייקל, סטנדאפיסט צעיר שכבר הספיק להקליט ספיישל שביים ספייק לי, דייב שאפל, המעשן סיגריה וצוחק בקול רם מכל בדיחה, וקהל מלא – מלא עד כדי כך שחלק ממנו נשפך למסדרון. מפה מגיע גל הסטנדאפ הנוכחי.
עכשיו הזמן להיות סטנדאפיסט: פירמידת הכישרונות רחבה, גבוהה ומגוונת יותר משהייתה אי פעם. דור חדש של מעריצים נלהבים תומכים במופעים ניסיוניים ויש המון דרכים להשמיע קול – ברשת, בטלוויזיה, בפודקאסטים ובהופעות – וגם להתפרנס. זהו שיא שלא זכור כמוהו מאז הגל הראשון ב-1979-1995. הגל הזה התחיל עם תופעת “סאטרדיי נייט לייב”, שבעקבותיה הפכו ג’ורג’ קרלין, ריצ’רד פריור וסטיב מרטין לפופולריים. מאות מועדוני סטנדאפ נפתחו והמוני סטנדאפיסטים גרועים מזן ה”שמתם לב?” קיבלו מלא כסף כדי למלא את אינספור הבמות. אחר כך, בעקבות ההצלחה העצומה של “סיינפלד”, “שפץ ביתך” ו”רוזאן”, המוני קומיקאים מהגל הזה קיבלו תכניות טלוויזיה משל עצמם, ורובן נכשלו.
ואז, כשמועדונים החלו להיסגר ותכניות להתבטל, החלה לצוץ האלטרנטיבה: סטנדאפיסטים שמדברים על חייהם האישיים כמו ג’נין גרופאלו ומארק מרון התחילו להכניס את הסטנדאפ למקומות חדשים. הגל הזה הגיע לשיא ב-2009, עם “WTF” של מארק מרון, הספיישל הראשון של עזיז אנסארי, “מחלקת גנים ונוף” ו”קומיוניטי”. אז גם הפכה UCB קומדי למאגר הכישרונות עבור סאטרדיי נייט לייב ועבור כל סיטקום בטלוויזיה.
יותר אנשים עושים סטנדאפ ויותר אנשים נהנים מסטנדאפ. הודות לרשת לסטדנאפיססטים יש אמצעים עצומים להגיע לקהל, והקהל נלהב מתמיד.
“יש המון דרכים לבלוט כסנטדאפיסט – הולו, נטפליקס, יוטיוב, אפילו באמזון יש תכניות”, אמר בורס. “אתה יכול להיבנות דרך האינטרנט – אנשים קיבלו תכניות אחרי שהפודקאסט שלהם הצליח”. וגם מי שלא מגיע לטלוויזיה יכול להתפרנס.
לפני שלושים שנה סטנדאפיסטים נלחמו על כמה פרוסות גדולות של עוגה קטנה. בשנות התשעים היו כמה כוכבים שהתעשרו, אבל אחרים רבים נשארו בלי פרנסה כשמועדונים נסגרו. עכשיו העוגה גדולה יותר, ויש יותר פרוסות.
אדם זקס, נשיא חברת “מידרול” שמוכרת פרסומות בפודקאסטים, אומר ש”הרבה מופיעים יכולים להתפרנס היום רק מהפודקאסטים שלהם”. זקס אומר שפודקאסט עם 40,000 הורדות לפרק יכול להרוויח $75,000 לשנה, ושלושה או ארבעה מהפודקאסטים שלו יעברו השנה את המיליון. קומיקאים כמו ביל בר, מארק מרון, סקוט אוקרמן ופיט הולמס – כולם ותיקים בסצנה – הפכו את הפודקאסטים שלהם לספיישלים בטלוויזיה או תרגמו אותם ליותר כסף בהופעות.

הסטנדאפיסטים היום כבר לא רוצים לככב ב”שפץ ביתך” החדש – הם רוצים לככב ב”לואי”

“כמעט כל מי שנכנס אתי לתחום עובד בו כרגע”, אומרת קריסטן שאל. “בטלוויזיה זה תור הזהב. יש איזה 2,000 ערוצים, רק תבחר”. ובמקום סיטקומים קלאסיים, יותר סטנדאפיסים מקבלים תכניות אישיות ומשחקים עם הפורמט. גם ברשתות הגדולות התכניות הפכו מסיטקומים קלסיים לדברים טיפה יותר מוזרים, לדוגמה “האיש האחרון על כדור הארץ” הנפלאה והמוזרה של פוקס. ייתכן כי רוב התכניות ברשתות כבר לא מקבלות רייטינג גבוה בהרבה מזה של תכניות כבלים והן מבינות שעדיף להן לייצר תוכן איכותי, כמו בכבלים. הסטנדאפיסטים היום כבר לא רוצים לככב ב”שפץ ביתך” החדש – הם רוצים לככב ב”לואי”, תכנית שבה תהיה להם עצמאות מוחלטת. כך נוצרו “ברוד סיטי”, “בתוך איימי שומר” ורבות אחרות. אף אחד מהיוצרים לא התעשר מהן, אבל כולם מתפרנסים מהאמנות שלהם.
וזה שונה מאד מהגל הראשון, שבו קומיקאים נאלצו לחרוש את ארה”ב עם אותו סט של 45 דקות, והמקומות שבהם הופיע היו מועדונים חינמיים שאת הכסף הרוויחו מהבר. המועדונים האלה התאימו לדור הבייבי-בום שיצא אז לדייטים. בקולנוע אסור לדבר ובדיסקו רועש מדי – במועדון סטנדאפ אפשר לדבר וגם לראות איך הדייט מתנהג וממה הוא צוחק (או נגעל).

קומדיה חשובה לדור הזה כמו מוזיקה לדורות הקודמים

החובבים של היום מתייחסים לסטנדאפ אחרת. צחוקים הם כבר לא סתם רעש רקע. “דור המילניום מעורב יותר רגשית בקומדיה”, אומרת שאנון קוק, ראש מחלקת המחקר בקומדי סנטרל.
בקומדי סנטרל טוענים בסקר שלהם מ-2012 שדור המילניום הוא הראשון שרואה בקומדיה חלק חשוב בהגדרה העצמית שלו. קוק טוענת ש”קומדיה חשובה לדור הזה כמו שמוזיקה היתה חשובה לדורות הקודמים”. היא מספרת שהחובבים מהדור הזה מכירים את ההיסטוריה של הקומדיה, את ההבדלים בין הז’אנרים השונים, והם מעורבים ומשתתפים.
ביום רביעי ראיתי את החובבים האלה בפעולה ב”The Meltdown”, המופע הכי טוב בעיר. הוא עולה ב-“נרדמלט” (NerdMelt), אולם מאחורי מוזיאון החננות בווסט הוליווד. את המופע מפיקה אמילי גורדון וכתבו אותו ג’ונה ריי וקומאל ננג’יאני (בעלה של גורדון וכוכב הסדרה “עמק הסיליקון”). המופע רץ כבר חמש שנים ולאחרונה הפך לתכנית בערוץ קומדי סנטרל. השורות הראשונות, כמו תמיד, היו מלאות חובבים. אלה אנשים שבאים שוב ושוב, חבורה קבועה של אנשים שהגיעו ממש מההתחלה, ולאט לאט התחלו להתיידד וגם לחפש מקום קרוב יותר ויותר לבמה. רובם אמנים וסנדאפיסטים בעצמם, והם מייצרים למופע דינמיקה מופלאה ומצחיקה.
והקהל הנלהב הזה מגיע עכשיו להופעות בכל המדינה. והוא שינה את הקומדיה:
1. היא יותר מטא
הקהל מתוחכם יותר, ומבין מה כרוך בהכנת החומר שמוגש לו. המופיעים כוללים יותר בדיחות על תהליך הכנת החומר, כמו “לפני שבוע – כלומר שבוע לפני שכתבתי את הקטע הזה…”.

2. ההפרדה בין סטנדאפיסט והקהל שלו כבר לא כל כך ברורה

התיאטרון של “UCB קומדי” עשה המון למען הגל הזה. הוא העלה מופעים, הפך אימפרוביזציה לפופולרית, ובעיקרון היה לחממה להמוני סטנדאפיסטים מצליחים. אבל תרומתו הגדולה ביותר היא כנראה שינוי היחסים בין המופיע והקהל. קווין היינז, ממרכז ההכשרות של UCB בניו יורק, מספר שבשנה שעברה למדו במרכז שלו 11,918 איש. וב-UCB, כולם מופיעים, כולם צופים בכולם, וכולם עובדים ביחד כדי לייצר את הקטעים הטובים ביותר.

3. הסטנדאפ הפך ליותר שיחה ופחות פאנצ’ים
הקהל מצפה שהסטנדאפיסטים ידברו איתו, לא מעליו. ננג’יאני אומר: “הסטנדאפ השתנה. לאנשים כבר לא אכפת לשבת ולשמוע פודקאסט במשך שעה וחצי שלא הכל בו פאנצ’ים-פאנצ’ים-פאנ’צים. וזה תקף גם למופעים – אני כבר משתדל להחביא קצת את הפאנצ’ים כדי לא להיראות מנותק מהקהל”.

4. קומדיה ניסיונית יותר

קירסטן שאל הרגה את הקהל במלטדאון עם קומדית נונסנס על אמילי דיקנסון. היא החביאה “שירים” באולם וביקשה מהקהל לקרוא אותם – שיר אחד הוא רשימת מכולת, אחר שהוא זית בעטיפת נייר (היא ביקשה מהמשתתף שלקח אותו להקריא את השיר ע”י כך שיאכל את הזית). הקהל פשוט התמוטט מצחוק.

הקהל ב-2015 מוכן לרדת עם הקומיקאי למחילת הארנב של הקומדיה הניסיונית. זו אמנם קיימת כבר משנות השבעים (סטיב מרטין, אנדי קאופמן ועוד), אבל רק עכשיו נכנסה למיינסטרים. צפו למשל בסט המבריק של רורי סקובל. סקובל נוטש את החומר שכתב, מעודד את הקהל למחוא כפיים לאורך כל עשר הדקות של המופע (מוזר במיוחד, אם תביאו בחשבון שהמופע מצולם לטלוויזיה), ופשוט מדבר עם הקהל, מציע פרשנות למתרחב באולם ומעודד את הקהל. הוא אפילו קצת מופתע מהתשואות שקיבל.

 

אז מה קורה עכשיו?

 

הדור הבא כבר מתחיל לצוץ. בניו יורק, בוייליאמסבורג, רץ המופע Holy Fuck Comedy Hour, מופע רעשני ומבולגן במיוחד שבו מעודדים המופיעים את הקהל להפריע להם, וכל אחד מהם צועק לקודם את האות לסיום הקטע שלו. הם האלטרנטיבה לאלטרנטיבה של UCB. השבוע הופיעה שם קלייר מולייני, כותבת לסאטרדיי נייט לייב, שביצעה קטע מטורף ביותר, עמוס ברפרורים לקטעים ולביטויים ידועים של התכנית. זה היה יותר ממטא – זה היה ממש פוסטמודרניסטי. הקהל צחק. גם היא צחקה.

מקור

תרגום ועיבוד: טל ניר קסטל

הטיקים של תיקי- המערכונים הלא נודעים של תיקי דיין

 “אלברט” ו”יוכבד” –  המערכונים של תיקי דיין הם הדיסטורשן של הטבע

תיקי דיין, ילידת 1948, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ואף זמרת, ידועה בעיקר מהסדרה האלמותית “קרובים קרובים” ומהצגותיו של חנוך לוין. מעטים יודעים שבשנות השבעים ביצעה כמה מערכונים בלתי נשכחים, חלקם ברדיו וחלקם במופעי בידור על הבמות (למי יש סבלנות בימינו להאזין למערכון ברדיו? אפילו לא בנסיעה)

בשבת בבוקר של ילדותי, פרט למערכוני הגשש ששאגו מהרדיו, לא אחת נשפך לי השוקו מהאוזניים מרוב צחוק והקולה עלתה לי לאף, כששמעתי את קולה הוולגרי והפוסטמי במתכוון, טון של חמור עיוור (או בת זוגו הסקסית האתון בלעם) מהשוק, שדווקא בשל פגמיו אין מושלם ממנו בכל העולם, עיוות קולה של תיקי דיין. עיוות שהוא בום על קולי, דיסטורשן מן הטבע שאף קולו של הנער הדקיק של מקהלת צדיקוב או גרעפסים מהליבה של כדור הארץ בשעת חרון, אף אלוהית, לא ישוו לו.
תיקי דיין לא הרבתה בדמויות של פאם פאטאל או של גברות בריטיות שהולכת לפדר את אפן. תיקי היא אישה שהולכת לחרבן, אישה של רוקנרול, מאמא קס, ג’ניס ג’ופלין ומנגד קולה מהדהד גילברט או’סליבן.
תיקי הביאה לקומדיה העברית איזה חספוס פושטקי במובן הטוב של המילה. היא כרמלה מהשוק והאישה הפולנייה הלווינית הדורסנית כלביבה פופוך (ממלאכת החיים) או גניה (שני גברים נכלמים ואישה אחת עצבנית) הגרוטסקית והצווחנית, מפלצת הספגטי של חיי הנישואין שסוחטת נשמתו של בעלה הנעבעך והשפוט.
על הבמה, בקולנוע וברדיו תיקי נכנסה לדמותה של הזונה מנפחת המסטיק ובדרנית חצות של צביקה פיק. היא השכנה מלמטה שתרביץ לך עם הנבוט ותצחק עד שתחרחר בגיחוך ולעג מלאי אהבה כשתתפוס את אילן עם התחתונים למטה. היא דמות אספסוף מונטי פייתונית, קומיקאית שהביאה פמניזם לישראל המאצ’ואיסטית של אורי זוהר מבלי לנפנף בדגל. תיקי היא שיקוף פניה של ישראל פוסט מלחמת ששת הימים ב”מלכת האמבטיה”, רוקרית בחבורת לול ובלהקת הקצב “העכבישים השחורים”, היא צברית וואחשית אמיתית, לא אסתר עופרים או ירדנה ארזי.
ימי המערכונים של תיקי היו קצרים אך לוהטים, בל נשכח ש”אני את והמלחמה הבאה” ו”קטשופ” עלו לראשונה על במות מועדוני ג’ז מחתרתיים. ככל שהתבגרה היא נעלמה מבמות הבידור הקל, אולי עשתה זאת כמשלח יד זמני של שחקנית צעירה לפני ימי הסטנדאפ, כאמור “בדרנית” מילה שקטנה עליה בכמה וכמה מספרים.

אלברט
במערכון “אלברט” (מאת חנוך לוין, כמה לא מפתיע) נכנסת תיקי לדמות האישה האובססיבית, דמות ידועה משכבר ברפרטואר הדמויות שלה. המערכון בנוי מתשע סדרות של הצקה לבעלה אלברט הישן כמת (כולנו יודעים שהוא עושה את עצמו). בשל המבנה המעגלי המערכון לבסוף חוזר לאותה הנקודה כך שאפשר להאזין לו בשאפל ולהיכנס להיפנוזה, מדובר בהפך הגמור ממדיטציה וויפאסנה עבור דמותה של תיקי שאולי דווקא תביא את המאזין ליוגה צחוק.
סדרה ראשונה – היא מתחילה להתקרצץ לאט אבל בטוח, מחממת מנועים: “אלברט אלברט אלברט, אתה חושב שזה נעים לי? אתה חושב שזה נעים לי לחזור על עצמי?…” זו רק בעיטת הפתיחה של המערכון, אלברט לא עונה.
סדרה שנייה – “אני חוזרת על עצמי עד שנמאס לי לחזור על עצמי ולחזור על עצמי”, היא מודעת לכך שהיא חוזרת על עצמה וחוזרת על המנטרה. רגע, אז מה עם אלברט? האם היא לא חושבת אם נמאס לו שהיא חוזרת על עצמה? זאת לא נדע לעולם…
סדרה שלישית – היא מנסה לעמוד על טיבו של הנדנוד כבשטיפת מוח במסווה של פסיכואנליזה “אלברט זה נדנוד או לא? זה נדנוד או לא נדנוד? היא הבינה שזה גם נדנוד ומנדנדת בשאלותיה אם זה אכן נדנוד. אולי זה יוציא מאלברט תשובה סופסוף? בשלב זה אנו יודעים את התשובה.
סדרה רביעית – “אני לא רוצה שתחשוב שזה נדנוד, אני לא רוצה לא רוצה”. היא לא רוצה שהוא יחשוב שזה נדנוד ובכך מנסה לבטל את האימפקט של הנדנוד – בכוח הנדנוד עצמו, על כך ייאמר: נשים נשים – שק של נחשים.
סדרה חמישית – “אתה הבאת אותי למצב שאני לא יכולה להפסיק לדבר!”, היא מאשימה את אלברט בדיבור האובססיבי, ברפטטיביות הבלתי נשלטת שלה שחונקת אותה ובעיקר בנדנוד המזוכך עצמו. היא הקורבן, מאשימה אותו שאפילו לא נותן לה הפסקות אוכל במרתון הדיבור המענה הזה. השלב הבא הוא להעמיד את אלברט הישן על דוכן הנאשמים ברצח אשתו – בשתיקתו האכזרית הוא גרם לה להיחנק מדיבור כפייתי.
סדרה שישית – “די די די תפסיק תפסיק תפסיק…” הוא שוכב כגופה והיא מתנשפת, כמהה שיפסיק לשתוק ויוציא אותה מהתקף הדיבור.
סדרה שביעית – היא מגיעה לאפיסת כוחות אך ממשיכה לדבר, מתגוננת בכך שהוא כביכול הביא אותה למצב של אפיסת כוחות, בעצם רציונליזציה למצב ש”מי שדיבר כל היום בטח שהוא לא יכול להפסיק לדבר!” ,והוא עוד שותק לה ברוב חוצפתו.
סדרה שמינית – “די, אני רוצה לישון, לילה טוב”, לוחשת “לילה טוב” ועל ידי כך פוצחת בסדרת לחשושים, מלחששת באזנו כי כבר כיבו את האור והגיעו לשלב שבו אומרים “לילה טוב”.
בשלב זה, שבו הקהל משוכנע שהסתיים המערכון, היא שוברת לפתע את המתח וגורמת לפרצי צחוק מחודשים, גדולים מקודמיהם. בשלב הלחשושים המערכון עובר לפאזת “קן הקוקייה” וקהל המאזינים, המצמידים אזניהם לטרנזיסטורים בבית, יוצא מגדרו (בהנחה שהיתה לו גדר).
סדרה תשיעית —-> חוזרים להתחלה—–> “אלברט אלברט אלברט…הוא לא עונה לי!!!”
סיכום: מהי הפואנטה של המערכון? אני יודע שהבנתם, אבל תפקידי להרוס אותה – אלברט לא עונה! לאחר שִבעת מדורי הגיהינום שהיא חושבת שהיא עברה ובעצם הוציאו ממנו את החשק לענות ולחיות כמו היה גלעד שליט שנגמרו לו השטיקים עם החמאס. המערכון מעגלי ולכן היא חוזרת לנקודת הפתיחה שבה היא מנסה שוב להעיר את אלברט לאחר שכביכול הלכו לישון והוא סופסוף הצליח להירדם.
ומה על אלברט כל הזמן הזה? ישן חזק כגופה או מתאבן בתבונה של צב ים שנזרק ליבשת אויב כדי להפגין חוסר אונים? זהו סוד קסמו של מערכון רדיופוני, אנו נאלצים לדמיין ולעתים הדמיון שלנו שעובד שעות נוספת מצחיק אותנו פי כמה מהומור ויזואלי על הבמה, בטלוויזיה או ביוטיוב

***.
ועכשיו האפריטיף של הכתבה, הצ’ופצ’יק של הקומקום, הזוהר שבתיקי: מערכון שכתב יוסי בנאי לתוכנית הרדיו שיצאה מאוחר יותר גם על תקליט “שלכם לשעה קלה” בגלי צה”ל מ- 1976. שימו לב לדמיון בין הדמות שתיקי מגלמת לדמות במערכון הלוויני הקודם: שם שתי הדמויות היו די שטוחות, היא הייתה דמות חסרת שם והגבר אפילו לא דיבר, אך האופי של תיקי ודמות האישה הגרוטסקית שאליה היא בוחרת להיכנס בכל מערכון מחדש וכל כך מתאימה לה-  אישה שלא מעוניינת למצוא חן חוזרת בשניהם כחוט השני.

הנישואין כמוסד סגור”-
אורי זוהר ותיקי הם זרובבל ויוכבד, החתונה הסתיימה, הם חוזרים לביתם החדש לליל הכלולות וזרובבל החצי נעבעך (בכל זאת אורי זוהר משחק סוג של מאצ’ו מיואש) שנדמה כי נכפה עליו להתחתן איתה מת לישון ומתחמק מכל פעילות, מתנות החתונה, סקס, ריהוט, ילדים וכל נושא העתיד.

הם חוזרים הביתה מהחתונה עם מתנות בסגנון התקופה כמו סוודר (במקום צ’ק שמן כפי שנהוג בימינו). הוא יאמר הכל כדי לישון, כמו אלברט במערכון הקודם. שורת המחץ של זוהר – “אני עייף בסגנון פרידריך התעבן.”
מדובר במערכון שגם אחרי שמונה מאות שנה אני לא מצליח לכתוב עליו סימולטנית ולהאזין לו כמו הייתי זוהיר בהלול של מערכוני הנוסטלגיה העבריים בשידור ישיר וחוזר ביחד. הצחוק מרעיד אותי ומונע ממני להקליד. יוכבד מתכננת בשבילו את הילדים העתידיים – לבת המיוחלת קוראים ציון ולאחיה הקטן (מתוך 12 ילדים כשטיח מקיר לקיר) שעוד לא נולד קוראים הר נבו. יוכבד נכנסת לו לתחום המצמוצים וזרובבל מנחית את הקונטרה הגאונית “אני כבר ממצמץ בכל הגוף, מרוב מצמוצים נהייתי ממוצמץ” (הברקה לשונית של יוסי בנאי). יחדיו הם מגוללים את כל הנוירוזות האפשריות בראי השינה, האימפולס האולטימטיבי של העייפות. המערכון נחתם בבכיו התינוקי וחסר האונים של זרובבל שנגמרו לו הפאנצ’ים “אני רוצה לאמא שלי, אני רוצה הביתה!”

לסיכום: הגבר גומר על גחונו כמצבה מפוארת לנישואין שאפילו עוד לא החלו בין יוכבד לזרובבל. במערכון כזה מי שלא משתין מצחוק אינו בן תמותה. אם הם הופיעו איתו, כנראה גם באולם הייתה הצפה.

ארז קליימן – ראיון ר-ציני

אי אפשר לאיית סטנדאפ בלי ארז קליימן, אם מוסיפים סטדפ

ארז קליימן, הסטנדאפיסט הוותיק,  מוכר לשומעי הרדיו וגם לאלו שאין להם אוטו מהגשת הפינה הקומית בתכנית של “שי ודרור”. הוא גם הגיש  פינה בתכנית הידועה “העולם הבוקר”  בערוץ 2. כיוון שמדובר בקומיקאי מבריק הנחשב לנקי, החלטנו לארח אותו לקראת הסדר.

מתי הבנת שאתה רוצה להצחיק?

“ברגע שהבנתי שזה עוזר לי לשרוד מול הילדים החזקים בגן”.

הרבה מהסטנדאפ שלך עוסק בזוגיות. איך זה מסתדר עם שיעור הגירושים באוכלוסייה?

“אני חושב שגירושים הם חלק מזוגיות. החלק הפחות נעים והפחות כיף והרבה יותר יקר. בכל מקרה, גם המתגרשים היו פעם בזוגיות… ככה שהם מבינים, אני מקווה, על מה אני מדבר בכל מה שקשור לזוגיות”.


מי הקומיקאים שהשפיעו עליך?

“גדלתי בקאמל קומדי קלאב וכשהגעתי לשם, צעיר ומתלהב מחיפה, אחד מאמני הבית שהכי הצחיקו אותי היה רועי לוי, וכשמישהו מצחיק אותך אתה אוטומאטית מושפע ממנו. אז רועי לוי“.

הייתה לך פינה קבועה אצל שי ודרור. מה יותר מפתיע, שיחה מפתיעה או דרור?

“דרור הפתיע בענק, למרות שבדיעבד, באחת השיחות שהייתה לנו, מיד בסוף תכנית שצילמנו ביחד, הוא זרק לי איזה חצי רמז. באותו רגע לא ייחסתי לזה חשיבות. בתכלס? גם היום לא. אני מת עליו. לא נמשך אליו, אבל מת עליו. רק לשי אני נמשך”.

מה אתה חושב על הקומיקאים של היום?

יש בישראל המון קומיקאים (וקומיקאיות!) מעולים. יש המון שמות שלא שמעת עליהם, אבל הם מופיעים שנים, והם מוכשרים, חרוצים ובעיקר מצחיקים. לך למועדוני סטנדאפ, לך לברים חשוכים ואפלים, עם שלושים איש בקהל ותמצא שם אוצרות”.

הגשת פינה גם ב”העולם הבוקר”. למה לעזאזל לקום מוקדם?

“שמע, זה היה בשישי, הייתי בלי רכב, ההורים בחיפה, ככה יצא להם לראות אותי לפחות פעם בשבוע במשך חצי שנה. זה חסך לי ביקור ועל הדרך הכרתי אנשים מעולים”.

ארז בבוקר
ארז בבוקר

מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

“אחת השאלות הכי קשות בעולם. כל כך הרבה דברים מצחיקים אותי ואני לא מצליח למצוא מילה אחת. עבור”.


בתחרות בין ביפ לקומדי סנטרל למי היית נותן פרס ניחומים על היעדר קהל?

“ביפ היה ערוץ נישה מעולה, בועט, מקורי וכייפי והייתה לי הזכות לעשות שם כמה דברים. לצערי הוא כבר לא קיים אבל תמיד יש התקווה שהוא יקום מחדש ויתקמבק. קומדי סנטרל לצערנו הוא רק מספר בשלט, אין שם באמת ערוץ כי אין שם באמת כסף. כשהיה שם כסף היו שם תכניות מקור מצוינות, כמו ‘מחוץ לחוק’  המעולה ועוד”.

מה התפיסה הקומית שלך?

“אל תעליב ואל תפגע. תצחיק”.

לו היו נותנים לך שלוש משאלות, כמה משאלות היית מבקש?

“התשובה שלי לשאלה על המילה שהכי מצחיקה אותי? אז כזה”.