ארכיון תגיות: וודי אלן

הצילו, אני בתוך סרט!

הטריילר לסרטה החדש של רבל ווילסון על להיות תקועה בקומדיה רומנטית גרם ליונתן עמירן לחשוב על עוד כמה סרטים שבהם הגיבור נכנס לסרט, באופן מילולי

.

 

השבוע יצא הטריילר לסרט החדש שינסה להפוך את רבל ווילסון לכוכבת, Isn’t It Romantic ובו היא משחקת בחורה נורמלית שלפתע מוצאת את עצמה בקומדיה רומנטית, וצריכה להתמודד עם כל קלישאות הז’אנר. באופן אירוני ז׳אנר ה״גיבור מהעולם שלנו מוצא את עצמו בעולם של ז׳אנר קולנועי״ הוא בעצמו כל-כך קלישאתי שאפשר לעשות סרט על גיבור מהעולם שלנו שמוצא את עצמו בסרט שבו הגיבור מהעולם שלנו מוצא את עצמו בסרט. ואפשר גם לעשות רשימה של סרטים כאלה.

פלזנטוויל

כנראה הגרסה הכי מפורסמת של ז׳אנר זה. ריס ווית׳רספון וטובי מקגווייר משחקים שני תאומים שנכנסים לתוך הטלוויזיה שלהם, ומוצאים את עצמם בתוך עולם שחור-לבן של סיטקום משנות החמישים. הסרט משתמש בעלילה הזו כדי להעביר מסרים על גזענות וחופש הביטוי, כשהגעתם של התאומים גורמת לאנשים להפוך ל״צבעוניים״ ולסבול מגזענות. ״פלזנטוויל״ נכשל בקופות אך עם השנים הפך לסרט קאלט.

אחרון גיבורי הפעולה

עוד סרט מהז׳אנר שסבל כישלון צורב בקופות הוא פארודיית האקשן, ״אחרון גיבורי הפעולה״. נראה שלסרט היה את כל המרכיבים בשביל להצליח. שוורצנגר מככב, ג׳ון מקטירנן המנוסה (״מת לחיות״, ״הטורף״) מביים ותסריט של מומחה האקשן והקומדיה, שיין בלאק המלך. אבל איכשהו הכל השתבש והסרט היה פלופ ענקי. השחקן הילד אוסטין אובריאן מככב בסרט בתור דני, נער חובב אקשן שמקבל כרטיס קולנוע קסום שמעביר אותו לתוך העולם של גיבור האקשן הפיקטיבי ג׳ק סלייטר, בגילומו של שוורצנגר. במהלך הסרט דני מגיב על הקלישאות של הסרט שבו הוא נמצא ואף מעביר את סלייטר לעולם האמיתי שם הוא צריך להתמודד עם מלאך המוות מ״החותם השביעי״ של אינגמר ברגמן. עם השנים ״אחרון גיבורי הפעולה״ הפך גם הוא לסרט קאלט אהוב על רבים, אך בזמנו הוא נחשב לכישלון גדול שגרם לשוורצנגר להפסיק עם הפארודיות העצמיות, לפחות לקצת זמן.

The Final Girls

באופן מטורף לחלוטין (מטורף!) שמדגיש כמה הז’אנר הזה נפוץ, טוד שטראוס-שולסן, הבמאי של Isn’t It Romantic, ביים כבר סרט ״גיבור נכנס לסרט״ בעבר. זה היה The Final Girls מ-2015, ובו נערה בשם מקס מוצאת את עצמה בסרט ״סלאשר״ צ׳יזי משנות השמונים, בסגנון יום שישי ה-13. שני הסרטים אפילו חולקים שחקן משנה באדם דיוויין מ״עובדים מצטיינים״. The Final Girls היא קומדיה סבירה ומבוימת היטב, עם קאסט לא רע שגם כולל את תומאס מידלדיץ׳ מ״סיליקון וואלי״ ואליה שאקוואט מ״ממשפחה בהפרעה״ ו-Search Party, אך נופל בתסריט שלו ובעובדה שמכיוון שהיה סרט בדירוג PG-13 לא יכל לחקות במדויק סרט אימה מלוכלך ואלים.

שושנת קהיר הסגולה

טכנית הסרט הזה של וודי אלן מציג את ההפך של הז׳אנר הזה, כשהבלש הפיקטיבי טום באקסטר, בגילומו של ג׳ף דניאלס, עוזב את הסרט שלו ומגיע לעולם האמיתי שלנו, או לעולם האמיתי של סרט של וודי אלן. כתיבת המאמר הזה גורמת לי לחשוב, איך סרט שבו דמות מוצאת עצמה בתוך סרט של וודי אלן יהיה. כולם מסביבך שנונים ונוירוטים, כל הבחורות הצעירות לוטשות אחרי זקנים, ויש לך תחושה לא נוחה שמשהו לא טוב קורה עם הבמאי שלך.

איתי עמוס (ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי) – ראיון ר-ציני

ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי חוגג שנתיים. איתי עמוס מסביר למה זה לגיטימי

הרבה זמן כשחשבו על סטנדאפ ישראלי, חשבו על סטנדאפיסטים מלאי כריזמה או שריריריים או עם בדיחות מובנות, כלומר עם ביטחון עצמי. איתי עמוס, שעל פי מחקרים עדכניים היה שותף שלי לדירה, החליט לעשות ערב סטנדאפ לחסרי הביטחון בשם “ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי”. לצערי, הרעיון המטומטם הזה הצליח ועכשיו הם חוגגים שנתיים, אז אני חייב לכתוב על זה.

למה החלטת על ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי?

יום אחד ישבנו כמה חברים אחרי ערב סטנדאפואטרי שילדי הקומדיה ארגנו ומישהו שאל את רונה טל (אושיית פייסבוק בעבר וסטנדאפיסטית חסרת ביטחון בהווה) למה היא לא עושה סטנדאפ. היא אמרה שאין לה מספיק ביטחון עצמי. אז שאלתי אותה אם הייתה מסכימה להופיע בערב סטנדאפ שמיועד לחסרי ביטחון עצמי, והיא אמרה כן. אז הבנתי שעליתי כאן על משהו.

בעיקרון בתור בנאדם חסר ביטחון עצמי או טבעיות על הבמה (ומחוצה לה), תמיד נורא הפריעה לי הדרישה הזאת בסטנדאפ לשדר ביטחון ולתקשר עם הקהל. חשבתי שאם אקים ערב שמצהיר מראש שהוא חסר ביטחון עצמי, אז הקהל מראש לא יצפה לזה וזה ישחרר את המופיעים מהלחץ להופיע בצורה מוחצנת ומקצועית שלא מתאימה להם. ככה הם ירגישו יותר בנוח ויעיזו יותר, קודם כל בכלל להופיע, ואחר כך אולי גם לנסות דברים לא שגרתיים.

וזה באמת מה שקרה – היום יש לא מעט מופיעים שהתחילו את דרכם בערב (רונה טל, נדב זלוטקין, יונתן אלחנן, דנה פינסקר, ואפילו אח שלי עידן עמוס, שהתחיל ממש לאחרונה וכבר הולך לו יותר טוב ממני), והופעות לא שגרתיות נהפכו לדבר די שגרתי.

מי אתה? לא מכיר אותך.

אתה גרת איתי, מה אתה משחק אותה? טוב, בוא נעמיד פנים שהראיון הזה לא נפוטיסטי.

אני איתי עמוס, בן 31 מתל אביב, בעל תואר ראשון בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב ועובד כבר 12 שנה בארכיון של החוג. עושה סטנדאפ כשלוש שנים, בעיקר בבמות פתוחות. כששואלים אותי מה אני עושה בחיים אני עונה שאני בטלן רנסאנס, כלומר אני מתעצל לעשות דברים בהרבה תחומים – כתיבה, קולנוע, מוזיקה, יזמות, יבוא מזון. באף אחד מהם אני לא עושה כמעט כלום למרות שאני חולם לעשות כבר הרבה שנים. רק בסטנדאפ איכשהו אני עושה קצת (ממש קצת) יותר. אבל בעיקרון אני אף אחד עדיין.

מי לדעתך הקומיקאים שהשפיעו על החברים הקבועים בערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי?

אני מניח שקומיקאים עם פרסונה של לוזרים כמו לואי סי  קיי, וודי אלן, לארי דיוויד, או נאור ציון. אבל בטח גם קומיקאים נסיוניים כמו אנדי קאופמן, מיטש הדברג, חנן גולדבלט. אבל האמת שאני לא יודע באמת כמה הסטנדאפיסטים אצלנו מושפעים בצורה מודעת מקומיקאים אחרים. הם נוטים להיות די אוטיסטיים ועסוקים בעולם הפנימי של עצמם.

אתם מופיעים די הרבה. אתם לא צריכים להיסגר כי צברתם ביטחון?

זו טענה שאני שומע הרבה, בעיקר בקשר אלי. כי באמת אחרי איזה 20 פעם שהנחיתי את הערב אני כבר יותר מדי בטוח בעצמי, שלא לומר זחוח ומעליב את שאר המופיעים והקהל, בשביל להתאים לערב. אבל אני חושב שאנחנו יותר חסרי ביטחון-פרנדלי מחסרי ביטחון באמת בשלב הזה. אנחנו כבר לא יכולים להבטיח שכל מופיע יהיה חסר ביטחון, אבל לכל מופיע חסר ביטחון תמיד יהיה בית חם ומכיל בערב. כל עוד הוא לא משעמם.

מה אתם חושבים על קומיקאים עם ביטחון עצמי?

הו, זו קשת של רגשות: קנאה, זלזול, בוז, משיכה מינית, חוסר אמון, הערצה. אישית קשה לי במיוחד עם מופיעים שמחפים על כתיבה גרועה עם ביטחון עצמי מוגזם, מה שנפוץ במיוחד במועדונים המבוססים יותר. אצלנו האג’נדה היא לתת במה למופיעים עם כתיבה טובה ופרפורמנס גרוע. אבל האמת המרה היא כנראה שצריך גם לדעת לכתוב וגם לדעת להופיע עם לפחות מינימום של ביטחון עצמי בשביל להיות טבעי על הבמה. אבל אנחנו לא מושלמים.

ההופעה שלכם מתרחשת בפלורנטין. איך הקהל הילידי מקבל אתכם?
האמת שנראה לי שאין יותר מדי קהל מקומי, ועם הזמן נהיה יותר קהל ביתי שלנו שהוא לאו דווקא פלורנטינאי טיפוסי. אין הרבה בדיחות על סמים בערבים, ואף אחד בינתיים לא שר עם גיטרה אף שיר של בוב מארלי.

 

מה התפיסה הקומית שלכם?

אני יכול לדבר רק בשם עצמי, אבל יאללה אני אדבר בשם כולם כי מה אכפת לי. אנחנו מאמינים שלהצחיק זה רק ההתחלה בקומדיה. ברור שכל קומיקאי הוא מצחיק, לפחות בעיני מישהו, אחרת הוא לא היה קומיקאי, אבל מעבר ללהצחיק יש עוד דברים שחלקנו מחפשים בקומדיה – שתהיה מפתיעה, מעוררת עניין, מעוררת רגש, מלאת דמיון, לא מתאמצת, לא נופלת לשטאנצים מוכרים וצפויים. ויש הרבה אנשים מצחיקים שלא מצליחים לעמוד בתנאים האלה, ואותי אישית הם הרבה פחות מעניינים. אני חושב שבערב שלנו אנחנו לא תמיד מצליחים אבל לפחות מנסים איכשהו לעמוד ביעדים האלה. הצעד הבא יהיה להשתלט גם על הקטע הזה של להצחיק.

האם לדעתך חלק מכם יוכלו גם להגיע לקהל המיינסטרימי הצמא לחסרי ביטחון כדי לתת להם מכות?

על פניו כרגע לא, אבל אולי כשמספיק נשתפשף ונקבל ביטחון אז כן. אני חושב שיש המון אנשים מוכשרים בערב, אבל מה שמשותף לרובנו זו שנאה למיינסטרים, שנאה עצמית ומוסר עבודה מאוד נמוך, אז אלה מכשולים שצריך להתגבר עליהם לפני שפורצים הלאה. או שפשוט יום אחד מפיק יראה אותנו וירצה לעשות איתנו משהו, זה יכול להיות נחמד. אבל זה יצטרך להיות בתנאים שלנו, לאו דווקא כי יש לנו אינטגריטי, אלא פשוט כי אנחנו לא מספיק מוכשרים בשביל להעמיד פנים שאנחנו משהו אחר.

 

מה המילה שהכי מצחיקה אותך?

 

מה התכונה הכי חשובה לשותף לדירה?

לא לעזוב אחרי שנה בשביל לגור עם בת זוג שלו, בוגד.

 

ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי חוגג שנתיים ברוסט מיוחד בהשתתפות מיטב מופיעי הערב, ביום שלישי 21.8 בשעה 21:00 בהודנא, אברבנל 13, תל אביב, כניסה חינם.

אורי ברויר – ראיון ר-ציני

הסטנדאפיסט אורי ברויר בווידוי: אני חנון

אורי ברויר הוא סטנדאפיסט ואקורדיוניסט, הידוע, עד כמה שזכור, מהיפה והחנון. הוא מעלה סרטונים לאינטרנט שעוסקים בהיותו חנון, אבל הוא בעיקר עושה סטנדאפ על זה שהוא חנון. ראיון על סטנדאפ ועל חנונים.

מתי גילית שאתה מצחיק?

גיליתי שאני מצחיק ממש במקרה, אחרי שגיליתי שכל בחורה שאני מציע לה לצאת איתי ישר נקרעת מצחוק…

השתתפת בתכנית הדגל היפה והחנון. כמה זמן לקח לך להבין אם אתה היפה או החנון?

לא באתי מקובע לאודישנים, אבל בהחלט פחדתי בהתחלה שיציעו לי להשתתף בפורמט חדש “המכוער והחנון”…שזה אני לבד, בלי הבחורה…

ביום אתה מציג את עצמך כחנון. מה אתה בלילה?

הייתי רוצה להאמין שאני גיבור-על, מעין סוג של סופרמן (קלארק קנת הממושקף, אבל כשהחובה קוראת לו הוא בעצם סופרמן…). אבל בפועל גם על הבמה אני נשאר אותו חנון פחות או יותר. רק שהפעם יש אנשים (ולא דמיוניים) שמקשיבים לי (והקיצוניים מביניהם אפילו צוחקים).

מה התפיסה הקומית שלך?

הומור עצמי כדרך להתמודדות וככלי רב עצמה. הומור הוא הכוח של החלשים. עם זאת, במכות תמיד עדיף לברוח…

מי הקומיקאים שהשפיעו עליך?

וודי אלן, גראוצ’ו מרקס, מיץ’ הדברג, טוד בארי רפי גינת ועוד רבים וטובים…

מה הדבר הפרוע ביותר שאקורדיוניסט יכול לעשות?

מפוחוניסט (זאת המילה בעברית) יכול לעשות לא מעט דברים פרועים, אבל מישהו פעם אמר לי שהדבר הכי נחמד שמפוחוניסט יכול לעשות הוא …לא לנגן במפוחון… לפחות לא ליד אנשים..

.
מה אתה חושב על היוצרים הקומיים של היום?

יש גידול מעריכי בכמות היוצרים וביכולת ההנגשה וההפצה של התכנים לקהל בעידן הרשתי . זה דבר חיובי שמייצר גיוון רב והבדלי סגנונות בין היוצרים והומור אלטרנטיבי. יש לא מעט דברים שאני נהנה לצפות בהם, מצד שני אני גם נהנה לנגן באקורדיון…

מה המילה שהכי מצחיקה אותך?
למעשה זה ראשי התיבות חדו”א (חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי). זה נשמע בדיוק כמו המילה “חדוה” שפירושה שמחה, אבל בפועל קורסי חדו”א יכולים לגרום לדיכאון קליני.

מה הדבר הכי מצחיק בסטטיסטיקה?

ניתן למצוא קורלציה (מתאם) ,שזה קשר בין משתנים שונים, גם אם אין ביניהם קשר סיבתי (יש דיון פילוסופי שלם, הנוגע לשאלה האם יש יכולת מדעית להוכיח סיבתיות). כך ניתן למצוא קשרים מוזרים וממש מצחיקים מאד. אגב, גיליתי שהקורלציה בין השימוש במילה קורלציה לסיכוי להשיג בחורה היא 1 – .

היית רוצה להצהיר על משהו?

אני לא יכול לנצח את השאלה הזו, כי גם אם אני אגיד “לא” זה סוג של הצהרה.

נעמה רודריגז – ראיון ר-ציני

הסטנדאפיסטית נעמה רודריגז על נשיות, גבריות, אנושיות וסטנדאפיות


נעמה רודריגז היא שחקנית שמתחפשת לבן, מפעילת ילדים, אשת חינוך לכאורה. אבל היא מעניינת אותנו כי היא סטנדאפיסטית שמשתתפת בהרבה ערבי סטנדאפ ואף משתתפת בארגון כמה מהם, בהם הסטנדאפ הפמניסטי, סטנדאפ הומור שחור, סטנדאפ בהודנא ועוד. אז אולי בעקבות הראיון נקבל חינמים. לאחרונה העלתה סרטונים לאינטרנט, שזה מקום הבילוי האהוב עלינו.


מתי החלטת שאת רוצה להצחיק?

טרם החלטתי. אני מניחה שזה התגבש כל יום קצת מאז שאני קטנה, שיותר ויותר אנשים היו בוהים בי ובתגובות שלי לדברים קטנים ונקרעים מצחוק. כששאלתי “מה?!” הם היו אומרים: “את פשוט מצחיקה אותי, לא יודע להסביר”.
בכללי אני מאמינה שאני דמות מצויירת שכלואה בתוך גוף של אדם רגיל, ושזה מתפלק לי כשאני לא מוכנה לזה.

השתתפת בערב הסטנדאפ הפמניסטי. את יותר מזדהה עם הפמיניזם הליברלי, הרדיקלי או הבנאלי?

הפמיניזם האנאלי, האינטגראלי והדיפרנציאלי. אני פמינַאצנָאצית, ולכן זה אינדווידואלי.

מי היוצרים  הקומיים שהשפיעו עלייך?
שייקספיר, חנוך לוין, החמישיה הקאמרית, דומינו גרוס, שייקה אופיר, צ’ארלי צ’אפלין, ג’ורג’ קארלין, דאג סטנהוף, סיינפלד, צ’כוב, איז’ן יונסקו, קרן מור, שרה סילברמן, מיץ’ הדג’ברג, וודי אלן, ג’ים ג’פריס, דניאל חן, תום יער, שיר ראובן, קארין כהן ובעצם כל חבריי לסצינה משפעים עליי כל אחד בדרכו באופן בלתי מודע או מודע. אלוהים הוא גם סבבה, אבל יותר התחברתי לחומרים המוקדמים שלו.

בין היתר את שחקנית. מי המטריד המומלץ ביותר?
לא צריך להיות שחקן כדי להיות מוטרד, אבל הביטוי המטריד ביותר הוא:: “תשתמשי בזה”. כאילו, תשתמש בזה אתה.

מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

איש.
אני מסוגלת לומר אותה בלי קשר לשום דבר. הנה: איש! זו גם התשובה האולטימטיבית כשאין לך מה להגיד:

נעמה, למה את לא מעשנת? איש.
נעמה, יש לך חבר? איש.
מה עדיף: שרמוטה או שרלילה? אייייש!

 

עוד מכישורייך הפעלות ילדים. את יכולה גם לגרום להם להפסיק?

לא הייתי נסחפת עם המילה “כישורייך”. אני עדיין עובדת על לגרום להם להתחיל. אין לי מושג איך מפעילים ילדים ומי האדם הרציונאלי שהסכים לשלם לי על זה כסף. אני גם די סבבה עם גיבוש למפגשי דחויים דחויות.

מי אושיית הרשת הכי מצחיקה בעינייך?

אושייה זו גם מילה מצחיקה!
נעמה, מי אושיית הרשת הכי מצחיקה בעינייך? אושייה!
וגם: עוגייה.
מה התפיסה הקומית שלך?

כדמות מצויירת שכלואה בתוך איש, הכי חשוב לתת לצד האפל והכאילו לא-מצחיק לצאת ולהיות. לדעת שהכל קורע מצחוק: לוויות, אסונות טבע, בעיות נפשיות וישראל כץ הופך לטבעוני.

אם לא היית את, איזה דב אכפת לי היית רוצה להיות?
איש.

אלי חביב – ראיון ר-ציני

האם הסטנדאפיסט אלי חביב הוא האלימלך זורקין של חבורת הערב סטנדאפ הזה? תשובה במהופך בסוף השאלון

.

אלי חביב הוא תסריטאי, במאי, מחזאי, שחקן, סטנדאפיסט, קיצור אין לו עבודה. הוא כתב למופעי מערכונים רבים, בהם קלבת שבת, פרה שחוטה ועוד דברים שלא שמענו עליהם. לאחרונה הצטרף לחבורת הסטנדאפ האקסקלוסיבית “הערב סטנדאפ הזה”. לכן התכנסנו בילדי הקומדיה לגלות אם הוא הירון זהבי או האלימלך זורקין שלהם.

מתי החלטת שאתה רוצה להצחיק?

זה היה בסתיו. ילדות ברעננה. ריח פאי תפוחים נישא מהמטבח. ראיתי בטלוויזיה את ספי ריבלין דורך על ערימת חרא עצומה וצחקתי שלושה ימים רצוף. לשם אני מכוון מאז.

חוץ מסטנדאפ, אתה גם כותב לתיאטרון. איפה אתה נהנה יותר להופיע בלי קהל?

לכל אחד מהם יש איכות אחרת. לתיאטרון מתלבשים יפה ואז כשאף אחד לא בא זה עצוב אבל עם טאצ’ אירופאי, בסטנדאפ יש אלכוהול. מאוד קשה לבחור.

מי הקומיקאים שהשפיעו עליך?

מלא. אדי מרפי, רובין ווילאמס, דומינו גרוס, הגשש, אדי איזרד, וודי אלן, חנוך לוין ולואי.

לאחרונה הצטרפת לחבורת הסטנדאפ “הערב סטנדאפ הזה”. זה כמו שאר החבורות, עם סיסמה סודית וארכינבל שרודף אחריכם?

לעולם לא אגלה!


מה אתה חושב על הקומיקאים של היום?

אני אוהב, אבל לא מכיר קומיקאים של יום אחר כדי להשוות.

איזו מילה הכי מצחיקה אותך?

פדלאה. אבל רק בהקשר של אבא שלי מתלונן על הדג תוכי שלו, שוכב בקרקעית האקווריום ולא זז.

מאחת עד עשר כמה אתה חביב?

בכלל לא. אבל הסלילו אותי לחיים של בינוניות ובדיחה אחת גרועה שכולם שוברים איתה את הקרח.

מה התפיסה הקומית שלך?

אם לא צוחקים זה לא מצחיק. וכדאי גם להגיד משהו, שאם לא יצחיק  כדאי שתהיה אווירה של מעניין.

איזו אושיית רשת הכי מצחיקה אותך?

מצחיק אותי אושיית רשת. אושייה. יש מצב להחליף פדלאה בשאלה הקודמת?

אם לא היית סטנדאפיסט, איך היית מפצה על החלום שנגוז?

כמו כל שאר החלומות שנגוזו. פיצה.

***

תשובה במהופך: אל

עזיז אנסרי על הסדרה שלו, על סקסיזם ועל גזע (תרגום)

הקומיקאי עזיז אנסרי ישב עם כתב ה”דיילי ביסט” מארלו סטרן לשיחה על הסדרה  שלו בנטפליקס, על הטרדת נשים ברשת ועל איך זה להיות אדם לא לבן בארה”ב

“Master of none”, הסדרה החדשה של עזיז אנסרי, נפתחת בקטע מעיק. דב (אנסרי) בעיצומו של דייט עם רייצ’ל (נואל וולס), והם עושים את הסקס שמצפים לעשות אחרי דייט, בשלוש לפנות בבוקר. ימינה בטינדר, וישר עוברים לגניחות מוזרות, סקס עצלני משהו ויותר מדי דיבורים. ואז נקרע הקונדום. ואחר כך מתחילה סדרת אירועים מזוויעה – הם מתחילים בלגגל אם אפשר להיכנס להריון לפני שהגבר גומר, מזמינים מונית מ”אובר” לבית המרקחת הקרוב, לקנות את גלולת-הבוקר-שאחרי (וקצת מיץ תפוחים מפונפן), ואז נוסעים הביתה בדממה טעונה.

מיד נסחפים לתוך העולם הזה של אנסרי, שיצר את הסדרה בת עשרת הפרקים לנטפליקס עם חברו אלן יאנג. בסדרה – שחקן בן 30 שמחכה לפריצה שלו ומנסה לשמור על קצת יושרה בעולם עקום. עולם שבו אנשים לא לבנים נדחקים לשוליים על ידי לבנים במוקדי הכוח, נשים מגלות שגברים קריפים ופריבילגים עוקבים אחריהן הביתה, וילדים מזניחים את המבוגרים. זו בהחלט לא אמריקה כמו שדונלד טראמפ מתאר אותה – זה העולם האמיתי כמו שרואים אותו לא לבנים בארה”ב. למרבה הצער, הקהל לא רואה את הצד הזה לעתים קרובות.

דב  וחבר מרעיו המגוונים – בריאן (קלוין יו), דניז (לנה וויאט) וארנולד (אריק וורהיים) – חוקרים את הנקודות שבהן אנשים משתמטים מאחריות חברתית. הסדרה נוגעת בנושאים כבדים כמו כבוד להורים המהגרים וגזענות בתרבות הפופ, כולל מונטז’ מטריד של דימויים הודיים בטלוויזיה. דב רחוק מאוד מהדמויות של הדושבאגים שאנסרי גילם עד כה, מטום “תתפנק!” הבפורד ב”מחלקת גנים ונוף” ועד הסטנדאפיסט הדוחה “ראאאאאאאדי!” ב”אנשים מצחיקים” של ג’אד אפאטו.

“Master of None” היא ערבוב מרתק של קטעים ממופע הסטנד אפ של אנסרי, מופע שבשנים האחרונות אכן עוסק יותר בסוגיות חברתיות; של קטעים מהספר החדש שלו – “Modern Romance: an Investigation” – שחוקר את עולם הדייטים בעידן האינטרנט; ושל פורמט סמי-אוטוביוגרפי סטייל “לואי”. בקיצור, זהו דיוקן של גבריות המנווטת את דרכה בניו יורק של ימינו ומנסה בכל הכוח להיות בסדר.

הדיילי ביסט ישב עם אנסרי לשיחה על Master of None – כנראה אחת הקומדיות הטובות של השנה.

עושה רושם שהפורמט הזה, החצי אוטוביוגרפי, הוא אידאלי לסטנדאפיסטים.  קח את “לואי” ואת “סיינפלד” לדוגמה. 

סטנד-אפ בהחלט עוזר לך לפתח נקודת מבט של עצמך. והיא מתבטאת ברוב הסיפורים שלי. שני הספיישלים האחרונים שלי היו הרבה יותר חדים – ממש פיתחתי את הכיוון שלי. ואז הצעד הבא באמת היה לקחת את זה יותר לכיוון של סיפור. חשבתי שאולי אכתוב תסריט לסרט. אבל כל פעם שאני מנסה לכתוב סרט זה לוקח שנים… אחרי שנה וחצי אתה עוד עם אותו תסריט ואתה חושב לעצמך “מה זה, אני אפילו לא אותו בן אדם”. ואז, אחרי ש”מחלקת גנים ונוף” נגמרה, חשבתי שאוכל לכתוב ולהפיק סדרה די מהר. הרבה אנשים לא ממש מחזיקים מטלוויזיה, אבל אני מוכן להציב פרקים של הסדרה שלי לתחרות מול כל סרט קומי שיצא השנה.

נכון שמדי פעם יש איזו הברקה של ג’אד אפאטו או סת’ רוגן, אבל חוץ מזה, הקומדיות בהוליווד לאחרונה די מזעזעות.

כן. לפי הטריילירים, ממש מכוונים נמוך. הכל מכות לביצים ואז נפילות בכל הבית. בסדרה שלי הכיוון היה יותר “מנהטן”, “הרומן שלי עם אנני”, “הבוגר” – קצב יותר אטי, הומור יותר של שיחה, יותר טבעי, וטיפה יותר קודר. זה כמו שבסוף של “שמפו” וורן ביטי חושב “טוב, אני אהיה עם האישה הזו”, והיא הולכת לה עם מישהו אחר, ואז הסרט נגמר. זה רגע הרבה יותר נוגע מאשר סוף טוב רגיל. וזה גם קצת חצי-אוטוביוגרפי. כמו שאלווי זינגר היה דמוי-וודי אלן ב”הרומן שלי עם אנני”, דב הוא דמוי-אני.

איך התכנית הגיעה לנטפליקס?

נפגשתי עם אלן (יאנג), ואמרתי לו “אז בוא נעשה תכנית” והוא אמר “טוב, אני מוכן”. אז הלכנו למכור אותה לכמה אנשים וכולם אמרו “כן”, אבל בנטפליקס אמרו “אנחנו רוצים והכל מוכן, לכו צלמו עכשיו עשרה פרקים”. לא היה פיילוט, לא היה כלום. ואני ממש נהניתי לעבוד עם נטפליקס על הספיישלים שלי. נראה היה שהם מאמינים בנו ויהיו הוגנים איתנו. את ההתחלה כתבנו כשעוד הייתי ב”גנים ונוף”, ככה איזה חודשיים, ואז כתבנו עוד חודשיים בתחילת השנה. במרץ התחלנו לצלם, צילמנו במשך 12 שבועות, ערכנו וזהו.

אז לא רצית להציע את הסדרה ל-NBC, שם שיחקת ב”מחלקת גנים ונוף”?

לא רציתי לעבוד עם רשת גדולה, מכמה סיבות. לא רציתי שיגבילו את התכנים והשפה וסצנות הסקס בפרק 9, הכל יהיה קשה עם רשת גדולה. כאילו, הסצנה הראשונה זה קונדום נקרע ואנחנו מדברים שם על שפיך! זה בלתי אפשרי ברשת גדולה. וקשה לכתוב תכנית טובה ואז לנסות להתאים אותה לסטנדרטים האלה.

בכל זאת, היית נחמד ל-NBC. לא כללת את הקטעים הנוראים שלהם מ-outsourced במונטז’ הקטעים הגזעניים על דמויות הודיות.

טוב, היה צריך להפסיק מתישהו… אם הייתי ממשיך, זה היה מגיע גם לזה. אבל הפסקנו בפרסומת עם אשטון קוצ’ר.

זה גם ככה חתיכת מונטז’. הוא מכסה בערך ארבעים שנה של תרבות פופ ומראה כמה סטריאוטיפים מוטמעים עמוק.

החלק המרגיז הוא שזה משפיע על העולם האמיתי. וזה ממשיך להשפיע. רוב האנשים שכותבים את הדברים האלה הם גברים לבנים סטרייטים, וככה הם רואים את העולם. וצריך שיותר כותבים שמגיעים ממקומות אחרים יכתבו ויראו נקודות מבט אחרות.

פרק 4, “הודים בטלוויזיה”, מתמקד בטייפקאסט שכל שחקן הודי מלוהק אליו. אני ממש לא יכול לתאר לעצמי ללכת לאודישן ובכל פעם לעשות את המבטא המוגזם הזה. זה ממש מדכא.

וזה באמת קורה! הכל נכון. אנשים באים לאודישן ואומרים להם “תעשה מבטא”. או לפני שאפילו קיבלת את התסריט, אומרים לך “זה קטע עם מבטא”. וזה ממש מתסכל. אתה חושב לעצמך “צריך אותי רק בשביל המבטא, לא בשביל שום תפקיד אחר”. לאט לאט זה משתנה, ואם יש לך את זה, אז לפעמים יש תפקידים אחרים. אבל אנשים עדיין חושבים שלתפקיד של המניקוריסטית צריך להביא בחורה אסייתית, ולא יביאו את אותה שחקנית כשזו סתם דמות מצחיקה. ואם אתה שחקן ממוצא אתני, אז רוב התפקידים שלך יהיו מבוסססים על סטריאוטיפים לבנים.

כמה זה מדכא? אנחנו יודעים שוויתרת על תפקיד ב”רובוטריקים”, של מוקדן, שדרש מבטא. 

די בהתחלה אמרתי שאני לא מוכן לעשות שום תפקיד עם מבטא, וזהו, הפסקתי לקבל תפקידים. ואז עשיתי את “Human Giant” ואת “מחלקת גנים ונוף”, דברים שיותר רציתי לעשות, ואחר כך הגיעו תפקידים כמו ב”אנשים מצחיקים”, שכבר לא היו מבוססים על סטריאוטיפים.

אתה חושב שהיו מציעים לך דמות כמו דב בהוליווד? נראה שיש מחסור רציני בדמויות מורכבות ולא לבנות, וזה אולי הכריח אותך ליצור אחת בעצמך.

זה לא רק עניין של צבע. כל שחקן נתקל במשהו כזה, כשאומרים לו “אני יודע, הקטע שלך הוא זה!”. אחרי “גנים ונוף” כל דבר בערך היה נראה כמו טום הבפורד, רק בגרוע – הייתי קופץ פנימה וצועק משהו בסגנון “תתפנק!”. אף אחד לא היה כותב לי תפקיד כמו זה שכתבתי לעצמי. אבל לא בטוח שזה כי אני לא לבן. אבל כן, בדרך כלל תפקידים ראשיים כאלה הולכים לשחקנים לבנים. לא מסתכלים על שחקנים אסייתים כשמחפשים. באופן כללי, אנשים שמים אותך בקופסה ולא חושבים שאני יכול להוביל סדרה כזו.

ב”הודים בטלוויזיה” אתה גם מדבר על זה שברשתות הגדולות יש מנדט לקחת בחור אסייתי, אבל רק אחד לקאסט, כמו ב”המפץ הגדול”.

כן, שמע, וזה לא סוד. ראיתי כבר אנשים שכתבו שאמרו להם שלא קיבלו תפקיד כי “כבר מילאנו את המשבצת האתנית”. וזה ממש משוגע. כאילו, הם מכירים רק בחור אסייתי אחד? הם אף פעם לא ראו עוד אחד? אני ראיתי שני אסייתים! נראה לי שזה הפחד מכך שלבנים לא יזדהו. אבל הם כן יזדהו! אני רואה אנשים לבנים כל הזמן ואני מזדהה איתם. אנשים אפילו מזדהים עם דמויות באנימציה ממוחשבת! הם יכולים להתמודד עם דמויות ממוצא אחר.

בתכנית שלך יש גיוון רציני. הגיבור הודי, עוד בחור אסייתי ולסבית שחורה הם שני החברים הכי טובים שלו, ויש בה המון לא לבנים. זה ממש אמיתי.

זה העניין, לא? אתה רואה סרט וחושב לעצמך “לא בטוח שטייריס באמת היה מסתובב עם הטיפוס הזה…” לא? אז אתה לא רוצה שזה ייראה מזויף. אלה החברים שלי, והאמת שהסתובבתי עם כמה אנשים לפני כמה ימים וחשבתי, ואו, זה בדיוק כמו בתכנית! הנה בחור אסייתי והנה עוד אחד, ויש בחור לבן אחד. החברים שלי הם קבוצה די מגוונת. אז באמת רצינו שזה ייראה אמיתי ולא משהו מזויף.

אם כבר מדברים על ליהוק, אז כמובן, ההורים שלך באמת משחקים את ההורים שלך בסדרה. אבא שלך במיוחד גונב את ההצגה בכל סצנה שהוא משתתף בה. 

הוא ממש מצחיק! מכל האנשים על הסט, הוא הכי מצחיק את הצוות! משחק קומי הוא בין היתר בחירות בלתי-צפויות, ויש לו כאלה בכל סצנה שהוא משחק בה. היה ממש מגניב לראות איך בהתחלה הוא היה מאוד לחוץ ושינן את השורות שלו, וכשהוא קיבל ביטחון הוא התחיל לאלתר! עשיתי אודישנים לתפקיד ההורים שלי, ורציתי להיות מאוד זהיר עם הדמויות האלה, כי הרבה פעמים כשיש הורים מהגרים בטלוויזיה הם מוצגים כמו קריקטורות של מהגרים, והופכים למין מצע לבדיחות אתניות ובדיחות מהגרים. אני רציתי שאלה יהיו דמויות עגולות, שיהיו דומות להורים מהגרים שממש יכולת לפגוש. אז  עשיתי אודישנים והרגשתי שכל האנשים שבאו עושים מין חיקוי של הודי. גם מההתחלה ביססתי את הדמויות על ההורים שלי, אז שאלתי אותם אם הם רוצים. אבא שלי התלהב מיד על ההתחלה. את אמא שלי הייתי צריך לשכנע.

איך שכנעת את קלייר דיינס להופיע אצלך? זה רציני! גם התפקיד – של אשת חברה שבוגדת בבעלה – לא בדיוק אופייני.

הכרתי אותה קצת, באופן אישי. גם התפקיד הזה נראה לנו מצוין לכוכבת אורחת. אז חשבנו… “את מי אפשר להשיג ויהיה ליהוק לא צפוי?” ופנינו אליה ואמרנו לה “זה מושלם, אנחנו עושים קומדיה כזו”. והיא הסכימה, והיה נהדר. בכל ראיון שחקנים תמיד מספרים כמה מוזר לעשות סצנות סקס, אבל היא הייתה כל כך טובה, שזה היה ממש קל איתה.

הדמות של רייצ’ל גם מבוססת על החיים האמיתיים שלך?

לא. לא הייתה לי מערכת יחסים כזו, לא היתה לי חברה שפגשתי בקונצרט ואז לקחתי לנאשוויל או משהו, וגם עניין הקונדום לא באמת קרה, פשוט חשבנו על קטע כזה.

אני חשבתי שזו סדרה מצוינת. יש דיבורים על עונה שנייה? 

עוד לא היו דיבורים. אני מקווה שאנשים יאהבו את העונה הראשונה. אם יבקשו עונה שנייה, נדבר על זה ונראה מה אנחנו רוצים לעשות. הגישה היא יותר לארי דיוויד, לא הייתי רוצה לדלל את החומרים בעונה השנייה, כי אני מאוד גאה במה שיצרנו.

הפרק על ההטרדה המינית הוא כנראה זה שמעורר הכי הרבה שיח. הוא ממש מייצג את מה שקורה היום, בעיקר ברשתות חברתיות. לנה דנהאם היתה צריכה להעביר את ניהול חשבון הטוויטר שלה למישהו אחר כי היא קיבלה כל כך הרבה איכסה.

אוי, כן. לך לכל חשבון אינסטגרם של מפורסמת ותראה איומי רצח בהערות. בכל מקום. על דרייק אף אחד לא מאיים ברצח. רק על מפורסמות. אני לא מבין את זה. איך אתה יכול להיות כל כך מגעיל ליצור אנושי אחר, ואם אתה לא מבין שזה קורה לנשים הרבה יותר מאשר לגברים – אתה ממש אידיוט מנותק.

הגרעין לפרק הזה הוא קטע שעשיתי במדיסון סקוור גארדן על קריפים שעוקבים אחרי נשים הביתה, והייתי אומר, “תרימי יד אם זה קרה לך”, וכולן היו מרימות ידיים! וכל הנשים היו מסתכלות סביב, מופתעות, והייתי שואל את הגברים אם הם חשבו שזה קורה לכל הנשים, והם לא, הם ממש לא האמינו. חשבתי שמעניין שזה קורה כל כך הרבה ולא מדברים על זה. אז בתור גבר למדתי לשאול נשים, ולהקשיב לתשובות. לך לחברות שלך ותשאל אותן על פעמים שהן חוו סקסיזם במקום העבודה. ממש תחטוף הלם ממה שתשמע. תחשוב “מה? זה הרבה יותר גרוע ממה שדמיינתי”.

אתה חושב שהמצב משתפר בעניין יצוג נשים בקומדיות?

לא נראה לי! ממש לא. יש כמה, אבל לא ממש. נשים הן חצי מהאוכלוסייה! דברים כמו “בתוך איימי שומר” ו”סקנדל” הם ממש מעכשיו. בסדרה שלנו התמודדתי עם זה כמו שמייק שור התמודד עם זה כשכתב את “גנים ונוף” – היה לו חדר מלא כותבים, מאוד מגוונים מבחינת מגדר ומוצא אתני, ונראה לי שזה מאוד עוזר העניין הזה שיש לך המון קולות ונקודות מבט. וזה מה שאנחנו עשינו. אתה צריך ראיית עולם אמפתית, כזו שפתוחה לקולות אחרים.

 

המקור

***
תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל

שחקן “שובר שורות” ו”פארגו”: “צאו מהקומדיה, כל התחום עומד להתמוטט”

בוב אודנקירק, השחקן, הקומיקאי והכותב מ”סמוך על סול”, “מר שואו” ואחרים, מדבר על ספרו החדש ועל מה שמצחיק אותו (וזה מוזר)

כתבה: פראצ’י גופטה

בוב אודנקירק הפך לפנים מוכרות בעקבות הופעותיו בלהיטים טלוויזיוניים כמו “פארגו”, “שובר שורות” ולאחרונה ב”סמוך על סול” של AMC. אבל עוד הרבה קודם  הוא כתב ל”סאטרדיי נייט לייב”, יצר את תכנית המערכונים שלו “מר שואו” עם דיוויד קרוס, והביא למסך קבוצות כמו ה”בירת’דיי בויז” ו”טים ואריק”. ועכשיו הוא מפרסם ספר ביכורים, אוסף של מאמרים אבסורדיים, איורים, קריקטורות ועוד כל מיני “דברים מצחיקים” שאסף במשך השנים. לספר יקראו ‘A load of Hooey’.

‘A Load of Hooey’ הוא ספר קליל בן 139 עמודים באנגלית (וכדאי לומר שיש לו כריכה קשה ומהממת במיוחד), וכל  המצחיקים בו  מתפרשים על עמודים יחידים (וגם פחות).

אודנקירק דיבר ב”סאלון” על הספר ועל תפקידו בסדרה החדשה, וגם חלק עצה לא צפויה לכותבים מתחילים.

 

היו כמה סיפורים, למשל “מלאך אלוהים” או “הפי אנדינג”, שממש יכולתי לדמיין כמערכון. איך אתה מחליט מה הפורמט הנכון?

איך אני מחליט… הספר נוצר מזה שקשה לי לקבל החלטות טובות, אז לא החלטתי. זה כל מיני קטעים שהיו לי ואספתי אותם לספר שייצא יום אחד. ואז חבר שלי מייק זקס, עורך בניו יורק, ראה אותם וללא ידיעתי נתן אותם לדייב אגרס מההוצאה. אני אוהב אותם ורציתי לפרסם דרכם, אבל חשבתי שזה יקרה עוד חמש שנים או משהו כזה, וללא ידיעתי מייק נתן את החומרים לדייב ואמר לו “בוא נפרסם את זה, זה נהדר!”

סטיב מרטין פרסם ספר בשם “נעליים אכזריות” ולוודי אלן יש ספר “בלי נוצות”, ולדעתי לוודי אלן היו חלקי מחזות כאלה בספר. ויש עוד ספר שאהבתי, של פיטר קוק, אוסף סיפורים שנקרא “למרבה הטרגדיה הייתי תאום יחיד”. אחיו עשה את זה עם עוד מישהו – כל מיני מערכונים ביוגרפיים ועוד כל מיני תמלולים של קטעים שהוא עשה ברדיו וכאלה.

נהניתי לקחת את הספרים האלה ופשוט לפתוח אותם באיזה עמוד ולקרוא אותו. אז החלטתי שאפשר לכתוב ספר שהוא לא ספר עם קונספט מגובש. אפשר פשוט  לפתוח אותו באיזה מקום ולקרוא את הקטע ולצחוק. לא ממש חשוב קטע של מה זה.

כקוראת הרגשתי שרוב הקטעים היו אמורים לצחוק קצת על אנשים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, או שאנחנו לוקחים אותם יותר מדי ברצינות, ולהראות את הצדדים – והפגמים – האנושיים שלהם.

את צודקת. זה לא במודע. זה לא כתב האישום שלי נגד האנושות. אני לא מנסה לעשות צחוק ממרטין לות’ר קינג ג’וניור. הוא איש גדול, זה מצחיק לדמיין שהיה לו יום רע. מה הוא עושה ביום רע כזה? למה לדמיין דבר כזה? כנראה כי הוא בן אדם וכדאי להיזכר שהוא כזה מדי פעם. וככה כל הדמויות שם. אם אתה לזרוס וישו מקים אותך לתחייה, אתה לא מסתובב קצת ותוהה: “רגע, הוא יעשה את זה עוד פעם? עוד כמה פעמים בדיוק הוא מתכוון לעשות את זה? מה הכוונה, הוא לא מתכוון לעשות את זה עוד פעם?”. אולי זה פשוט להאניש דמויות ארכיטיפיות או איומות, כמו היטלר.

מצחיק אותך לכתוב מנקודת מבטן של הדמויות הקרועות האלה?

בטח, לפעמים. אתה קצת מדבר לעצמך, מבצע את זה בראש. כן, בטח.

נראה לי שאני מרגיש יותר בנוח כמבצע מאשר ככותב. אני מרגיש שאני קצת לוקח סיכון ככותב, שאני לא כותב מספיק טוב, מבחינת סגנון וכזה. וכן עברתי ושכתבתי את מה שכתבתי! אז אולי אני כן קצת מתרץ. שמעי, אתה לא חייב להיות כותב נפלא בשביל מערכונים, כי הביצוע יפצה על הטעויות שלך ככותב ואף אחד לא יקרא מה שכתבת, ישמעו רק את הביצוע. אבל כשאתה ממש כותב, ספר או משהו דומה, אז אנשים יקראו, ואולי גם יקראו שוב. אני לא יודע אם יש לי מספיק כישרון בשביל קריאה מדוקדקת כזו. אז שִכתבתי, ועבדתי הרבה כדי לשפר את הכתיבה שלי בספר.

אבל כן כתבתי את זה בשביל הכיף.  עושה רושם שכולם שונאים את הסיפור “הצחוק שלה”, אבל אני מת עליו! זה על טיפוס אחד שמשבח אישה בצורה ממש מוגזמת, ואז הוא אומר שהפגם היחיד שלה הוא “הצחוק שלה”, אבל זה פגם נורא. הצחוק שלה גרם לאנשים להתעלף! זה כמו איזה ספר שקראתי, אני אפילו לא זוכר איך קראו לו, על טיפוס אחד שכותב על אשתו שמתה וזה כל כך מוגזם.

מאיפה הקטעים האלה הגיעו?

באמת חשבתי שאפשר יהיה לאסוף את הקטעים האלה למשהו כיפי שיצחיק אנשים. אבל כתבתי את הקטעים האלה בשעות הפנאי שלי מהעבודה האמיתית שלי. עכשיו זה משחק, אבל הרבה מזמן העבודה שלי היה לכתוב קומדיה, לכתוב פיילוטים לטלוויזיה ולכתוב מערכונים ותסריטים.

אנשים מפורסמים השפיעו על הדמויות?

הסיפור “זיכרון מעורפל מחג המולד” הוא קצת טייק-אוף של “זיכרון מחג המולד” מאת טרומן קפוטה. אצלי הבחור קצת אהבל והזיכרון שלו לא משהו, והוא ממשיך להעלות את אותו זיכרון שוב ושוב ובכל פעם הוא משתנה, והוא גם מוקף באידיוטיזם במקום ברגשות מעודנים.

ב”הבטחת הפוליטיקאי” זה די האנשים האלה שאומרים שהם “לא רוצים להצביע לאף פוליטיקאי”. אז הנה מישהו שנבחר והוא לא יודע כלום על פוליטיקה, אין לו מושג איך זה עובד, והוא ממש מרוצה מזה, ממש חוגג על זה שאין לו מושג. אלה קולות מסוימים, כמו אצל קפוטה, או גם יותר כלליים, כמו מה שאתה שומע ברדיו, הדיבורים האלה על איך אנשים לא רוצים שום פוליטיקאי ותיק, וזה לדעתי די טיפשי. זה לא משהו טוב, אז אני עושה מזה צחוק.

אני תוהה מתי נפסיק לקפוץ מזה שאנשים מסתירים איזה סמים ואיזה טעויות עשו ישר לזה שהם שאומרים לנו “אוקי, עכשיו אני מְספר הכל”, כי אנשים לא באמת רוצים לשמוע הכל, יש איזה רגע שאתה אומר “אוקי, בסדר”, מכירה? כי כשפוליטיקאי מתחיל לספר הכל, אנשים פתאום קולטים שהם לא באמת רוצים לשמוע הכל, הם רוצים רק את החלק הקטן ההוא שאפשר לשפוט אותו לפיו.

אבל גם פוליטיקאים הם בני אדם, ויש להם שלדים בארון. אי אפשר לצפות שהם יהיו קדושים. אם היו להם חיים, הם עשו טעויות ועשו דברים מביכים ולא בסדר. אז חשבתי שיהיה מצחיק לכתוב על פוליטיקאי שנושא נאום ומספר לך הרבה יותר ממה שרצית לדעת.

אני לא יושב וחושב “על קומדיה היום”. אני חושב על דברים שמצחיקים אותי, או לפעמים על דברים שמרגיזים אותי, שזה יופי של חומר לקומדיה. דברים שמעצבנים אותך או מטרידים אותך, ואתה חושב, הנה יש פה משהו, זה קטע צבוע, או זה משהו אחר שחייבים לעשות ממנו צחוק.

אז מה מכעיס אותך?

תראי, העולם הוא מקום ממש מסובך ואנחנו מנסים לפשט דברים. ואנחנו עושים את זה בצורה די מגושמת. אנשים אומרים ועושים דברים מטופשים. רוצים שדברים יהיו פשוטים והם נשארים מסובכים. זה עולם מסובך וכשאתה מפשט דברים בהגזמה אתה עושה טעויות. זה נראה לי קצת מגוחך בימינו, הניסיון הזה לפשט. כי דברים הם לא פשוטים ואנחנו צריכים להתמודד עם המורכבויות.

 

מי מצחיק אותך בימינו?

קי ופיל (Key and Peele) ממש מצחיקים. הם משלבים ממש טוב רעיונות טובים, זווית טובה וביצוע. במערכונים אתה הרבה פעמים מקבל או את זה או את זה, אבל לא את כולם יחד. ואצלם יש הכל. לדעתי הם בטופ.

טים ואריק עדיין מצחיקים אותי בכל פעם שאני רואה אותם. הם ממש מפוצצים אותך. הם ממש מצחיקים וממש חכמים.

עשיתי אלבום שלי עושה סטנד-אפ עם ילד אחד בשם ברנדון וורדל (Brandon Wardell). זה רק אני והוא. זה יצא בעוד שלושה או ארבעה שבועות (האלבום יצא לפני כמה חודשים – המתרגמת). אני חושב שברנדון וורדל מצחיק. הוא עוד צריך להתפתח, אבל יש לו קול נהדר, הוא ממש נחמד, ובשנים הבאות הוא יעשה יופי של קומדיה.

איזו עצה היית נותן כמורה שמסביר איך ללמד כתיבה קומית?

הייתי אומר, עזבו את הקומדיה, כל התחום עומד להתמוטט.

באמת?

אני באמת חושב שלפחות מערכונים ממש בשיא עכשיו, שזה ממש נהדר אבל זה ייגמר. אז אם אני צריך לתת עצה הייתי אומר: מה יקרה אחרי שהמערכונים יעברו את השיא? אני לא ממש יודע, אולי זה יהיה בכלל קטעי דרמה? אולי בכלל משהו אחר? ג’ון מולייני מנסה להחזיר את הומור החוכמולוגים בסיטקום רגיל שמצולם עם קהל. הביקורות קטלו אותו, אבל יש מצב שאנשים ילכו לכיוון הזה.

אני חושב שאחרי המערכונים יבואו סיפורים. אחרי שאתה עושה מערכונים לתקופה, אתה מתחיל להסתכל על סיפורים, או על סיפורים שמספרים לך, ובכלל ללמוד על סיפור סיפורים. בכלל אני חושב שעניין המערכונים גדול וזה נהדר שהוא בשיא, אבל זה ייגמר וכולם יתחילו לחפש את הדבר הבא.

אני לא יודע מה הדבר הבא הזה עומד להיות, אבל מה שקורה עכשיו מזכיר לי קצת את מה שקרה באייטיז, כשהיה גל סטנד אפ ענק. בעיר כמו שיקגו, שבה גרתי, היו בהתחלה שני מועדוני סטנדאפ ובסוף התקופה הזו היו בה שישה. ובכל עיר היו ערבי סטנדאפ! ואז זה נפל כי היו יותר מדי ערבי סטנדאפ. היה יותר ממה שצריך. אז זה מגניב שיש כזה גל של מערכונים, אני נהנה מזה ורוצה שזה יימשך עוד 20 שנה כי זה מה שאני עושה, אבל לצעירים הייתי ממליץ להתחיל ללמוד על סיפורים ואיך מספרים אותם, כי זה יהיה הדבר הבא אחרי שאנשים יתחילו להגיד “אוקי, נמאס לי קצת מאימפרוב וממערכונים קצרים. ספר לי סיפור, משהו טיפה יותר ארוך ואולי עם טיפה יותר משמעות”. אף פעם אל תסתכל על מה שמצליח עכשיו, תסתכל על מה שיצליח בקרוב.

זו עצה שעוד לא שמעתי.

אולי זה לא יהיה דווקא סיפורים, אנחנו נראה, אבל תראי את האינטרנט. לפני עשר שנים הכל היה חייב להיות שתי דקות או פחות. והיום אנשים רואים סרטים באינטרנט, הם לא מתרגשים בכלל מקטעים ארוכים, הם צופים בהם, ובאינטרנט גם מוצאים דרכים לעשות מזה כסף, עם פרסומות בכל עשר דקות וכזה. אז יבוא הדבר הבא, למרות שדי קשה לדעת מה הוא יהיה.

תראי את “שובר שורות”. כשזה התחיל זה לא היה להיט. ואני לא יודע כמה זה בכלל הצליח. שמעתי שרצו לבטל את זה אחרי העונה הראשונה וגם אחרי השנייה. ואז התחיל כל העניין הזה של הסטרימינג, שבכלל לא היה קיים כש”שובר שורות” התחילה. אף אחד אפילו לא דיבר על זה אז, זה אפילו לא היה משהו שהיית יכול לעשות. ואז הסדרה ממש הצליחה בסטרימינג. היא הפכה למשהו ענק! אז הדרכים שבהן אנשים מקבלים את הבידור שלהם יכולות להשתנות, וזה משפיע על התוכן.

אני חייבת לשאול משהו על “סמוך על סול”…

אני לא יכול להגיד הרבה  על הסדרה, אבל תשאלי, אם אני יכול לענות, אענה, ואם לא אז לא. לא נורא, אני אשתדל.

הסדרה עוסקת בעבר של סול. אתה יכול לספר לי קצת על סול הצעיר לעומת סול שאנחנו מכירים מ”שובר שורות”?

אני לא יכול לספר שום דבר ספציפי, כי יסלקו אותי מהכנסייה הקתולית ומכל כנסייה אחרת שבה אנשים רואים “שובר שורות”.

הוא עומד להפתיע אותך. כשאנשים רואים את סול ב”שובר שורות” הם בעצם רואים את התדמית הציבורית, את הדברים שהוא רוצה להראות לציבור כי הוא חושב שזה יביא לו ביזנס. זו הפרסונה שהוא יצר בשביל הכסף. אז מי זה סול האמיתי? הייתי אומר ככה – אנשים רואים הרבה פעמים התנהגות צינית או גישה צינית וחושבים שזה אדם ציני, ובמקרה הזה סול גודמן באמת ציני לגבי החוק. אבל הרבה ציניקנים, בעצם אנשים שקוראים להם ציניקנים, הם אידאליסטים שהרגשות שלהם נפגעו. יש כנראה פילוסופיה מהסוג הזה מאחורי סול שאנחנו רואים ב”שובר שורות”. זה בערך מה שאני יכול לומר. זה די פילוסופי, אבל הייתי אומר… בעצם אני לא יכול להגיד. הוא בכלל לא הטיפוס שאתה מכיר, נגיד ככה. והכתיבה כל כך טובה, והכותבים כל כך התאמצו, שזה עובד.

השאלה האחרונה שלי היא קצת רנדומלית, אבל זו שאלה שאני אוהבת לשאול. אתה יכול לחשוב על איזו מחשבה, או רעיון, או הרגשה שאין להם מילה ולהמציא מילה כזו? משהו שאתה חושב שצריכה להיות לו מילה.

משהו שצריך מילה? אה! יש לי!

בוא נשמע.

יש לי מילה! ש לי מילה חדשה לגמרי, כזו שכולם צריכים להשתמש בה מעכשיו! שומעת?

כן!

אוהל בבית. מכירה שאתה עושה לילדים אוהל בבית, מסדינים? אז לזה צריך לקרוא זילוט. אז כשאתה עושה בבית אוהל לילדים או לנכדים או לילדים של חברים, תגיד “בוא נבנה זילוט” או “תיזהרו, תהרסו את הזילוט ככה!”.

נשמע שכבר חשבת על המילה הזו.

אה, כי כשהילדים שלי היו קטנים, בנינו כל הזמן אוהלים, הילדים שלי אהבו את זה. ילדים בכלל אוהבים את זה. ואז אחד מהילדים קרא לזה בטעות זילוט, וחשבנו, “איזה שם מוצלח. זו ממש מילה במילון, זה נשמע כמו מילה אמיתית”. אז התחלנו לקרוא לזה ככה. ואני חושב שזו צריכה להיות מילה אמיתית. הייתי רוצה שהיא תהפוך למילה אמיתית.

 

המקור

תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל

העובדים הזרים של הקומדיה האמריקאית\ גארי סילברמן

טרבור נואה מוכיח שקומדיה אמריקאית היא כמו כל עסק בעולם

 

המצב בארה”ב לא משהו היום. וושינגטון לא מתפקדת, וול סטריט לא משתנה. יש הצפות והכבישים לא מתוחזקים. משקיעים זרים שולטים באספקת הקטשופ, “גבינה מותכת” ועוד מוצרי מזון בסיסיים.

ולכן ההכרזה שטרבור נואה (31) ירש את ג’ון סטיוארט כמנחה ה”דיילי שואו”, הדאיגה את כולנו.

ההכרזה על המעבר הגיעה שבוע אחרי שג’יימס קורדן הבריטי התחיל להנחות את ה”לייט נייט שואו” ב-CBS  ואחרי שג’ון אוליבר קיבל תכנית משלו ב-HBO. נראה שבארה”ב נגמרו הכישרונות הקומיים, וצריך להתחיל לייבא מבחוץ.

אבל אין מה לדאוג בגלל נואה וחבריו הזרים. עלייתם היא לא סימן להתדרדרות של אמריקה, אלא סימן דווקא לעלייה בכוח האמריקאי. מדיה חברתית, רשתות שידור שמוכרות תכניות לכל העולם והקסם הישן של הוליווד – כל אלה גרמו לכך שההומור האמריקאי התפשט לרמה שבה אפשר למצוא קומיקאים בסגנון בכל מקום על כדור הארץ.

מצחיק איך קומדיה אמריקאית צומחת – כמו כל עסק בעולם. היא הופכת לעסק חובק עולם שיכול להשיג תשומות, חומרי גלם ועבודה מכל מקום על הגלובוס. דבר כזה לא יכול לקרות בברזיל, סין, הודו או רוסיה של היום, ולדעתי  גם לא בעתיד. לארה”ב יש יתרון תחרותי בנושא הצחוקים.

בכל רגע נתון בהיסטוריה האמריקאית חלק נכבד מהאוכלוסייה היה קצת מבולבל ועוד לא ממש על הרגליים, מנסה להבין רגע איך הפך לחלוץ, מהגר, עבד או נווד. פתאום הם מצאו את עצמם גרים בארץ נוכרייה, וההומור הוא בן הברית הרגיל של המיעוט, המיעוט שמסתכל על החברה מבחוץ.

כדוגמה אני יכול להביא את ההומור הישראלי לעומת ההומור האמריקאי-יהודי. יהודים הם מיעוט בארה”ב אבל רוב בישראל, ובשתי הקבוצות יש בערך אותו מספר אנשים. אני לא זוכר יותר מדי ישראלים מצחיקים, הם עסוקים מדי בעניינים הרציניים להפחיד של מדינת ישראל, לעומת יהודים אמריקאים. אלה מצחיקים [נראה שהראש של הכותב תקוע כל כך עמוק בתחת האמריקאי שהוא תכף יוצא משם לחלל – המתרגמת]. יש המון כוכבי קומדיה יהודים-אמריקאים עם שורשים מזרח אירופיים – מהאחים מרקס עד ג’ק בני, ג’ורג’ ברנס, לני ברוס, וודי אלן, מל ברוקס, ג’רי סיינפלד וסטיוארט בכובדו ובעצמו.

ארה”ב סיפקה גם קרקע פורייה למצחיקנים דוברי-אנגלית לא אמריקאים. קומיקאים בריטים רבים פלשו לארה”ב – צ’רלי צ’פלין, סטן לורל, בוב הופ שנולד בדרום לונדון, ומלך הוואן-ליינרים, הנרי (“קח את אשתי, בבקשה”) יונגמן, שהופיע לראשונה בליברפול. אליהם נוסיף גם קומיקאים קנדיים – ג’ים קארי, מייק מאיירס, סת’ רוגן. מאוסטרליה קיבלנו את דיים עדנה ואת פול הוגאן (לא הרבה, אבל לא רציתי להתעלם מהאוסטרלים, שלא ייעלבו).

נואה התחיל להופיע ב”דיילי שואו”  בעונה הקודמת. הוא בהחלט עשוי מחומר של קומיקאים אמריקאים – הוא הגיע ממקום אחר והוא קצת שונה. בן לאם שחורה ואב לבן שנולד בדרום אפריקה ב-1984, שנה שבה נישואים בין גזעיים עוד היו אסורים שם בחוק, הוא אמר שנולד וגדל בעולם שבו “עצם קיומו היה פשע”.

הבידול של נואה הוא שהגיע מפינה ממש לא צפויה בתחום הקומדיה. בשנים שבהן התבגר התחוללו בדרום אפריקה מהפכות. דבר כזה היה עשוי להבריח את הצעירים מתרבות הפופ האמריקאית – אבל זה לא קרה. במקום זה קיבלנו מחליף ראוי לג’ון סטיוארט – תוצרת ניו ג’רזי בן 52. ונואה מתאים לגמרי לתפקיד הקומיקאי המרכזי של שנות האלפיים.

מיד לאחר ההכרזה על ההחלפה הצליח נואה לעצבן את מובילי הדעה במדיה החברתית. הסיבה הייתה הסיבה הרגילה: הציוצים שלו בטוויטר. באחד מהם השמיץ “בנות שמנות בכל מקום” (ציוץ שדי מדבר בעד עצמו). באחר כתב: “כמעט דרסתי ילד יהודי. הוא לא הסתכל כשחצה את הכביש, אבל הייתי מרגיש ממש רע – זו מכונית גרמנית!”.

בקומדי סנטרל הוציאו הודעה לעיתונות שבה הביעו תמיכה בנואה, בדיוק כשהיה עסוק בלעורר עוד סערות בטוויטר (וזה דבר שבעלי הכוח כיום אוהבים שהעובדים שלהם עושים).

אמנם לא צחקתי מאף אחד מהציוצים, אבל אני מחייך כשאני חושב על בן התערובת מאפריקה שיחליף את יליד ניו ג’רזי, בבת עינה של הקומדיה הטלוויזיונית בארה”ב.

רק באמריקה, כמו שאומרים, רק באמריקה.

***

תרגום ושכתוב: טל ניר קסטל

מקור: 

The funny thing about American comedy – FT.com

הלל לוריא כהן (חסילון) – ראיון ר-ציני

האם אתר הסאטירה חסילון יעקוף את משטרת ישראל העמוד הרשמי? העורך הלל לוריא כהן לא יענה על השאלה

הלל לוריא כהן, קומדיההאתר חסילון הוא הירחון היומי הראשון בישראל. לא הרבה אנשים מודעים לכך אבל ירחון יומי זה אוקסימורון, שזה אלמנט קומי. לא הרבה אנשים מוכשרים ליצור אוקסימורונים כאלמנט קומי. מדובר בנבחרת שרק ספורים מתקבלים אליה, בהם הלל לוריא כהן, שבמקרה הוא גם מייסד ועורך האתר הסאטירי חסילון, האתר הסאטירי מס’ 34,732 בארץ. לקחנו אותו לשיחה ואז היא נגמרה והתחלנו את הראיון.

מתי החלטת שאתה מצחיק?

“הפעם הראשונה שאני זוכר שהצחקתי מישהו הייתה בבית עם אחי הגדול. ראינו ביחד משחק של הנבחרת בכדורגל, נראה לי נגד ארגנטינה. מתישהו השופט הוציא ליוסי אבוקסיס כרטיס אדום. אני בן ארבע או חמש צייצתי ‘איזה כרטיס אדום?! הוא צריך לקבל כרטיס ברכה!’ ואחי התפקע”.

 חסילון הצליח במקום שבו הרבה אתרי סאטירה נכשלו. איך אתה מתמודד עם החרדה היומיומית?

“התבוננות רפלקטיבית פנימה. אם אני יכול לשבת לשיחה עם חבר טוב זה מעולה. גם מקלחת ותנומה אף פעם לא הזיקו”.

חסילון, קומדיה

מי הקומיקאים שהשפיעו עליך?

“יש הרבה. לואי סי קיי ברור. שנים הקומיקאי האהוב עלי היה ג’ון סטיוארט, ואני עדיין משתדל לראות את הדיילי שואו באופן קבוע. כילד הייתי רואה מלא סרטים של צ’רלי צ’פלין. גם תמיד נורא אהבתי את וודי אלן ואת בילי ווילדר –  ראיתי את סטלג 17 שלו כשהייתי קטן וזה מאוד נחקק בי. גם הייתי חולה על הקומדי סטור (אף פעם לא הייתי ממש בן אדם של החמישייה).

במחשבה שנייה אולי מה שהכי השפיע עליי, נראה לי גם על הרבה אחרים, זה הסרטים הקלאסיים של דיסני. אלה סרטים נורא נורא מצחיקים, ואני עד היום מאוד מתחבר אליהם. בכלל חוש ההומור שלי מאוד מעוצב סביב הומור של מחזות זמר – גבירתי הנאווה, כנר על הגג. כאלה.

לדעתי תמיד בחיים הייתה לי איזו סדרה שמאוד השפיעה עלי. בתיכון נגיד זה היה סקראבס וארסטד דבלופמנט, בשנה-שנתיים האחרונות זה The League. נראה לי יש את זה ב’יס’. זה של החבר’ה שעשו את ‘תרגיע’, והיא הסדרה *הכי* מצחיקה היום ואולי גם בכלל.

גם ב. מיכאל הסאטיריקן הוא השפעה ענקית – גם בגלל הכתיבה וגם כי פיטרו אותו מידיעות כי הוא שם זין מי חבר ומי לא חבר של נוני מוזס”.

מבחינת הומור המתחרים שלך הם ynet, ישראל היום, מעריב והארץ. איפה אתה רואה את הבידול שלך?

“המודל הכלכלי שלי בהגדרה מתבסס על להפסיד כסף, אז לדעתי המתחרה היחיד שלי מהרשימה זה ישראל היום. תכל’ס זה שאלה טובה. אני לא רואה ממש דרך להבדיל בין חסילון לישראל היום”.

מה אתה חושב על היוצרים הקומיים של היום?

“אני נורא נורא אוהב את ג’ונה היל וכל החבורה של ג’ד אפאטאו, וגם מאוד את הסרטים של ג’קאס. דה מינדי שואו גם ענק, ומאוד מתכתב עם זה שיש לי טעם קצת גיי. טל פרידמן אחד האנשים הכי מצחיקים בעולם בעיניי, כל פעם שאני רואה ארץ נהדרת אני חושב שלא שמים אותו מספיק. גם גורי נורא מצחיק. מהחבר’ה הצעירים אני חייב להודות שלא הייתי עדיין בערבי סטנד-אפ של הבלוג או של תום יער (ופייר זה לא בסדר אבל עצלנות מה תעשה) אבל ראיתי ביוטיוב אחת שקוראים לה טל זולטי, שחשבתי שהיא מצחיקה”.

 לאחרונה קמים לך הרבה חקיינים, כמו האתר The Onion.  אתה שוקל להגיש תביעה?

“כן”.

 מה המילה שהכי מצחיקה אותך?

“בזמן האחרון זה ‘יוחנן’, כשהדגש הוא על ה’יו’. בעצם זה חלק מביטוי שהמציא חבר שלי ברזילי: ‘לדפוק יוחנן’. זה כינוי לטבילת משהו בתה, כמו ביסקוויט, זכר ליוחנן המטביל. אני לאחרונה מאוד בקטע של חליטות אז אני דופק יוחנן כל הזמן. ברזילי, שהוא פורץ דרך, פעם דפק לי יוחנן עם לחמנייה בפיינט של בן אנד ג’ריז Dublin Mudslide (שוקולד עם שוקולד). בקטע מוזר זה היה שילוב ממש טוב”.

מה כבר ביקשתי? ביסקוויט
מה כבר ביקשתי? ביסקוויט

 שירת בגל”צ ככתב פנים. מה הם סודות המדינה?

“חוץ מתקציב הביטחון? ספצייפית במשרד הפנים, שהוא אחד הגדולים והמסואבים שבמשרדי הממשלה, מסתירים מלא דברים. לפעמים קשה לדעת אפילו אם הם מסתירים משהו או שזה פשוט הלך לאיבוד בנבכי כל האפרוריות שם”.

למשל מסתירים שם את הפרוטוקולים של וועדת ורדי-זיילר, שהיא הוועדה שקונסת באופן אישי ראשי ערים שמוציאים כספי ציבור לא למטרות שהם יועדו להן. כי כנראה זה לא חשוב שנדע מה ראשי ערים עושים עם הכסף שלנו. גם את הפרוטוקולים של הוועדה המייעצת לענייני פליטים, שאמורה להעניק מעמד פליט (וכמעט אף פעם לא עושה את זה), הם שומרים אצלם.

באותו עניין אגב, זה לא ממש סוד של המדינה אבל מאוד נוח לכולם שלא מדברים על זה: לא רחוק מהגבול שלנו עם סיני הבדואים מפעילים מחנות עינויים. משהו מעוות לחלוטין בסגנון האינקוויזיציה. הם חוטפים לשם סודנים ואריתראים, משמיעים אותם צורחים למשפחה שלהם בטלפון ודורשים כופר כדי לשחרר אותם. אני אומר את זה אגב בגלל כל מיני מחנות אחרים שאפשר היה להפציץ פעם ולא עשו את זה.

אני כותב לפעמים בפרילאנס והצעתי לכלי תקשורת לא מזמן כתבה על זה, והם חזרו אליי ואמרו שהנושא סוקר מספיק לדעתם. אז לא רק מוסדות ממלכתיים עוצמים עיניים.

ציפית לתשובה קלילה אה יא נקניק?

 מה התפיסה הקומית שלך?

“כמו בכל דבר באמנות, אני חושב שדברים כנים ואמיתיים תמיד עובדים טוב יותר. אני חושב שבקומדיה זיוף זה דבר שעוד יותר בולט, כי אפשר לזייף עצוב נגיד אבל זה די בלתי אפשרי לזייף מצחיק”.

 אם עץ נופל ביער, מה היית עושה?

“אני משתדל לא להתעסק בדברים שלא נוגעים לי”.

עוד פעם חסילון

***

אירועים קרובים ומצחיקים

הקומיקאים המשפיעים ביותר

מי הם הקומיקאים המשפיעים ביותר לפי התשובות של הקומיקאים הגדולים בארץ?

להפתעתי הרבה, הבלוג הצליח לשרוד כבר יותר משנה ולצבור כמות לא קטנה של קומיקאים שמשיבים לשאלותיו המפגרות. בין השאלות היותר גנריות שנשאלו בלטה השאלה מיהם הקומיקאים היוצרים הקומיים שהשפיעו עליך. קשה לומר שיש הפתעות אבל מהן הסיבות? ביט מי

כיוון שאין הפתעות, נתחיל מהמקום הראשון:

1. סיינפלד (הסדרה ואו הקומיקאי)

איתי גל: “בשלב מאוחר יותר גיליתי את סיינפלד, ובאופן ספציפי הדמות המדהימה של ג’ורג’ קוסטנזה, שלדעתי עזרו לי להבין קומדיה ולדעת לנתח אותה יותר מכל דבר אחר שאי פעם נתקלתי בו”

נועה ארנברג: “אני לא יודעת מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עלי כי אני לא זוכרת שמות בכלל. השם היחיד שאני זוכרת זה סיינפלד ואני רק בשוק מזה שהוא סטרייט כי הוא הכי גיי”.

2. לואי סי קיי

דור מוסקל: “”לואי סי קיי גאון, אין מה להוסיף על זה. לקח את כולנו צעד אחד קדימה”.

משה פרסטר: “היום אני מאוד אוהב את לואי סי קיי ומאוד מקווה שהוא משפיע עליי”.

3.  מונטי פייתון

בוב זאבי: “התחלתי לצפות במונטי פייטון עוד בכיתה ד’, חרשתי את הסרטים שלהם לכל כיוון”.

משה פרסטר: “כשפגשתי את טל פרידמן שבא מעיר נאורה כמו חיפה, הכרתי את ‘מונטי פייטון’ שמיד הצחיקו והקסימו אותי ובצורה מוזרה השפיעו עליי עוד לפני שהכרתי אותם”.

4. גורי אלפי

רותם זיו: “”האמת שמה שהכי משפיע עליי זה החיים עצמם, אבל יש המון קומיקאים שאני ממש אוהבת ואשמח יום אחד להגיע לרמה שלהם: לואי סי קייגורי אלפי, טל פרידמן ואביגדור ליברמן”.

יונתן ברק: “”כיום יש לי סגנון משלי שהוא אופייני לי, אבל אני עדיין לומד כל הזמן מקולגות כמו גורי אלפיאלי ומריאנו ורועי לוי”

220px-Larry_David_at_the_2009_Tribeca_Film_Festival_25. לארי דיוויד

מאיר כץ: ” לארי דיוויד מבחינתי אחראי ל-60% מהדרך שאני חושב, אני רואה את העולם בצורה מגוחכת, אנשים רציניים משעשעים אותי. הם כל כך דבוקים ברעיון מסוים, שהכל צריך להיות לפי חוקים מסוימים, שזה יכול לשגע אותי”.

250px-Woody_Allen_at_the_premiere_of_Whatever_Works6.  וודי אלן

אלון גור אריה: “חברה שלי מהצבא הראתה לי את ‘אהבה ומוות’. ממש סוף התקופה ‘הפייתונית’ שלו”.

7. מיטש הדברג

שמעון ראיצ’יק: “מי שבאמת העיף אותי לראשונה והיה מקור השראה שלי היה מיטש הדברג“.

8. טינה פיי

דניאל בוקס: “. אני מאוד אוהבת את טינה פיי, אני חושבת שהיא והסדרה “רוק 30″ בעקיפין אחראיים על הרבה דברים במוח שלי.”

עמית הרשקוביץ: “”טינה פיי. יש משהו מאוד ייחודי בבדיחות שלה, מרובד ולא מכוון לכך שכולם יבינו הכל. אני מתה על זה שהיא לא עשתה קריירה מתחושות נחיתות, למרות שהיא אישה ומצופה ממנה לשנוא את עצמה.

כמעט נכנסו:  אדי מרפי, אנדי קאופמן, ג’ורג’ קרלין, דייב שאפל, האחים מרקס,  הסימפסונס וזהו זה

***

פלייליסט חדש מערבי ילדי הקומדיה
אירועים קרובים ומצחיקים