ארכיון תגיות: לארי דיוויד

מדריך האזנה לפודקאסטים על קומדיה

ממארק מרון, דרך נורם מקדונלד ועד אלדד שטרית – פודקאסטים על קומדיה, כולל פרקים מומלצים

מהפכת הפודקסטים כבר מזמן בעיצומה. ככל שפחות ופחות אנשים מחוברים לגופי השידור המסורתיים – רדיו וטלוויזיה – כך יותר ויותר אנשים מחוברים דרך הרשת לצפייה בנטפליקס והאזנה לפודקסטים. פודקסט, אם מישהו עוד לא יודע, הוא למעשה תכנית רדיו שניתן להוריד או להזרים בכל זמן שרוצים. בארץ הפודקאסטים הבולטים הם של תאגיד השידור כאן, ויש גם כמה פודקסטים עצמאיים פופולריים כמו עושים היסטוריה וגיקונומי. אבל בארה”ב כמה מהפודקסטים הפופולריים והחשובים ביותר הם על קומדיה, ונעשים באופן עצמאי על-ידי קומיקאים.

מתישהו בשלהי העשור הקודם, קומיקאים כקווין סמיתאדם קרולהטום גריןג’ימי פארדו ואחרים (ביניהם גם ריקי ג’רוויס בתחילת הדרך) התחילו להשתמש במדיום החדש שנקרא פודקאסט (צירוף מילים של cast – שידור, וpod – מלשון אייפוד, שהיה נגן המוזיקה הפופולרי בזמנו, שאליו הורדו הפודקסטים) כדי להגיע לקהל שלהם בצורה בלתי מתווכת ולדבר על כל מה שעולה על דעתם, ללא מגבלות זמן, צנזורה או שיקולים מסחריים. שיחות של בין שעה לשלוש שעות, ללא הפסקות, ללא פורמט וללא גוף שידור שיכול להגיד להם מה לעשות. משום שקומיקאים הם אנשים שיש להם הרבה מה להגיד ולא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, זה היה שידוך מושלם. הדבר המעניין ביותר הוא שברוב הפודקאסטים על קומדיה, מאז ועד היום, המטרה היא בכלל לא להצחיק, אלא לתת לקומיקאים הזדמנות לדבר בכנות ובפתיחות, בלי החובה לתת פאנצ’ים או לעשות קטעים. עם הזמן מה שהתחיל כתחביב לשעות הפנאי עבור הקומיקאים, התחיל גם להכניס להם כסף דרך חסויות ממפרסמים או חומת תשלום, והפודקאסט הקומי הפך לתעשייה של ממש. היום יש פודקסט כמעט לכל קומיקאי בארה”ב (מלבד אלה שנמצאים ממש בטופ ואין להם ממש זמן בשבילם או צורך בהם), והמדיום נתפס כדרך טבעית, והכרחית אפילו, להגיע לקהל, כחלק מהנוכחות ההכרחית ברשת של קומיקאים.

אספתי לפניכם כמה מהפודקאסטים החשובים והמוצלחים ביותר על קומדיה, מהידועים ביותר ועד לפחות מוכרים אך מוצלחים לא פחות, ובכל אחד גם שמתי כמה פרקים מומלצים שכדאי להתחיל איתם. האזנה נעימה, ומי יודע, אולי זה יעשה גם לכם חשק לעשות פודקסט יום אחד, כי אלינו המהפכה טרם הגיעה.

WTF with Marc Maron

ביוני 2015, כשהנשיא המכהן ברק אובמה התארח בגאראז’ של מארק מארון לשיחה של שעה בפודקסט המצליח שלו WTF, זה היה סוג של ציון דרך, לא רק לפודקסט של מארון, אלא למדיום כולו ובטח לז’אנר של פודקסטים על קומדיה. הסיפור של מארון סופר רבות – הוא היה קומיקאי מוערך בקרב מביני דבר וקומיקאים אחרים, אבל לא מצליח במיוחד, ובאמצע שנות הארבעים לחייו, אחרי גירושים שרוששו אותו ולאחר פיטורים מתכנית הרדיו שלו, הוא החליט לפתוח פודקאסט פשוט כי לא היה לו שום דבר אחר לעשות. לאט לאט התוכנית החלה לצבור פופולריות, דרך ראיונות עם מכריו הקומיקאים – שמות כמו לואי סי.קיי, ביל בר, ג’ון אוליבר, ג’ף רוס, פאטון אוסוולט, דייוויד קרוסטוד בארי ואפילו רובין וויליאמס (ואלה רק מי שהתארחו בשנה הראשונה, בתשע השנים שחלפו מאז נוספו מאות אחרים). הדבר שהפך את התוכנית שלו לכל כך פופולרית הוא הכישרון שלו כמראיין בו זמנית להקשיב למרואיינים אך גם לחשוף מעצמו בראיונות, בלי להתבייש לחשוף את עברו כצרכן סמים, גרוש פעמיים, קומיקאי כושל ומניאק קנאי באופן כללי.

למעשה, התמה המרכזית של הראיונות בשנים הראשונות לתכנית הייתה ההודאה באשמה של מארון על זה שהוא היה מניאק לקומיקאי המרואיין, ורצונו ליישר את ההדורים. נוסף לכך, כל פרק מתחיל במונולוג בן רבע שעה של מארון שמספר על ההתפתחויות האחרונות בחייו האישיים, מחשבות, זכרונות, והרהורים שנעים בין החושפני למצחיק (וחלק מהם הוא פיתח אחר כך לקטעי סטנדאפ). מארון לא מזמן חגג את הפרק ה-1000 של התוכנית, והוא היום לא רק פודקסטר אייקוני אלא גם סטנדאפיסט מוביל ומוערך מאוד. הסיפור שלו הוא אולי המיתוס המכונן של עולם הפודקסטים הקומיים, ויש בארכיון של הפודקסט שלו עשרות אם לא מאות ראיונות מרתקים שכדאי להאזין להם. המודל של האתר שלו הוא שרק 50 הפרקים האחרונים הם בחינם ובשביל להאזין לקודמים צריך לשלם, אבל ניתן למצוא רבים מהם ביוטיוב וברשת. מכיוון שמארון ריאיין כמעט את כולם, פשוט תחפשו את הקומיקאי האהוב עליכם יחד עם WTF וסביר להניח שתמצאו ראיון איתו. אבל בכל זאת, הנה כמה פרקים שכדאי להתחיל איתם.

פרקים מומלצים:

Episode 95 (Reissue): Remembering Patrice O’neal

עם מותו של הסטנדאפיסט הענק (תרתי משמע) פטריס אוניל ב-2011, מארון שיחרר מחדש את הפרק שהוא הקליט איתו ב-2010 (יחד עם הקדמה מרגשת למדי), וזהו אחד הראיונות הטובים ביותר בין שני קומיקאים שאני מכיר. אוניל היה קומיקאי חשוף וכנה לא פחות ממארון, ובשיחה ביניהם הוא מדבר על הסיבות שבגללן הקריירה שלו מעולם לא המריאה לגבהים שהיא יכלה, ונראה שהוא מגיע בזמן הראיון עצמו לכמה תובנות לגבי זה. ברגעים אחרים בראיון הוא לא חושש להיות בוטה וחסר עכבות כשהוא מאוורר את הדעות שלו כלפי לבנים, נשים, תעשיית הבידור ואפילו מארק מארון עצמו – כולם זוכים לחצי הביקורת החדה והלעתים לא שפויה במיוחד שלו, מה שרק הופך אותה למרתקת ומצחיקה עוד יותר.

Episode 219: Norm Macdonald

נורם מקדונלד הוא אחד מהסטנדאפיסטים הייחודיים והאקצנטריים ביותר בסביבה, ומי שראה אותו מתראיין בטח מכיר כבר את הסגנון שלו, שבו לא ברור האם הוא עושה דמות או באמת מתכוון לדברים האבסורדיים והמקאבריים לרוב שהוא אומר. לכן הראיון הזה מ-2011 מרתק במיוחד, כיוון שנראה שהוא כאן משיל לגמרי את המגננות שלו, ומדבר בפתיחות על חוסר הביטחון שלו כקומיקאי מתחיל (וגם כיום), על בעיית ההימורים שלו ועל החרדה העמוקה שלו מהמוות שעיצבה הרבה מההומור שלו. מאוד מרגישים בראיון הזה את ההערכה ההדדית בין מקדונלד למארון, והתוצאה היא ראיון מרתק של שני קומיקאים אינטיליגנטיים ורגישים מאוד.

Episode 67 (Reissue): Remembering Robin Williams

אז כן, אי אפשר לא להזכיר את הפרק עם רובין וויליאמס, שגם שוחרר מחדש עם הקדמה שובת לב של מארון עם מותו של וויליאמס ב-2014 (הראיון במקור הוא מ-2010). זהו אחד מהראיונות היחידים של וויליאמס שבהם הוא כמעט ולא מאלתר או מנסה להצחיק, אלא מדבר בצורה פגיעה וחסרת הגנות על הקריירה שלו ועל ההיסטוריה שלו של שימוש בסמים ומאבק בדיכאון (שכנראה לא היה הסיבה המרכזית להתאבדותו, אלא סוג של דמנציה). גם פה ניתן להתרשם מהיכולת של מארון כמראיין להוריד את ההגנות של המרואיין שלו ולגרום לו להיפתח באמצעות יצירת אחווה בין שני קומיקאים עם עבר דפוק שפשוט מנהלים שיחת נפש ביניהם.

The Joe Rogan Experience

מהעבר השני של עולם הפודקסטים על קומדיה נמצא ג’ו רוגן, סטנדאפיסט שזכור בעיקר כמנחה של אפקט הפחד וגם כשחקן משנה בסיטקום News Radio וכקריין של קרבות ה-UFC. רוגן הוא כמעט ההפך ממארון – אם מארון הוא יהודי נוירוטי וחשוף רגשית, רוגן הוא זכר אלפא שמעדיף לדבר שטויות ולתת לשיחה לזרום מאשר לחקור את המרואיין שלו על השדים הפנימיים שלו. לוקח קצת זמן להתרגל לסגנון המצ’ואיסטי הזה, אבל רוגן הפך כבר לאחד מהפודקסטרים המואזנים ביותר בעולם (ממוצע של מיליארד האזנות בחודש), ומשך אליו שמות גדולים הרבה יותר מרק אלו של עולם הקומדיה, למשל אילון מאסק, מנכ”ל טוויטר ג’ק דורסי, מייק טייסון ואחרים. רוגן, למרות התדמית שלו כזכר אלפא פרימיטיבי, הוא בנאדם סקרן בטירוף, והפופולריות של הפודקסט שלו נובעת מתחומי העניין הרבים שלו והאנשים שקשורים אליהם שהוא מארח – חומרים משני תודעה, צייד, תזונה, ביטקוין, תרבות רשת, מדע פופולרי, אמנויות לחימה, ובעיקר חופש ביטוי ומאבק בתרבות התקינות הפוליטית ולוחמי הצדק החברתיים מטעם עצמם, מה שלעתים גורם לו לארח אנשים שמזוהים עם הקשת הפוליטית הימנית. אך רוגן מארח גם הרבה קומיקאים, והאווירה אצלו היא באמת של חבר’ה שפשוט יושבים ומעבירים זמן בכיף, לרוב בשילוב צריכת סמים ואלכוהול. אורך פרק ממוצע אצלו הוא שלוש שעות, ומדובר בשלוש שעות של שיחה רצופה ללא הפסקות (החסויות ניתנות רק בכמה דקות שפותחות כל פרק, בניגוד לפודקסטים מסוימים אחרים), והשיחה הזאת גם משודרת במקור בלייב, ללא עריכה לאחר מכן. התוצאה היא אחת הבמות הפתוחות והמשוחררות ביותר ברשת שבה אנשים מסוגלים באמת לדבר, ורוגן משתמש בה בשביל לתת למרואיינים שלו להסביר את עצמם, לעתים לאחר שהתקשורת הוציאה את הדברים שלהם מהקשרם ולא נתנה להם הזדמנות לדבר בשם עצמם באריכות. רוגן לא מנהל ראיונות אלא פשוט מדבר עם אנשים ומגיע ללב הדברים דרך היומיומי והפרוזאי, וזה דורש סבלנות, אך גם מציג את המרואיינים שלו באור הטבעי ביותר, וגורם לך להרגיש כאילו אתה באמת פשוט מבלה איתם כמה שעות. החשיבות של הפודקסט הזה כבר עברה מזמן את גבולות הפודקסטים על קומדיה, אבל עדיין כל פעם שרוגן מארח קומיקאים זו חגיגה, לפחות אם מצליחים להתגבר על כל הדיבורים על איגרוף ו-MMA.

פרקים מומלצים:

Episode 1184: Roseanne Barr

אחת הדוגמאות הטובות ביותר לבמה הבלתי מצונזרת שרוגן נותן לדמויות שנויות במחלוקת, הוא הראיון הזה עם רוזאן בר, שנערך לאחר השערוריה שבה רוזאן צייצה בטוויטר ציוץ שנתפס כגזעני ובעקבות כך פוטרה מהסיטקום שנושא את שמה. רוגן מדבר איתה באריכות גם על ההשפעה של גלולות השינה אמביין שבהשפעתן רוזאן כתבה את הציוצים, שמסתבר שגורמות לאנשים רבים לפעול בצורה לא הגיונית, והוא חוזר איתה גם לילדות שלה, שבה היא עברה פגיעת ראש בתאונת דרכים ומאז הפכה לבנאדם שונה לחלוטין ואימפולסיבי הרבה יותר, ואף אושפזה בבתי משוגעים כמה פעמים. כשרואים את הפרק מבינים שהיא כנראה עדיין לא שפויה לחלוטין, אבל כן בנאדם מורכב יותר מכפי שהכותרות ציירו אותה.

Episode 1000: Joey Diaz & Tom Segura

ההשפעה הגדולה ביותר של הפודקסט של ג’ו רוגן על עולם הקומדיה, היא החשיפה שהוא נתן לחבריו הקומיקאים הפחות מוכרים, שהיו חלק מחבורה שכונתה Death Squad (בעקבות הערה ששדרן רדיו פעם אמר על רוגן שהגיע לאולפן עם כמה מחבריו הקומיקאים: “Here comes Joe Rogan and his Death Squad”). חלק מהקומיקאים האלה הפכו לשמות גדולים עם ספיישלים בנטפליקס ופודקסטים מומלצים משל עצמם – ארי שפיר, ברט קריישר וטום סגורה (שאיתם רוגן עורך את תחרות Sober October, שבה הם לא שותים או צורכים סמים חודש שלם ומנסים לנצח אחד את השני באימונים גופניים, כשהתחרות ביניהם מושכת הרבה קהל שעוקב אחריהם ולעתים אף מצטרף אליהם בהתנזרות). אבל המצחיק מכולם, ומי שרוגן מכנה “האדם המצחיק ביותר בעולם” הוא ג’ואי דיאז, שזכה עד כה בנטפליקס רק לספיישל קטן של חצי שעה כחלק מהסדרה The Degenerates שמוקדשת לקומיקאים גסים במיוחד (בה ניתן למצוא עוד חברים של רוגן כביג ג’יי אוקרסון או אשתו של סגורה כריסטינה פזיצקי). כמעט כל פרק שבו מתארח דיאז (ויש עשרות כאלה) הוא מומלץ, כיוון שדיאז הוא לא רק קומיקאי בוטה וחסר רסן, אלא מספר סיפורים בחסד. ולא בכדי, יש לו אינספור סיפורים לספר, בעקבות העבר המטורף שלו כפושע מורשע שישב בכלא על חטיפה, מכור לקוקאין שהיה גם דילר, מהגר מקובה שגדל ברחובות ניו ג’רזי וניו יורק של שנות השבעים ומצא את אימו מתה בגיל 16, ובאופן כללי בנאדם שזכה להזדמנות שניה כנגד כל הסיכויים ועכשיו הוא קומיקאי מוערך ואיש משפחה. בפרק החגיגי הזה לכבוד התוכנית ה-1000 של הפודקסט, דיאז לא מאכזב בסיפוריו, ובחלקים מסוימים רוגן וסגורה כמעט מאבדים הכרה מרוב צחוק כתוצאה מהם.

https://www.youtube.com/watch?v=4RyL6qqzp8o

The Church of What’s Happening Now with Joey Coco Diaz

בעקבות הופעותיו אצל רוגן, ג’ואי דיאז פתח פודקסט משלו, והוא כמו גירסה מוקצנת יותר של הפודקסט של רוגן, שבו האווירה אפילו עוד יותר משוחררת, חופש הביטוי לומר דברים פרובוקטיביים קיצוני יותר, וצריכת הסמים גדולה הרבה יותר. למעשה, אחד מהתענוגות הגדולים של דיאז הוא להכריח את הסיידקיק הצעיר שלו, יהודי ביישן בשם לי סיאט, לצרוך עוד קנאביס, לרוב באכילה של edibles עוצמתיים במיוחד, ולראות כיצד הוא מתחרפן לאורך הפרק. לעתים ההשפעה דומה גם על המרואיינים שלו, ואז זה כיף במיוחד. בשאר הזמן ניתן לשמוע אותו מספר עוד מהסיפורים הבלתי נגמרים שלו, ונותן גם למרואיינים שלו במה לדבר על מה שבראש שלהם, כשתחומי העניין שחוזרים על עצמם הם פשע, סמים, רוק כבד, דיאטה והחיים כקומיקאי בדרכים.

פרקים מומלצים:

Episode 487: Ralphie May

אולי אני נהיה קצת מורבידי מדי כאן, אבל יש לי חיבה לפרקים עם אנשים שכבר לא איתנו, ולכן בחרתי בפרק הזה עם הסטנדאפיסט כבד המשקל (והמצחיק מאוד) ראלפי מיי, שנערך ביוני 2017, ארבעה חודשים בלבד לפני מותו מהתקף לב. מיי הוא קומיקאי פרוע ועסיסי לא פחות מדיאז, והסיפורים הבוטים והמופרעים ששניהם מחליפים, תוך כדי צריכת כמויות של חומרים משני תודעה, הופכים את הפרק הזה למומלץ במיוחד.

Episodes 614-615: Joey Diaz’ First 10 Years in Comedy

בלא מעט מהפרקים אין אורח, אלא רק את דיאז מספר סיפורים לסיידקיק שלו, אבל בשני הפרקים המיוחדים האלה, הוא החליט להתמקד בתחילת קריירת הסטנדאפ שלו, בין השנים 1989-1999 ולספר על התהליך שהוא עבר, מפושע משוחרר ללא עתיד, לקומיקאי קבוע במועדון הקומדי סטור המיתולוגי שבלוס אנג’לס, וסטנדאפיסט בדרכים שמסוגל להתפרנס מהקומדיה שלו. אלו שני פרקים מרתקים עבור כל קומיקאי מתחיל, שרוצה לשמוע את המסלול שעובר קומיקאי, על כל התחנות הקטנות שבדרך, מסופר בגוף ראשון מפיו של nספר סיפורים רב אומן.

Comedy Bang! Bang!: The Podcast

לשם שינוי הנה פודקסט קומי שמשלב בין ראיונות עם קומיקאים לבין קטעים שבאמת אמורים להצחיק, בדמות ראיונות עם דמויות פיקטיביות אותן משחקים כמה מהמאלתרים המוכשרים ביותר באמריקה כיום. הפודקסט כל כך הצליח שהוא זכה לתכנית טלוויזיה ששודרה ברשת IFC בין השנים 2012-2016 וממשיך לרוץ כפודקסט עד היום. הפורמט של התכנית מאפשר למנחה, הקומיקאי סקוט אוקרמן, לאלתר יחד עם המרואיינים האמיתיים והפיקטיביים שלו ולהמציא פרטים ביוגרפיים מופרעים במיוחד, יחד עם כל מיני פינות ומשחקים שהוא משחק עם האורחים, הכל במטרה להוציא מהם פנינים קומיות. זהו סוג הומור מאוד ספציפי, שיותר מתאים לחובבי האימפרוביזציה והנונסנס, אבל כשזה עובד זה מצחיק למדי.

פרקים מומלצים:

Episodes 122: Shanghaied by Irene

בפרק הזה מתארחים זאק גליפיאנקיס, להקת האינדי הנהדרת יו לה טנגו והקומיקאי פול פ’ טומפקינס (בעצמו מנחה של כמה פודקסטים קומיים מאולתרים) בתפקיד הבמאי הגרמני האקצנטרי ורנר הרצוג. זו אחת הדמויות הכי חביבות עלי בתכנית, והמפגש שלו כאן עם גליפיאנקיס ואוקרמן מצחיק במיוחד. למרבה הצער גם הפודקסט הזה עבר למודל שבו רק התכניות האחרונות בחינם והארכיון הוא בתשלום, לכן הנה קטע מהראיון שהעלו ליוטיוב.

Industry Standard with Barry Katz

הנה פודקסט פחות מוכר אבל מרתק במיוחד, של מישהו שהוא דווקא לא קומיקאי. בארי כץ הוא אמרגן קומי שהיה המנהל האישי של כמעט כל קומיקאי עולה בשנות התשעים – מדייב שאפל ולואי סי.קיי ועד דיין קוק – אבל כולם פיטרו אותו והמשיכו הלאה. הוא לא ממש מתעכב על הסיבות מדוע (למרות שבפודקסטים אחרים אפשר לשמוע לא מעט לכלוכים עליו), אך הוא משתמש בקשרים ובניסיון הרב שלו בתעשיה בשביל לראיין לא רק כמה מהקומיקאים המובילים בתעשיה, אלא גם את המושכים בחוטים שעומדים מאחורי הקלעים – מנהלי רשתות, סוכנים, אנשי פיתוח תוכן ועוד. הסיפורים שהם מספרים הכרחיים בשביל להבין מי עומד בצד השני כשקומיקאים באים לשומרי הסף ומנסים להוציא את הרעיונות שלהם לפועל. בין היתר אפשר לשמוע אותו מדבר עם מנהל התוכן של נטפליקס טד סרנדוס, המנהל לשעבר של MTV, פוקס וקומדי סנטרל דאג הרצוג, או האמרגן של סיינפלד ואנדי קאופמן ג’ורג’ שפירו, כולם אגב פרקים מרתקים. הסגנון של כץ הוא חנפני בלשון המעטה, וכיאה לאמרגן יהודי הוא לא נרתע מלקטוע את הפרקים באמצע לטובת חסויות (דבר די בלתי נסבל כששומעים הרבה פודקסטים), אבל אם מתגברים על זה ומתמסרים לגישה של כץ שרואה את הראיונות האלה כהזדמנות לעורר מוטיבציה אצל אנשים צעירים, ניתן להפיק הרבה מההאזנה.

פרקים מומלצים:

Episode 36: Neal Brennan

ניל ברנן יצר יחד עם שאפל את Chapelle’s Show והפך לסטנדאפיסט מוערך בזכות עצמו בשנים האחרונות, לא מעט הודות לספיישל המהפכני שלו בנטפליקס 3 מיקרופונים מ-2017. בארי כץ היה שם כשברנן רק התחיל את דרכו בתחום, והניסיון האישי שלו עם ברנן מוביל אותו לספר כמה סיפורים מרתקים על תחילת הקריירה שלו, כשלאחר מכן ברנן מתקן אותו ואומר לו שהוא טעה כמעט בהכל. השיחה ביניהם עוסקת בהשתחררות של ברנן מצילו של שאפל, ההתמודדות שלו עם דיכאון ועם הצלחה, והמכשולים הרבים שעומדים בפני קומיקאי, גם כשהוא אלמוני וגם כשהוא אחראי לתכנית המערכונים המצליחה של דורו. הרקע האישי ביניהם והפתיחות שלהם הוא זה שהופך את הראיון הזה למעניין במיוחד.

Episode 232: Bill Burr

ביל בר ידוע כסטנדאפיסט ומרואיין אכזרי במיוחד, שלא מהסס להסתלבט על המראיינים שלו, וכאן הוא חוגג במיוחד. כץ צוחק עד אובדן נשימה ככל שבר יורד עליו ועל כך שהוא האיש הכי מוזר שהוא פגש בחיים. גם ביניהם הרקע וההיסטוריה האישיים מעשירים את השיחה והופכים אותה לייחודית גם בין עשרות הראיונות שבר נתן בעבר.

Bill Burr’s Monday Morning Podcast

אז אם כבר מדברים על ביל בר, אי אפשר לא להזכיר את הפודקסט שלו, שבו הוא לרוב לא מארח קומיקאים אחרים, לא נעזר בסיידקיק וגם לא נאמן לשום פורמט, אלא פשוט מברבר ומלהג לבדו על כל נושא שעולה על דעתו באותו בוקר. צריך להיות אמן דיבור אמיתי בשביל להצליח להחזיק פודקסט שלם ככה, אבל בר הדעתני והעצבני מצליח בכך, והוא אפילו הופך את הרגעים שבהם הוא מקריא את החסויות למצחיקים במיוחד. קשה לבחור פרקים ספציפיים שבלטו, לכן כדאי פשוט להתחיל עם הפרק האחרון ולהקשיב בקביעות, או לחפש ביוטיוב את הקטעים הבולטים הרבים  שהמעריצים שלו ערכו מתוך התוכנית שלו. צריך גם לציין שכדאי להאזין במיוחד לפרקים הנדירים שבהם הוא כן מארח חברים קומיקאים לשיחה, או יותר טוב מכך, את אשתו ניה שאיתה הוא לא מהסס להתווכח בשידור.

https://www.youtube.com/watch?v=ms-3zqfWlDY

Gilbert Gottfried’s Amazing Colossal Podcast

אם אתם עוד לא מכירים את השם גילברט גוטפריד, בטוח תזהו אותו כשתשמעו אותו, הוא הקומיקאי בעל הקול הצווחני שמכווץ כל כך את העיניים שלו שהוא נראה אסיאתי, אבל הוא למעשה יהודי ניו יורקי מהסוג הסטריאוטיפי ביותר (והוא גם דיבב את התוכי יאגו באלאדין). הוא קולני, אובססיבי, וחובב של הומור גס ופוגעני במיוחד (הוא ידוע בתור זה שהביא לפרסום רחב של בדיחת האריסטוקרטים כשסיפר אותה ברוסט שנערך זמן קצר אחרי ה-11 בספטמבר)  הפודקסט שלו לעומת זאת דווקא עוסק באובססיה אחרת שלו, והיא לסדרות טלוויזיה וסרטים ישנים ונידחים, ובמיוחד לשחקני האופי שאיכלסו אותם. רבים מהאורחים שלו חצו את גיל ה-80 ונושאי השיחה איתם עוסקים בקומדיות של המחצית הראשונה של המאה העשרים. אך עם זאת, הוא גם מארח לא מעט קומיקאים, ותיקים וצעירים כאחד, והשיחות איתם תמיד רוויות בהומור בוטה, בדיחות רחוב עתיקות וראנינג גאגס. גם הפודקסט הזה נוקט בשיטה של לשים את הפרקים בארכיון מאחורי חומת תשלום, אבל ניתן למצוא המון מהם ביוטיוב.

פרקים מומלצים:

Episode 144: Richard Belzer

ריצ’רד בלזר הוא גם שם פחות ידוע אבל פנים שישר תכירו, בזכות הופעותיו כבלש ג’ון מאנץ’ בסדרה רצח מאדום לשחור ובשלל ספינאופים של חוק וסדר. בלזר הוא לא רק שחקן דרמטי אלא קודם כל סטנדאפיסט מהדור של ג’רי סיינפלד, לארי דייוויד וג’יי לנו, בדומה לגוטפריד עצמו, ושניהם מדברים על סצנת הקומדיה בתקופה ההיא, בפרק שמומלץ במיוחד לחובבים של ההיסטוריה של הסטנדאפ.

Episode 200: Bob Einstein

גם אם הוא לא היה נפטר לפני שלושה חודשים, עדיין הייתי ממליץ על הפרק המצחיק מאוד הזה עם מי שמוכר בעיקר בזכות תפקידו כמרטי פאנקהאוזר, החבר הבלתי נסבל של לארי דיוויד בתרגיע. בוב איינשטיין, שהוא אגב אחיו של אלברט ברוקס (תחשבו לבד למה הוא שינה את שם המשפחה), היה פחות או יותר תמיד בתפקיד, ובפרק הזה הוא עצבני וקולני בדיוק כמו שהוא בסדרה, וזה הופך את הפרק לאחד מהראיונות המצחיקים ביותר שנתקלתי בהם.

Norm Macdonald Live

לפני שקיבל טוקשואו בנטפליקס (וכנראה גם איבד אותו בעקבות הערה לא תקינה פוליטית), לקומיקאי המבריק נורם מקדונלד היה פודקסט מצולם קצר ימים, שלמשך 3 עונות ו-37 פרקים בלבד, היה לטעמי הפודקסט הקומי הטוב ביותר שנוצר עד כה. האווירה המשונה שבה לא ברור האם מקדונלד צוחק עם האורח שלו או עליו, הפירוק של פורמט תוכנית האירוח למרכיביו הבסיסיים ביותר, ההתעללות המתמשכת והמצחיקה מאוד שלו בסיידקיק שלו אדם איגט (שמוצג בתכנית כאידיוט מוחלט אבל למעשה הוא מחזיק במשרה הנחשקת של משבץ האמנים במועדון הקומדי סטור), וההתעקשות שלו לסיים כל תכנית בהקראת בדיחות מונולוג גרועות בכוונה יחד עם האורחים שלו – כל אלה הופכים את הפודקסט הזה למשהו שצריך לראות כדי להאמין. זה לא מזיק גם שהתארחו בו שמות שלרוב לא מתארחים באף פודקסט אחר – ג’רי סיינפלד, ג’ים קארי או דיוויד לטרמן – כולם אגב מביעים בזמן התכנית את הערצתם למקדונלד. משום מה כל הערוץ המקורי נמחק מיוטיוב (אולי בגלל אותה הערה שסיבכה אותו בצרות?) אבל אפשר למצוא את הפרקים אם מחפשים טוב, אבל את חלקם רק באודיו.

פרקים מומלצים:

Episode 11: Gilbert Gottfried

מיודענו גוטפריד לא מאכזב גם כאורח בפודקסטים של אחרים, וכאן הוא מבריק במיוחד, בפרק שכפול מאורכו של פרק ממוצע של התכנית, כנראה בשל התעקשותו להמשיך עם אותו ראנינג גאג לאורך עשרות דקות, ולעולם לא להרפות ממנו. אין ספק שכאן מקדונלד מצא יריב ראוי לטירוף שלו, והניצוצות ביניהם עפים.

Episode 10: Andy Dick

אנדי דיק הוא גם שם שאולי זכור לחלקכם מהסיטקום News Radio ואולי מהיותו טראבלמייקר מקצועי אשר תמיד נקלע לשערוריות עקב התנהגות הוללת וחסרת מעצורים (כשהוא בהשפעת אלכוהול וסמים). מה אני אגיד, אני פשוט מחבב את הפרסונה של דיק, מעין שדון ביסקסואלי אוחצ’י, שזורה הרס בכל אשר נקרה בדרכו ואומר דברים מעוררי תרעומת, אבל שעדיין קל מאוד לאהוב. אני לא בטוח שהפרק הזה מוציא ממנו את המיטב, אבל לראות אותו ואת מקדונלד ביחד זה תמיד כיף.

מאחורי כל צחוק

הנציגות הישראלית היחידה כרגע בתחום הפודקסטים על קומדיה הוא הפודקסט הזה של הקומיקאי היוצא בשאלה אלדד שטרית, שמראיין כבר קרוב לשנה סטנדאפיסטים ישראליים, בעיקר מסצנת המועדונים של הסטנדאפ פקטוריקאמל קומדי קלאב והקומדי בר (חסרים קצת בינתיים השמות הגדולים או החבר’ה מהסצנה האלטרנטיבית, למרות שיש כמה). הפודקסט של שטרית מכוון לאנשים שמתעניינים בקומדיה מהצד הטכני, וראויה לציון ההקפדה שלו לשאול את המרואיינים כיצד הם עשו את צעדיהם הראשונים בתחום, כיצד הם כותבים, מה הם למדו מהניסיון שלהם ואילו טיפים הם נותנים לסטנדאפיסטים מתחילים. זהו פודקסט מומלץ מאוד לכל מי שאיכשהו קשור לתחום הקומדיה בארץ ורוצה לדעת עליו יותר.

פרקים מומלצים:

פרק 10: אסף יצחקי

פרק 11: דניאל חן

כנראה לא במפתיע, הפרקים המומלצים ביותר כאן הם אלה עם הסטנדאפיסטים הנערצים והמשפיעים ביותר בסצנת המועדונים כרגע, אסף יצחקי ודניאל חן. יצחקי חושף את מוסר העבודה והאינטגריטי האמנותי המרשימים שלו, ומספר בצורה מעוררת השראה כיצד הוא לא הסכים למתן את ההומור שלו ולהתאים אותו למיינסטרים גם כשהגיעו הצעות מפתות לעשות כך, ומדגיש את החשיבות של להיות נאמן לעצמך גם אם נראה שזו האופציה השגויה (או כדבריו: “ריאליזם זה ללוזרים”). דניאל חן לעומתו מדבר על הרצון העמוק שלו לתת לקהל חוויה שהיא יותר מרק סטנדאפ רגיל, והניסיון שלו לחקור את עצמו לעומק ולהביא משם את החומרים לבמה. שתי השיחות מרתקות גם עבור מי שלא בהכרח מתחברים לסוג הסטנדאפ שהם עושים.

לא הספיק לנו, רוצים עוד…

אוקיי, אז הנה בקצרה על עוד כמה פודקסטים מומלצים, אם כבר הכרתם הכל עד עכשיו או שיש לכם הרבה זמן פנוי.

Good One: A Podcast About Jokes

הפורמט כאן פשוט למדי – בכל פרק לוקחים בדיחה אחת של קומיקאי ידוע, ומדברים איתו עליה. מומלץ למי שבאמת מתעניין כיצד כותבים בדיחות.

Conan O’Brien Needs a Friend

קונאן אובריאן מראיין מפורסמים שהוא היה רוצה להעמיק את החברות איתם, ממישל אובמה ועד ג’ף גולדבלום, אבל מלבדם בעיקר קומיקאים. הוא התחיל את הפודקסט הזה ממש לא מזמן, אבל הוא כבר זכה לפופולריות, לא מעט בזכות סגנונו המצחיק והמאולתר של קונאן, יחד עם השמות הגדולים. מומלץ במיוחד הפרק עם סטיבן קולבר שבו הוא מדבר על איך הטרגדיות במשפחתו עיצבו אותו כקומיקאי.

You Made It Weird with Pete Holmes

כוכב קראשינג והסטנדאפיסט בעל הגישה היותר מדי חיובית פיט הולמס מראיין קומיקאים מובילים לשיחות שנעות בין השטותניקי לאינטרוספקטיבי. מאפיינים ייחודיים: אוהב לדבר איתם על אלוהים ורוחניות, ולשאול מה הפעם שהם צחקו הכי חזק.

Mohr Stories

הקומיקאי והחקיין ג’יי מור (SNL, ג’רי מגווייר) גם מצטיין בגישה נינוחה למדי בראיונות שלו עם קומיקאים שעם רובם הוא מיודד, וזה מוציא מהם רגעים לא מעטים של קומדיה וגילוי לב. הוא במיוחד נהנה כשהאורחים שלו יודעים להשתמש בקול שלהם, כמו ג’ון דימאג’יו (המדבב של בנדר בפיוצ’רמה) או השחקן שהוא גם סטנדאפיסט-חקיין מוצלח קווין פולאק. גם כאן למרבה הצער יש חומת תשלום על פרקים ישנים.

Kevin Pollak’s Chat Show

לפולאק יש גם פודקסט (מצולם) משלו, למעשה אחד הותיקים ביותר בתחום, ובו הוא מארח בסגנונו נטול החוכמות סטנדאפיסטים, שחקנים ובמאים מובילים. בין היתר ניתן למצוא אצלו כמה מהיוצרים של משפחת סימפסון וראיון נדיר עם לארי דיוויד, שלא נוטה להתארח בפודקסטים.

The Nerdist

הפודקסט הזה היה מהמובילים בסצנה, ואירח אנשים בסדר גודל של טום קרוז, ביל גייטס וטום הנקס, עד שהאקסית של המנחה כריס הארדוויק התלוננה על התעללות בקשר ביניהם, וגרמה לפיטוריו מהאימפריה שהוא הקים. מאז הוא ממשיך את הפודקסט אך תחת השם ID10T. לא צריך לחשוש מהשם הנרדיסט – גם אם אתם לא גיקים כדאי להקשיב לפרקים שבהם מתארחים קומיקאים, כיוון שמנטליות הפאנבוי של הארדוויק די משחררת את המרואיינים שלו לדבר על הדברים שהם עצמם מעריצים, ולהיות פחות מעונבים גם אם הם שמות גדולים.

Modern Day Philosophers with Danny Lobell

הנחת היסוד של הפודקסט המאוד מקורי הזה, היא שקומיקאים הם הפילוסופים של ימינו, לכן בכל פרק הוא מפגיש אותם עם הגותו של פילוסוף אחר ושואל לדעתם. אל תדאגו, המנחה דני לובל הוא לא פילוסוף ולא מבין הרבה בפילוסופיה בעצמו, ולרוב הוא ואורחיו מנסים להבין ביחד מושגי יסוד בהגותו של הפילוסוף שנבחר עבורם, כקרש קפיצה לשיחה על נושאים שמעניינים אותם. בחרו פרקים לפי הקומיקאי או הפילוסוף האהוב עליכם.

Thick Skin with Jeff Ross

המוטו של הפודקסט של קומיקאי העלבונות ג’ף רוס הוא “Life is hard. Let’s get through it together”, ויש משהו באכזריות אוהבת האדם של רוס שהופכת אותו למראיין שנעים להקשיב לו. למי שאוהב רוסטים, הוא נוטה לערוך בסוף כל פרק מה שמכונה Roast in Peace, שבו הוא יורד על אנשים שנפטרו לאחרונה, כסוג של מחוות כבוד אחרונה לזכרם.

The Opie & Anthony Show

ואחרון חביב: זהו לא פודקסט אלא תכנית רדיו, אבל זהו למעשה האב הרוחני של כל הפודקסטים על קומדיה שבאו אחריו. התכנית של גרג “אופי” יוז ואנתוני קומיה הונחתה אמנם בידי צמד שדרני רדיו ולא קומיקאים, אבל הם הבינו קומדיה, ובין השנים 1995-2014 שבהם התכנית רצה (עד שקומיה פוטר בשל ציוץ גזעני משלו), הם היוו בית חם למיטב הקומיקאים המבטיחים של ניו יורק באותם שנים – לואי סי.קיי, פטריס אוניל, ביל בר, ג’ים נורטון (שהפך ב-2001 למנחה שותף ואף החליף את קומיה לאחר שפוטר לכמה זמן לפני שגם הוא עזב), ורבים, רבים אחרים. האווירה שאופי ואנתוני יצרו היתה של מפגש חברים שבו הקומיקאים פשוט מבלים ביחד, בלי פורמט של ממש או נסיון לראיין אותם בצורה מסורתית, ועם אפס תקינות פוליטית או סבלנות לזיוף או פאנצ’ים כתובים מראש. המעריצים הרבים שלהם העלו אינספור קטעים מהתכנית ליוטיוב ויצרו ארכיון ענק שכדאי לחפור בו, בשביל להבין מאיפה הגיע הסגנון שהיום שולט בז’אנר הפודקסטים הקומיים, וגם פשוט כדי להנות מכמה מהקומיקאים המבריקים ביותר של זמננו כשהם עוד היו צעירים, חצי-אלמוניים ונטולי עכבות.

איתי עמוס (ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי) – ראיון ר-ציני

ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי חוגג שנתיים. איתי עמוס מסביר למה זה לגיטימי

הרבה זמן כשחשבו על סטנדאפ ישראלי, חשבו על סטנדאפיסטים מלאי כריזמה או שריריריים או עם בדיחות מובנות, כלומר עם ביטחון עצמי. איתי עמוס, שעל פי מחקרים עדכניים היה שותף שלי לדירה, החליט לעשות ערב סטנדאפ לחסרי הביטחון בשם “ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי”. לצערי, הרעיון המטומטם הזה הצליח ועכשיו הם חוגגים שנתיים, אז אני חייב לכתוב על זה.

למה החלטת על ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי?

יום אחד ישבנו כמה חברים אחרי ערב סטנדאפואטרי שילדי הקומדיה ארגנו ומישהו שאל את רונה טל (אושיית פייסבוק בעבר וסטנדאפיסטית חסרת ביטחון בהווה) למה היא לא עושה סטנדאפ. היא אמרה שאין לה מספיק ביטחון עצמי. אז שאלתי אותה אם הייתה מסכימה להופיע בערב סטנדאפ שמיועד לחסרי ביטחון עצמי, והיא אמרה כן. אז הבנתי שעליתי כאן על משהו.

בעיקרון בתור בנאדם חסר ביטחון עצמי או טבעיות על הבמה (ומחוצה לה), תמיד נורא הפריעה לי הדרישה הזאת בסטנדאפ לשדר ביטחון ולתקשר עם הקהל. חשבתי שאם אקים ערב שמצהיר מראש שהוא חסר ביטחון עצמי, אז הקהל מראש לא יצפה לזה וזה ישחרר את המופיעים מהלחץ להופיע בצורה מוחצנת ומקצועית שלא מתאימה להם. ככה הם ירגישו יותר בנוח ויעיזו יותר, קודם כל בכלל להופיע, ואחר כך אולי גם לנסות דברים לא שגרתיים.

וזה באמת מה שקרה – היום יש לא מעט מופיעים שהתחילו את דרכם בערב (רונה טל, נדב זלוטקין, יונתן אלחנן, דנה פינסקר, ואפילו אח שלי עידן עמוס, שהתחיל ממש לאחרונה וכבר הולך לו יותר טוב ממני), והופעות לא שגרתיות נהפכו לדבר די שגרתי.

מי אתה? לא מכיר אותך.

אתה גרת איתי, מה אתה משחק אותה? טוב, בוא נעמיד פנים שהראיון הזה לא נפוטיסטי.

אני איתי עמוס, בן 31 מתל אביב, בעל תואר ראשון בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב ועובד כבר 12 שנה בארכיון של החוג. עושה סטנדאפ כשלוש שנים, בעיקר בבמות פתוחות. כששואלים אותי מה אני עושה בחיים אני עונה שאני בטלן רנסאנס, כלומר אני מתעצל לעשות דברים בהרבה תחומים – כתיבה, קולנוע, מוזיקה, יזמות, יבוא מזון. באף אחד מהם אני לא עושה כמעט כלום למרות שאני חולם לעשות כבר הרבה שנים. רק בסטנדאפ איכשהו אני עושה קצת (ממש קצת) יותר. אבל בעיקרון אני אף אחד עדיין.

מי לדעתך הקומיקאים שהשפיעו על החברים הקבועים בערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי?

אני מניח שקומיקאים עם פרסונה של לוזרים כמו לואי סי  קיי, וודי אלן, לארי דיוויד, או נאור ציון. אבל בטח גם קומיקאים נסיוניים כמו אנדי קאופמן, מיטש הדברג, חנן גולדבלט. אבל האמת שאני לא יודע באמת כמה הסטנדאפיסטים אצלנו מושפעים בצורה מודעת מקומיקאים אחרים. הם נוטים להיות די אוטיסטיים ועסוקים בעולם הפנימי של עצמם.

אתם מופיעים די הרבה. אתם לא צריכים להיסגר כי צברתם ביטחון?

זו טענה שאני שומע הרבה, בעיקר בקשר אלי. כי באמת אחרי איזה 20 פעם שהנחיתי את הערב אני כבר יותר מדי בטוח בעצמי, שלא לומר זחוח ומעליב את שאר המופיעים והקהל, בשביל להתאים לערב. אבל אני חושב שאנחנו יותר חסרי ביטחון-פרנדלי מחסרי ביטחון באמת בשלב הזה. אנחנו כבר לא יכולים להבטיח שכל מופיע יהיה חסר ביטחון, אבל לכל מופיע חסר ביטחון תמיד יהיה בית חם ומכיל בערב. כל עוד הוא לא משעמם.

מה אתם חושבים על קומיקאים עם ביטחון עצמי?

הו, זו קשת של רגשות: קנאה, זלזול, בוז, משיכה מינית, חוסר אמון, הערצה. אישית קשה לי במיוחד עם מופיעים שמחפים על כתיבה גרועה עם ביטחון עצמי מוגזם, מה שנפוץ במיוחד במועדונים המבוססים יותר. אצלנו האג’נדה היא לתת במה למופיעים עם כתיבה טובה ופרפורמנס גרוע. אבל האמת המרה היא כנראה שצריך גם לדעת לכתוב וגם לדעת להופיע עם לפחות מינימום של ביטחון עצמי בשביל להיות טבעי על הבמה. אבל אנחנו לא מושלמים.

ההופעה שלכם מתרחשת בפלורנטין. איך הקהל הילידי מקבל אתכם?
האמת שנראה לי שאין יותר מדי קהל מקומי, ועם הזמן נהיה יותר קהל ביתי שלנו שהוא לאו דווקא פלורנטינאי טיפוסי. אין הרבה בדיחות על סמים בערבים, ואף אחד בינתיים לא שר עם גיטרה אף שיר של בוב מארלי.

 

מה התפיסה הקומית שלכם?

אני יכול לדבר רק בשם עצמי, אבל יאללה אני אדבר בשם כולם כי מה אכפת לי. אנחנו מאמינים שלהצחיק זה רק ההתחלה בקומדיה. ברור שכל קומיקאי הוא מצחיק, לפחות בעיני מישהו, אחרת הוא לא היה קומיקאי, אבל מעבר ללהצחיק יש עוד דברים שחלקנו מחפשים בקומדיה – שתהיה מפתיעה, מעוררת עניין, מעוררת רגש, מלאת דמיון, לא מתאמצת, לא נופלת לשטאנצים מוכרים וצפויים. ויש הרבה אנשים מצחיקים שלא מצליחים לעמוד בתנאים האלה, ואותי אישית הם הרבה פחות מעניינים. אני חושב שבערב שלנו אנחנו לא תמיד מצליחים אבל לפחות מנסים איכשהו לעמוד ביעדים האלה. הצעד הבא יהיה להשתלט גם על הקטע הזה של להצחיק.

האם לדעתך חלק מכם יוכלו גם להגיע לקהל המיינסטרימי הצמא לחסרי ביטחון כדי לתת להם מכות?

על פניו כרגע לא, אבל אולי כשמספיק נשתפשף ונקבל ביטחון אז כן. אני חושב שיש המון אנשים מוכשרים בערב, אבל מה שמשותף לרובנו זו שנאה למיינסטרים, שנאה עצמית ומוסר עבודה מאוד נמוך, אז אלה מכשולים שצריך להתגבר עליהם לפני שפורצים הלאה. או שפשוט יום אחד מפיק יראה אותנו וירצה לעשות איתנו משהו, זה יכול להיות נחמד. אבל זה יצטרך להיות בתנאים שלנו, לאו דווקא כי יש לנו אינטגריטי, אלא פשוט כי אנחנו לא מספיק מוכשרים בשביל להעמיד פנים שאנחנו משהו אחר.

 

מה המילה שהכי מצחיקה אותך?

 

מה התכונה הכי חשובה לשותף לדירה?

לא לעזוב אחרי שנה בשביל לגור עם בת זוג שלו, בוגד.

 

ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי חוגג שנתיים ברוסט מיוחד בהשתתפות מיטב מופיעי הערב, ביום שלישי 21.8 בשעה 21:00 בהודנא, אברבנל 13, תל אביב, כניסה חינם.

ענת אורן – ראיון ר-ציני

הסטנדאפיסטית והכותבת הקומית ענת אורן על התעלומה שמאחורי כל השקרים של הסודות

ענת אורן היא הכותבת השותפה בסדרה הקומית “רון” (ששודרה ב-yes), הסדרה שחצי מכותביה הם נשים, כותבת ב”פעם בשבוע עם תם אהרון” המתרחשת פעם בשבוע, וסטנדאפיסטית בברים אפלים. כל זה מצדיק שאלות.

למה החלטת להיות קומיקאית?
כי היפה כבר היה תפוס.
 
את כותבת שותפה ב”רון” וגם משחקת בסדרה. את הלארי דיוויד של הסדרה?
תרגיע.
 
מי הקומיקאים שהשפיעו עלייך?
טינה פיי, קונאן, ג’רי סיינפלד ויונתן עמירן.

 
את כותבת לתוכניתו של תם אהרון. הוא קיים במציאות?
כן, אבל רק פעם בשבוע.
 
מה את חושבת על הסצנה הקומית של היום?
שהיא מאוד חמודה.
 
כתבת לתיאטרון הקהילתי. מה הדבר הכי פרוע שקורה שם?
צריך לפטר את התחקירן שלכם.
(מה הסיכויים שיש עוד ענת אורן שכותבת דברים? דנ”ק)
 
מה המילה שהכי מצחיקה אותך?
רובריקה.
 
מי אושיית הרשת האהובה עלייך?

תומר פישמן.

מה התפיסה הקומית שלך?
זו אשמתי תמיד.
 
אם לא היית קומיקאית, לאיזו תקופה היית רוצה לחזור?
כשההורים שלי היו ביחד והיינו משפחה מאושרת.

האיש שהחזיר את הקומדיה טובת הלב לטלוויזיה

מייקל שור – היוצר של “ברקולין 99”, “מחלקת גנים ונוף” ו”המקום הטוב” – עצר את עידן קומדיות המבוכה ופתח בעידן קומדיות ביורוקרטיות טובות לב. טל עפה על זה

בקומדיה, בייחוד טלוויזיונית, יש אופנות ממש כמו בכל דבר אחר. בשנות התשעים הכל היה קומדיות חברים מתוזמנות היטב עם צחוקים מוקלטים וסטראוטיפים מובחנים. בשנות האלפיים נעלמו הצחוקים המוקלטים והתזמון המדויק, והוחלפו בפאנצ’ים מתוחכמים יותר ובבנייה יותר ארוכה. גם הנושאים הפכו לקצת יותר מורכבים – לצחוק על הכל, להציג כל דבר כמצחיק.

נושאי הדגל של האופנה החדשה היו לארי דיוויד עם “תרגיע”, ו”המשרד” על שלל גרסאותיה.

בעיה אחת הייתה ל”המשרד”, מבחינתי, היא לא הייתה מצחיקה.

אני מצאתי את עצמי נחרדת ומתפתלת באי נוחות הרבה יותר מאשר צוחקת. הרבה מהבדיחות לא רק הקצינו, אלא ממש השפילו דמויות שונות והגחיכו ללא כל אמפתיה מצבים לא נעימים. זנחתי את כל הז’אנר אחרי יותר מדי התכווצויות לא נעימות והרגשה שלא ממש ברור לי מה מצחיק פה.

אולי גם למייקל שור, אחד הכותבים של “המשרד” האמריקני, זה לא היה ברור. הוא יצא משם והתחיל לפתח סדרה אחרת, “מחלקת גנים ונוף”.

מחלקת גנים ונוף

את “מחלקת גנים ונוף” התחלתי לראות באיחור רציני של שנים. למעשה התחלתי לראות אותה אחרי שנגמרו כבר שבע עונותיה ב-2015.

זאת היתה אמורה להיות סדרה-בת של “המשרד”. הסגנון – אותו סגנון. אין צחוקים מוקלטים, יש מצלמה אחת – למעשה הסגנון מוקומנטרי לגמרי, לפחות בעונות הראשונות, כולל קטעים של יומן וידאו למצלמה – והמוקד הוא קבוצה של עובדים. יש להם עבודה, יש ביניהם יחסים, המצבים קצת מוקצנים וצוחקים על הכול.

אבל יש לעבודה שלהם משמעות. הם עובדים כולם במחלקת גנים ונוף בעירייה של עיר אחת לא גדולה במיוחד במדינה לא זוהרת במיוחד בארה”ב. יש להם פרויקטים שהצופים מעורבים בהם כמעט כמוהם. יש להם אמונה בתפקיד ואמונה בעצמם, הם באמת רוצים להשפיע.

וגם – יש להם כוונות טובות והם אף פעם לא יגחכו מזווית הפה על מישהו שמאד מתאמץ לעשות משהו.

וזה מצחיק. את הסדרה מובילה איימי פולר, בתפקיד לסלי נופ, הבוירוקרטית עם הכי הרבה מוטיבציה, שמחת חיים ורצון לעזור שתפגשו. לצידה ראשידה ג’ונס בתפקיד האחות האכפתית, טום הנהנתן – עזיז אנסרי, כריס פראט (שהתחיל פה בתור אנדי, החבר השמנמן והבטלן והפך, בתהליך אמין למדי של שיפור-עצמי, לבחור עם עבודה, שאיפות ושרירי בטן מפוסלים שאותם השיג מתוקף תפקידו כמנהיג “שומרי הגלקסיה”) וגם אוברי פלאזה בתור אפריל, המזכירה האנטיפתית, ניק אופרמן בתור רון – “הביאו לי את כל הבייקון וביצים שיש לכם פה”- סוונסון, הליברטריאן עובד הציבור החביב ואבי כמה מהציטוטים האלמותיים של הסדרה, ובעונה השלישית – גם את אדם סקוט ואת רוב לאו.

אחרי שבע עונות סיימנו לצחוק כי העולם באמת מצחיק. אני חיפשתי לי סדרה אחרת, ואחרי כמה קומדיות שלא העלו אפילו בדל חיוך, נזכרתי שכבר מזמן אומרים לי שאני צריכה לראות את ברוקלין 99, למרות שהיא נשמעת לי כמו סדרת משטרה גנרית לגמרי. טוב, ננסה.

ברוקלין 99

מאד “מחלקת גנים ונוף” לא צחקתי ככה. חבורה של בלשים על גבול הלוזרים בתחנת המשטרה הכי מוזנחת בניו יורק, מבלים את ימיהם בלעקוץ זה את זה, ובניצוחו של קפטן הולט גם מצליחים מדי פעם לתפוס כמה פושעים. גם פה סדרת אנסמבל, גם פה אנשים מעורבים, מקצועיים ואכפתיים (מוקומנטרי דווקא לא), וגם פה – זה קורע מצחוק. פה דווקא יש לסדרה כוכב ברור – אנדי סמברג, בתפקיד ג’ייק פרלטה, הבלש הסופר-מוכשר אבל המעצבן, ילדותי ושקוע בחובות (תכונת אופי בעייתית כל כך שפשוט נעלמה בעונות המתקדמות, כנראה בגלל הקושי להתמודד איתה ולתת לו הזדמנות להשתפר). מובילים איתו מליסה פומרו בתור איימי סנטיאגו, העמיתה המוכשרת וקפוצת הישבן, אנדרה בראואר בתפקיד הקפטן החדש וחתום הפנים שביומו הראשון בתחנה מודיע לכולם שאם למישהו יש בעיה עם בעלו קווין, זאת הבעיה שלו כי הוא בעצמו כבר התמודד עם כל אפליה, בעיה ועיכוב אפשרי בהיותו שוטר שחור והומו.

לאף אחד לא היתה בעיה.

הבעיה היחידה הייתה שבעונה השלישית התחילה הסדרה, ובכן, קצת לאבד גובה, בניגוד לגנים ונוף שדווקא המריאה מעונה לעונה. אז התחלנו לחפש משהו חדש, ואחרי הרבה אכזבות, ראיתי בנטפליקס משהו שפעם המליצו לי עליו, “המקום הטוב”.

המקום הטוב

מה זה זה? קומדיית העולם הבא? כאילו, מתת בתאונה ביזארית, הלכת לגן עדן ומפה מתחילה קומדיה של טעויות? אמרתם טד דנסון שמנהל את העניינים ואת האחרי-מוות של קריסטן בל ושלל דמויות מוזרות אחרות?

אז כן. זה היה אבסורדי, מצחיק ומלא אנשים שלמרות שהם בהחלט לא הצדדים הכי חיוביים בקופסת המגנטים, בכל זאת משתדלים ממש.

שפחתכם הנאמנה, שהיא קצת איטית בקטעים האלה, התחילה לחשוד רק כשמארק אוון ג’קסון, כלומר קווין, בעלו-של ממקודם, ואדם סקוט הופיעו פתאום להופעת אורח עסיסית. מה פתאום שני אלו באים לסבך עניינים? מאיפה הביא אותם, מה הוא מכיר אותם מקודם או… אה.

ובכן, הסדרה הזאת בהחלט הלכה רחוק מכל קודמותיה. מי חשב שככה נראה העולם הבא?! מלא פרוזן יוגורט, אור שמש, בתים מעוצבים וטד דנסון! וגם מספיק חרכים כדי לתת לשטן להסתנן ומספיק פרטיות כדי לתת לדיאלוגים להשתולל. בואו, שרימפס עצומים ומעופפים, גלו לכולנו את האמת.

ואם האמת שלכם כוללת סדרה נוספת עם הרבה רצון טוב ובדיחות מוצלחות, ספרו לי, כי אני מחפשת עכשיו משהו לראות וחוץ מ”מומחה לכלום”, אותה הפיק אך לא כתב עם עזיז אנסרי, אין עוד סדרות שלו והעולם הקומי יבש.

רגע, כל מה שהוא עושה זה סדרות על אנשים לא מושלמים אבל בעלי כוונות טובות שנאבקים להם במנגנון ביורוקרטי שרירותי ומוזר (תודו שלא באמת חשבתם משהו אחר על גן עדן) והומור דק אך קורע, מלא חמלה וחיבה לדמויות?

כן. ואלה מהסדרות המצחיקות ביותר בטלוויזיה כיום.

חדשות הקומדיה 5.8-29.7

חדשות הקומדיה בספיישל סדרות טלוויזיה של גברים לבנים: התכניות החדשות של ג’ון סטיוארט, בובקאט גולדת’וויט וג’ונתן איימס, העונה החדשה של תרגיע ומה היה קורה אם סיינפלד הייתה עושה פרק על 9/11?

 

HBO-Yeah!

ערוץ הלא-טלוויזיה האהוב HBO הכריז כמה דברים השבוע, אבל הידיעה הגדולה היא לגבי הפרוייקט הבא של המנחה האמיתי היחידי של הדיילי שואו, ג׳ון סטיוארט. הפרוייקט שהוכרז כבר קרוב לעזיבתו את הדיילי שואו, התגלה השבוע כסדרת אנימציה שתעסוק בתחום שסטיוארט מכיר ואוהב: החדשות בכבלים. ברשת השוו את הסדרה לעיתון הפארודי הוותיק The Onion ואמרו שתשלב קטעים באינטרנט ותוכנית ארוכה בטלוויזיה. ברשת גם הכריזו בקטנה שבסתיו הקרוב יתחילו הצילומים לעונה החדשה של ״תרגיע״ הסדרה של היהודי האחר ההוא בשואוביז, לארי דייוויד, ושהתוכנית תחזור סוף סוף ב-2017.

מקור: The Verge ו-Screen Crush

סיפורי בובי

בובקאט גולדת׳וויט הוא אדם עם קריירה מעניינת. הוא פרץ לתודעה בשנות השמונים כשעשה קטעי קומדיה אוונגרדיים עם קול צווחני ומשונה, מה שהוביל לתפקידים בסרטים כמו ״תרגיל לשוטרים מתחילים 2״, אבל אז שינה פאזה והתחיל לביים ולכתוב דרמות קומיות אפלות כמו ״אבא שלך מלך״ בכיכובו של רובין וויליאמס ז״ל. הפרויקט הבא של גולדת׳וויט הוא סדרת טלוויזיה בשם  Messed Up Stories שתציג מדי שבוע סיפור שונה בז׳אנר שונה כמו ״מד״ב של שנות השבעים, מותחן פסיכולוגי; קומדיה רומנטית״. נשמע מעניין. הסדרה תעלה בערוץ TrueTV האיזוטרי מעט, ב-2017, לעונה של שמונה פרקים.

מקור: Indiewire

איימס טו פליז

ובעוד חדשות על סדרות חדשות של גברים לבנים (סוף סוף הם מקבלים קצת תשומת לב!) הסופר ג׳ונתן איימס, שכתב ספרים כמו ״התעורר, אדוני!״ ויצר את הסדרה האנדררייטד ״משועמם״, עובד על פיילוט חדש לרשת TBS, בשם World’s End. לא מדובר בעוד קומדיה אפוקליפטית, אלא בסדרה על מורה לאנגלית שמתאשפז במוסד ומתחיל לפקפק בשיטות שלו ובאיך הם מתייחסים למטופלים. בסדרה תככב גם וונדה סייקס, האישה השחורה הקטנה שאתם בוודאי זוכרים מתפקידים קטנים ב״מבול של צרות״ ו״פוטי טאנג״ בתור מנהלת המוסד. אני מאוד אהבתי את ״משועמם״ אז זה נשמע מעניין. יאי, גברים לבנים!

מקור: Splitsider

cheated-on-the-contest

ווואטס דה דיל וויד’ איירפליין קראש?

אוקי, הנה ידיעה שהיא לא על סדרה חדשה של גבר לבן. היא על סדרה ישנה של גבר לבן! יאי! והיא גם מוזרה מאוד. קומיקאי בשם בילי דומינו כתב תסריט לפרק של סיינפלד… שמתרחש אחר 9/11. התכנית אמנם ירדה מהמסכים ב-1998 אבל בשביל הכיף הבחור דמיין מה פרק של סיינפלד אחרי האירוע היה יכול להיות, והעלה את הכל לאינטרנט. כל אחת מהדמויות מעורבת בעלילה אחרת אפלה ומתאימה לתכנית: אנשים מתבלבלים בין ג׳ורג׳ לגיבור שהציל אנשים מהבניין, איליין מבואסת שהבחור שרצתה לזרוק לא מת בפיגוע כמו שחשבה וקריימר השאיל את הסכינים היפניים לטרוריסט שהיה מעורב בחטיפה. זה נישואין משונים בין הסיטקום הכי ניו-יורקי לאירוע החשוב בתולדות העיר. אפשר לקרוא את התסריט פה.

מקור: AV Club

 

קצ’ פרייז אהובים מסדרות קומדיה

ריק ומורטי:

Wubalubalubadubdub

ונוספים:

 


ננס אדום:

smoke me a kipper, I’ll be back for breakfast.

המופע של לארי סנדרס:

hey now

Party Down:

?are we having fun yet

משפחה בהפרעה:

 

 

SNL:

That’s the ticket

 

המשרד:

that’s what she said

 

 

המלון של פולטי:

מנואל!!

 

תרגיע:

prettyyyyy prettyyyy pretty good

 

 

 

אריזה משפחתית:

?Did I do that

 

איך פגשתי את אמא:

it’s gonna be legend… wait for it…….. dary

על טעם ועל ריח:

Whatcha talkin’ bout Willis

 

חברים:

how you doin

הסימפסונס:

worst episode ever

 

Hi, I’m Troy McClure. You may remember me from such films as

https://www.youtube.com/watch?v=AtIpdvPDXQU

it’s funny cause it’s true

 

D’oh

 

 

סיינפלד:

Not that there is anything wrong with it

 

no soup for you

this pretzels make me thirsty

 

hello newman

 

שופטים: עמית לוונטל, טל ניר קסטל, אוהד עמיחי, אסי גל, שירה אבנימלך, יונתן עמירן, דנה ריבנפלד, שוקי בן נעים, לאה פילווסקי, רעות מרים כהן, תומר לביא, רון ענבר, איתי הדס, טלי בקון, יעל מאורר, מאור לוי, עידן עצמון, עמית איצקר

עזיז אנסרי על הסדרה שלו, על סקסיזם ועל גזע (תרגום)

הקומיקאי עזיז אנסרי ישב עם כתב ה”דיילי ביסט” מארלו סטרן לשיחה על הסדרה  שלו בנטפליקס, על הטרדת נשים ברשת ועל איך זה להיות אדם לא לבן בארה”ב

“Master of none”, הסדרה החדשה של עזיז אנסרי, נפתחת בקטע מעיק. דב (אנסרי) בעיצומו של דייט עם רייצ’ל (נואל וולס), והם עושים את הסקס שמצפים לעשות אחרי דייט, בשלוש לפנות בבוקר. ימינה בטינדר, וישר עוברים לגניחות מוזרות, סקס עצלני משהו ויותר מדי דיבורים. ואז נקרע הקונדום. ואחר כך מתחילה סדרת אירועים מזוויעה – הם מתחילים בלגגל אם אפשר להיכנס להריון לפני שהגבר גומר, מזמינים מונית מ”אובר” לבית המרקחת הקרוב, לקנות את גלולת-הבוקר-שאחרי (וקצת מיץ תפוחים מפונפן), ואז נוסעים הביתה בדממה טעונה.

מיד נסחפים לתוך העולם הזה של אנסרי, שיצר את הסדרה בת עשרת הפרקים לנטפליקס עם חברו אלן יאנג. בסדרה – שחקן בן 30 שמחכה לפריצה שלו ומנסה לשמור על קצת יושרה בעולם עקום. עולם שבו אנשים לא לבנים נדחקים לשוליים על ידי לבנים במוקדי הכוח, נשים מגלות שגברים קריפים ופריבילגים עוקבים אחריהן הביתה, וילדים מזניחים את המבוגרים. זו בהחלט לא אמריקה כמו שדונלד טראמפ מתאר אותה – זה העולם האמיתי כמו שרואים אותו לא לבנים בארה”ב. למרבה הצער, הקהל לא רואה את הצד הזה לעתים קרובות.

דב  וחבר מרעיו המגוונים – בריאן (קלוין יו), דניז (לנה וויאט) וארנולד (אריק וורהיים) – חוקרים את הנקודות שבהן אנשים משתמטים מאחריות חברתית. הסדרה נוגעת בנושאים כבדים כמו כבוד להורים המהגרים וגזענות בתרבות הפופ, כולל מונטז’ מטריד של דימויים הודיים בטלוויזיה. דב רחוק מאוד מהדמויות של הדושבאגים שאנסרי גילם עד כה, מטום “תתפנק!” הבפורד ב”מחלקת גנים ונוף” ועד הסטנדאפיסט הדוחה “ראאאאאאאדי!” ב”אנשים מצחיקים” של ג’אד אפאטו.

“Master of None” היא ערבוב מרתק של קטעים ממופע הסטנד אפ של אנסרי, מופע שבשנים האחרונות אכן עוסק יותר בסוגיות חברתיות; של קטעים מהספר החדש שלו – “Modern Romance: an Investigation” – שחוקר את עולם הדייטים בעידן האינטרנט; ושל פורמט סמי-אוטוביוגרפי סטייל “לואי”. בקיצור, זהו דיוקן של גבריות המנווטת את דרכה בניו יורק של ימינו ומנסה בכל הכוח להיות בסדר.

הדיילי ביסט ישב עם אנסרי לשיחה על Master of None – כנראה אחת הקומדיות הטובות של השנה.

עושה רושם שהפורמט הזה, החצי אוטוביוגרפי, הוא אידאלי לסטנדאפיסטים.  קח את “לואי” ואת “סיינפלד” לדוגמה. 

סטנד-אפ בהחלט עוזר לך לפתח נקודת מבט של עצמך. והיא מתבטאת ברוב הסיפורים שלי. שני הספיישלים האחרונים שלי היו הרבה יותר חדים – ממש פיתחתי את הכיוון שלי. ואז הצעד הבא באמת היה לקחת את זה יותר לכיוון של סיפור. חשבתי שאולי אכתוב תסריט לסרט. אבל כל פעם שאני מנסה לכתוב סרט זה לוקח שנים… אחרי שנה וחצי אתה עוד עם אותו תסריט ואתה חושב לעצמך “מה זה, אני אפילו לא אותו בן אדם”. ואז, אחרי ש”מחלקת גנים ונוף” נגמרה, חשבתי שאוכל לכתוב ולהפיק סדרה די מהר. הרבה אנשים לא ממש מחזיקים מטלוויזיה, אבל אני מוכן להציב פרקים של הסדרה שלי לתחרות מול כל סרט קומי שיצא השנה.

נכון שמדי פעם יש איזו הברקה של ג’אד אפאטו או סת’ רוגן, אבל חוץ מזה, הקומדיות בהוליווד לאחרונה די מזעזעות.

כן. לפי הטריילירים, ממש מכוונים נמוך. הכל מכות לביצים ואז נפילות בכל הבית. בסדרה שלי הכיוון היה יותר “מנהטן”, “הרומן שלי עם אנני”, “הבוגר” – קצב יותר אטי, הומור יותר של שיחה, יותר טבעי, וטיפה יותר קודר. זה כמו שבסוף של “שמפו” וורן ביטי חושב “טוב, אני אהיה עם האישה הזו”, והיא הולכת לה עם מישהו אחר, ואז הסרט נגמר. זה רגע הרבה יותר נוגע מאשר סוף טוב רגיל. וזה גם קצת חצי-אוטוביוגרפי. כמו שאלווי זינגר היה דמוי-וודי אלן ב”הרומן שלי עם אנני”, דב הוא דמוי-אני.

איך התכנית הגיעה לנטפליקס?

נפגשתי עם אלן (יאנג), ואמרתי לו “אז בוא נעשה תכנית” והוא אמר “טוב, אני מוכן”. אז הלכנו למכור אותה לכמה אנשים וכולם אמרו “כן”, אבל בנטפליקס אמרו “אנחנו רוצים והכל מוכן, לכו צלמו עכשיו עשרה פרקים”. לא היה פיילוט, לא היה כלום. ואני ממש נהניתי לעבוד עם נטפליקס על הספיישלים שלי. נראה היה שהם מאמינים בנו ויהיו הוגנים איתנו. את ההתחלה כתבנו כשעוד הייתי ב”גנים ונוף”, ככה איזה חודשיים, ואז כתבנו עוד חודשיים בתחילת השנה. במרץ התחלנו לצלם, צילמנו במשך 12 שבועות, ערכנו וזהו.

אז לא רצית להציע את הסדרה ל-NBC, שם שיחקת ב”מחלקת גנים ונוף”?

לא רציתי לעבוד עם רשת גדולה, מכמה סיבות. לא רציתי שיגבילו את התכנים והשפה וסצנות הסקס בפרק 9, הכל יהיה קשה עם רשת גדולה. כאילו, הסצנה הראשונה זה קונדום נקרע ואנחנו מדברים שם על שפיך! זה בלתי אפשרי ברשת גדולה. וקשה לכתוב תכנית טובה ואז לנסות להתאים אותה לסטנדרטים האלה.

בכל זאת, היית נחמד ל-NBC. לא כללת את הקטעים הנוראים שלהם מ-outsourced במונטז’ הקטעים הגזעניים על דמויות הודיות.

טוב, היה צריך להפסיק מתישהו… אם הייתי ממשיך, זה היה מגיע גם לזה. אבל הפסקנו בפרסומת עם אשטון קוצ’ר.

זה גם ככה חתיכת מונטז’. הוא מכסה בערך ארבעים שנה של תרבות פופ ומראה כמה סטריאוטיפים מוטמעים עמוק.

החלק המרגיז הוא שזה משפיע על העולם האמיתי. וזה ממשיך להשפיע. רוב האנשים שכותבים את הדברים האלה הם גברים לבנים סטרייטים, וככה הם רואים את העולם. וצריך שיותר כותבים שמגיעים ממקומות אחרים יכתבו ויראו נקודות מבט אחרות.

פרק 4, “הודים בטלוויזיה”, מתמקד בטייפקאסט שכל שחקן הודי מלוהק אליו. אני ממש לא יכול לתאר לעצמי ללכת לאודישן ובכל פעם לעשות את המבטא המוגזם הזה. זה ממש מדכא.

וזה באמת קורה! הכל נכון. אנשים באים לאודישן ואומרים להם “תעשה מבטא”. או לפני שאפילו קיבלת את התסריט, אומרים לך “זה קטע עם מבטא”. וזה ממש מתסכל. אתה חושב לעצמך “צריך אותי רק בשביל המבטא, לא בשביל שום תפקיד אחר”. לאט לאט זה משתנה, ואם יש לך את זה, אז לפעמים יש תפקידים אחרים. אבל אנשים עדיין חושבים שלתפקיד של המניקוריסטית צריך להביא בחורה אסייתית, ולא יביאו את אותה שחקנית כשזו סתם דמות מצחיקה. ואם אתה שחקן ממוצא אתני, אז רוב התפקידים שלך יהיו מבוסססים על סטריאוטיפים לבנים.

כמה זה מדכא? אנחנו יודעים שוויתרת על תפקיד ב”רובוטריקים”, של מוקדן, שדרש מבטא. 

די בהתחלה אמרתי שאני לא מוכן לעשות שום תפקיד עם מבטא, וזהו, הפסקתי לקבל תפקידים. ואז עשיתי את “Human Giant” ואת “מחלקת גנים ונוף”, דברים שיותר רציתי לעשות, ואחר כך הגיעו תפקידים כמו ב”אנשים מצחיקים”, שכבר לא היו מבוססים על סטריאוטיפים.

אתה חושב שהיו מציעים לך דמות כמו דב בהוליווד? נראה שיש מחסור רציני בדמויות מורכבות ולא לבנות, וזה אולי הכריח אותך ליצור אחת בעצמך.

זה לא רק עניין של צבע. כל שחקן נתקל במשהו כזה, כשאומרים לו “אני יודע, הקטע שלך הוא זה!”. אחרי “גנים ונוף” כל דבר בערך היה נראה כמו טום הבפורד, רק בגרוע – הייתי קופץ פנימה וצועק משהו בסגנון “תתפנק!”. אף אחד לא היה כותב לי תפקיד כמו זה שכתבתי לעצמי. אבל לא בטוח שזה כי אני לא לבן. אבל כן, בדרך כלל תפקידים ראשיים כאלה הולכים לשחקנים לבנים. לא מסתכלים על שחקנים אסייתים כשמחפשים. באופן כללי, אנשים שמים אותך בקופסה ולא חושבים שאני יכול להוביל סדרה כזו.

ב”הודים בטלוויזיה” אתה גם מדבר על זה שברשתות הגדולות יש מנדט לקחת בחור אסייתי, אבל רק אחד לקאסט, כמו ב”המפץ הגדול”.

כן, שמע, וזה לא סוד. ראיתי כבר אנשים שכתבו שאמרו להם שלא קיבלו תפקיד כי “כבר מילאנו את המשבצת האתנית”. וזה ממש משוגע. כאילו, הם מכירים רק בחור אסייתי אחד? הם אף פעם לא ראו עוד אחד? אני ראיתי שני אסייתים! נראה לי שזה הפחד מכך שלבנים לא יזדהו. אבל הם כן יזדהו! אני רואה אנשים לבנים כל הזמן ואני מזדהה איתם. אנשים אפילו מזדהים עם דמויות באנימציה ממוחשבת! הם יכולים להתמודד עם דמויות ממוצא אחר.

בתכנית שלך יש גיוון רציני. הגיבור הודי, עוד בחור אסייתי ולסבית שחורה הם שני החברים הכי טובים שלו, ויש בה המון לא לבנים. זה ממש אמיתי.

זה העניין, לא? אתה רואה סרט וחושב לעצמך “לא בטוח שטייריס באמת היה מסתובב עם הטיפוס הזה…” לא? אז אתה לא רוצה שזה ייראה מזויף. אלה החברים שלי, והאמת שהסתובבתי עם כמה אנשים לפני כמה ימים וחשבתי, ואו, זה בדיוק כמו בתכנית! הנה בחור אסייתי והנה עוד אחד, ויש בחור לבן אחד. החברים שלי הם קבוצה די מגוונת. אז באמת רצינו שזה ייראה אמיתי ולא משהו מזויף.

אם כבר מדברים על ליהוק, אז כמובן, ההורים שלך באמת משחקים את ההורים שלך בסדרה. אבא שלך במיוחד גונב את ההצגה בכל סצנה שהוא משתתף בה. 

הוא ממש מצחיק! מכל האנשים על הסט, הוא הכי מצחיק את הצוות! משחק קומי הוא בין היתר בחירות בלתי-צפויות, ויש לו כאלה בכל סצנה שהוא משחק בה. היה ממש מגניב לראות איך בהתחלה הוא היה מאוד לחוץ ושינן את השורות שלו, וכשהוא קיבל ביטחון הוא התחיל לאלתר! עשיתי אודישנים לתפקיד ההורים שלי, ורציתי להיות מאוד זהיר עם הדמויות האלה, כי הרבה פעמים כשיש הורים מהגרים בטלוויזיה הם מוצגים כמו קריקטורות של מהגרים, והופכים למין מצע לבדיחות אתניות ובדיחות מהגרים. אני רציתי שאלה יהיו דמויות עגולות, שיהיו דומות להורים מהגרים שממש יכולת לפגוש. אז  עשיתי אודישנים והרגשתי שכל האנשים שבאו עושים מין חיקוי של הודי. גם מההתחלה ביססתי את הדמויות על ההורים שלי, אז שאלתי אותם אם הם רוצים. אבא שלי התלהב מיד על ההתחלה. את אמא שלי הייתי צריך לשכנע.

איך שכנעת את קלייר דיינס להופיע אצלך? זה רציני! גם התפקיד – של אשת חברה שבוגדת בבעלה – לא בדיוק אופייני.

הכרתי אותה קצת, באופן אישי. גם התפקיד הזה נראה לנו מצוין לכוכבת אורחת. אז חשבנו… “את מי אפשר להשיג ויהיה ליהוק לא צפוי?” ופנינו אליה ואמרנו לה “זה מושלם, אנחנו עושים קומדיה כזו”. והיא הסכימה, והיה נהדר. בכל ראיון שחקנים תמיד מספרים כמה מוזר לעשות סצנות סקס, אבל היא הייתה כל כך טובה, שזה היה ממש קל איתה.

הדמות של רייצ’ל גם מבוססת על החיים האמיתיים שלך?

לא. לא הייתה לי מערכת יחסים כזו, לא היתה לי חברה שפגשתי בקונצרט ואז לקחתי לנאשוויל או משהו, וגם עניין הקונדום לא באמת קרה, פשוט חשבנו על קטע כזה.

אני חשבתי שזו סדרה מצוינת. יש דיבורים על עונה שנייה? 

עוד לא היו דיבורים. אני מקווה שאנשים יאהבו את העונה הראשונה. אם יבקשו עונה שנייה, נדבר על זה ונראה מה אנחנו רוצים לעשות. הגישה היא יותר לארי דיוויד, לא הייתי רוצה לדלל את החומרים בעונה השנייה, כי אני מאוד גאה במה שיצרנו.

הפרק על ההטרדה המינית הוא כנראה זה שמעורר הכי הרבה שיח. הוא ממש מייצג את מה שקורה היום, בעיקר ברשתות חברתיות. לנה דנהאם היתה צריכה להעביר את ניהול חשבון הטוויטר שלה למישהו אחר כי היא קיבלה כל כך הרבה איכסה.

אוי, כן. לך לכל חשבון אינסטגרם של מפורסמת ותראה איומי רצח בהערות. בכל מקום. על דרייק אף אחד לא מאיים ברצח. רק על מפורסמות. אני לא מבין את זה. איך אתה יכול להיות כל כך מגעיל ליצור אנושי אחר, ואם אתה לא מבין שזה קורה לנשים הרבה יותר מאשר לגברים – אתה ממש אידיוט מנותק.

הגרעין לפרק הזה הוא קטע שעשיתי במדיסון סקוור גארדן על קריפים שעוקבים אחרי נשים הביתה, והייתי אומר, “תרימי יד אם זה קרה לך”, וכולן היו מרימות ידיים! וכל הנשים היו מסתכלות סביב, מופתעות, והייתי שואל את הגברים אם הם חשבו שזה קורה לכל הנשים, והם לא, הם ממש לא האמינו. חשבתי שמעניין שזה קורה כל כך הרבה ולא מדברים על זה. אז בתור גבר למדתי לשאול נשים, ולהקשיב לתשובות. לך לחברות שלך ותשאל אותן על פעמים שהן חוו סקסיזם במקום העבודה. ממש תחטוף הלם ממה שתשמע. תחשוב “מה? זה הרבה יותר גרוע ממה שדמיינתי”.

אתה חושב שהמצב משתפר בעניין יצוג נשים בקומדיות?

לא נראה לי! ממש לא. יש כמה, אבל לא ממש. נשים הן חצי מהאוכלוסייה! דברים כמו “בתוך איימי שומר” ו”סקנדל” הם ממש מעכשיו. בסדרה שלנו התמודדתי עם זה כמו שמייק שור התמודד עם זה כשכתב את “גנים ונוף” – היה לו חדר מלא כותבים, מאוד מגוונים מבחינת מגדר ומוצא אתני, ונראה לי שזה מאוד עוזר העניין הזה שיש לך המון קולות ונקודות מבט. וזה מה שאנחנו עשינו. אתה צריך ראיית עולם אמפתית, כזו שפתוחה לקולות אחרים.

 

המקור

***
תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל

ארז ותומר אבירם (השוטר הטוב) – ראיון-רציני

תומר וארז אבירם הם הכותבים מאחורי הקומדיה “השוטר הטוב”. איך זה עבור אחים לכתוב קומדיה? יהיה מכות?

תומר וארז אבירם הם האחים שמאחורי סדרת הקומדיה “השוטר הטוב“, בכיכובו של יובל סמו, ביס קומדי. בכך הם ממשיכים את מורשתם של יוצרי קומדיה אחים כמו האחים מרקס, האחים כהן, האחים בלוז והאחים רייט.

מאחוריהם קילומטראז’ רב ביצירת קומדיה בארץ, כמו “מאחורי החדשות”, “ארץ נהדרת”, “עצור, משטרה” (שמנו לב שהיא גם על משטרה). לידיעתנו אלו אינן כל תכניות הקומדיה שנעשו בארץ. לקחנו אותם לשיחה על מאחורי הקלעים של “השוטר הטוב” ושל תעשיית הקומדיה בארץ. הם גילו לנו את כל הסודות, אבל לא נגלה כי אנחנו יודעים לשמור סוד.

למה לעשות היום קומדיה?

 תומר: למה לא? הקומדיה היום נחוצה אולי יותר מתמיד..  אם לא נצחק כמעט בוודאות שנשקע בדיכאון קיומי.

ארז: קומדיה זה הדרך החוקית הבטוחה והבריאה ביותר להשתחרר ולהרגיש סבבה . אין לה תופעות לוואי  וההשפעה שלה יכולה להימשך שעות, בתנאי שיש לך VOD .

איזה שוטר לדעתכם יותר טוב, השוטר הטוב או השוטר אזולאי?

ארז: השוטר אזולאי הוא אחד הסרטים האהובים עלי. זה אשכרה בחירתה של סופי השאלה הזאת… שניהם לא עילוי בתחומם. החלום שלי לצוות אותם יחד

תומר: השוטר מבוורלי הילס. מה עם אדי מרפי באמת, למה שלא תראיין אותו לבלוג?

[דבר העורך: שלחנו הודעה ב-2010. מחכים לתשובה]

אילו יוצרים קומיים השפיעו עליכם?

תומר: נתניהו, בנט, אופיר אקוניס, דני דנון.. הם כולם נהדרים אבל הבדיחה היא עלינו.

ארז: וואו. כל יום אני מושפע ממישהו אחר. אני בחור שקל להשפיע עליו. בבינלאומי: מונטי פייטון, לארי דייויד, ג’אד אפטאו וסת’ רוגן. במקומי: אפרים קישון, יוסי בנאי והגששים. אהבתי מאוד גם את העולם הערב.

מה אתם חושבים על היוצרים הקומיים של היום?

 ארז: יש לא מעט יוצרים וכותבים מוכשרים וזה משמח. הרבה סדרות קומיות וסוגי הומור שונים. הלוואי שלכולם תמיד תהיה עבודה. יהיה מה שיהיה אני לא חוזר לפיצריה.

תומר: אנשים נחמדים ונעימי הליכות. זה המקום לגלות שרובם מריח דבק ועושה מסיבות בונגה בונגה.

כאחים יוצא לך לריב במהלך הכתיבה ריבים “הוא גנב לי את הפאנץ'”, “ואני הייתי האח האהוב יותר”?

 תומר: לא. זה יותר בכיוון של אולי ניקח את הילדים לפיקניק בים? חלאס עם הג’ימבורייה אחי, היא יצאה לי מכל החורים!!

ארז: יש ויכוחים ..יש דיונים. לא משהו שאגרוף טוב לא יכול לפתור. ואגב אני באמת האח האהוב יותר.

נראה לי שמימין זה תומר.  ההפקה פה לא מקצועית.
נראה לי שמימין זה תומר.
ההפקה פה לא מקצועית.

 אילו מילים מצחיקות אתכם?

ארז: לאחרונה מצחיקה אותי המלה “מנוהל”. מילה גבוהה ועאלק מתוחכמת במדינה ששום דבר לא באמת מנוהל בה והכל מתנהל  איכשהו

תומר: לי יש צמד מילים: לך תטחארווד. מה שזה לא אומר. גם למילה צינור יש קונוטציה משעשעת. עכשיו תחשוב צינור לילה.

כתבתם לתכנית הקאלט “אחורי החדשות”. איך יאיר ניצני במציאות?

 ארז: אנחנו בחברות עד היום ועובדים יחד על כמה דברים ואפילו על ערב משותף. לאחרונה אף ערכתי את ספרו “מרים גבה” . איש משעשע רב תחומי ונעים הליכות.

תומר: אחלה איש. מצחיק ואנטליגנטי. הקרחת זה רק הפרסונה הציבורית שלו, במציאות יש לו תלתלים ג’ינג’ים וזקן צרפתי.

 

מה התפיסה הקומית שלכם?

תומר: בטח נזעזע אותך אבל בגדול להצחיק. בחום של יולי אוגוסט גם חיוך מספיק.

ארז: כל מה שעובד חוץ מהומור שחור ורגישויות אישיות שלי לילדים וחיילים.

על איזו שאלה לא הייתם עונים בחיים בראיון?

ארז:  מה הייתה שומת המס האחרונה שלך

תומר: אין דבר כזה לא עונה. תזמין אותי לקרטיב אני אענה

סדרות הקומדיה הטובות ביותר בכל הזמנים

מהן הסדרות הקומיות הטובות בכל הזמנים? אתם בחרתם

תקציר: משאל רחב היקף שבו שאלנו מה הסדרה הקומית האהובה. למקומות הראשונים הגיעו משפחה בהפרעה, סימפסונז וסיינפלד. מי הגיע למקום הראשון? בסוף הכתבה.

שאלנו אתכם מהן סדרות הקומדיה (בעברית ובאנגלית)  הטובות  ביותר בכל הזמנים בכל הכלים המדעיים העומדים לרשותנו, שהם שאלה פתוחה בפייסבוק. ההסתייגות היחידה הייתה שביקשנו להוסיף על סיינפלד עוד סדרה כדי להימנע מהצפה צפויה. עוד מעט נגלה אם זה עבד.

השאלה נשאלה בדף הפרטי בפייסבוק ובקבוצות הפייסבוק “סרטים? סדרות?” ו”חיים בסדרות – הקבוצה לחובבי סדרות“.

הקרב העיקרי היה בין תומכי הניינטיז לתומכי האוטיז (האלפיימים). נמלטו פנימה כמה תכניות מערכונים, כמה ישראלים וכמה סבנטיז ואייטיז. נראה גם שהקרב בין ההומור הבריטי לאמריקאי הוכרע בשלב זה, והבריטים כבר אינם מובילים בהומור, לפחות לא בדעת הציבור.

הדירוג הוא מלמטה למעלה, והמספרים בסוגריים מציינים את מספר הקולות, כדי שיהיה יותר מעניין וצפוי פחות.  כמו כן הסדרות מוצגות בשמן העברי. בתגובות תלונות שלי כלפיכם “למה לא הכנסתם את…”:

זיווגים (4)

אנו מתחילים עם הבריטים. לזיווגים קשר חם לקהל הישראלי, בזכות הפרק שבו מופיעה הישראלית ענת דיכטוולד בעברית מלאה, מה שגורם אי-הבנות משעשעות כמו הסברה השגויה שקוראים לה “שדיים”. הסדרה, שנוצרה על ידי סטיבן מופט, עסקה בזוג ובחבריו באופן המזכיר למדי סדרות כמו “סיינפלד” ו”חברים”. למרות ההשראה האמריקאית הבריטים נחלו ניצחון כשהאמריקאים ניסו לעשות גרסה משלהם לסדרה, שלטובת כולם לא נדבר עליה באתר שעוסק בקומדיה.

ציטוט:

סטיב, אתה יודע מה זה גזר דין מוות? ואני לא מתכוון לגזר דין שלפני הוצאה להורג, אני מתכוון לגזר דין המפחיד באמת… זה 5 מילים קטנות: ‘לאן הולכת מערכת היחסים שלנו?'” ~ ג’ף

פיוצ’רמה (4)

פיוצר’רמה, ששודרה בין 1999 ל-2013, משלבת את שתי האהבות הגדולות של החנונים לדורותיהם: הסימפסונס ומד”ב. פריי מהמאה העשרים מוקפא בטעות ומתעורר במאה השלושים ואחת ופוגש שלל דמויות משונות, הבחורה היפה בעלת עין אחת, החייזר ד”ר זוידברגר דמוי התמנון, ובעיקר הרובוט בנדר – שאם נודה באמת, מספק את רוב הבדיחות המוצלחות בסדרה.

ציטוט:

פריי: “וואו! מצאו פיצרייה שלמה מהמאה ה-20! בדיוק כמו האחת שעבדתי בה פעם!”

בנדר: “מעניין. לא רגע, הדבר האחר – משעמם.”

תרגיע (4)

בפוסט הקומיקאים המשפיעים לארי דיוויד זכה במקום גבוה, והוא מהבודדים שהצליחו להתגבר על קללת סיינפלד. “תרגיע” הייתה מה שאפשר ללארי דיוויד להשתולל, בלי הקודים המגבילים של NBC. אף על פי שקווי העלילה נכתבו מראש, רוב הטקסט הוא אלתור של השחקנים. לא כולם התחברו לסדרה, אבל אין ספק שסדרה כזו היה אפשר לתת רק למי שכתב את “סיינפלד”.

ציטוט:

Cheryl: [Larry discusses becoming a restaurant host] I thought you didn’t like talking to people.

Larry David: I don’t like talking to… to people I KNOW, but strangers, I have no problem with.

https://www.youtube.com/watch?v=uhfcfePxdjc

המשרד (4)

מכל קומדיות המבוכה “המשרד” הצליחה ביותר, עם גרסאות רבות במדינות רבות, אפילו בגרסה ישראלית של עוזי וייל עם דביר בנדק. לאחר גל קומדיות החברים קומדיה על חיי העבודה הגיעה בזמן והשפיעה על קומדיות רבות אחריה, לדעתי אפילו על משיח שלנו. על השאלה הנצחית “האמריקאית או הבריטית”? לא הצלחנו לקבל תשובה, והסתפקנו בשוויון.

ציטוט:

האדם הפך תרבותי מסיבה. הוא החליט שהוא אוהב שיש לו חום, וביגוד, וטלוויזיה, והמבורגרים, ושהוא אוהב ללכת עם גב זקוף, ולשכב במיטת פוטון רכה בסוף היום. הוא לא רצה להיאבק כדי לשרוד. חיק הטבע? אני לא צריך את חיק הטבע. יש לי שולחן עץ טבעי. אני לא צריך אוויר נקי, כי יש לי את האוויר הנקי ביותר בעולם – אוויר מזגן. אני לא צריך שטחים פתוחים. הנה, תראו [מפנה אצבע אל המחשב] – אני יכול גם לשנות את זה לתמונה של שמיים.

קרובים קרובים (4)

הסיטקום הישראלי היחיד שהצליח להיכנס. טיפ ליוצר הקומי: דאג שהסיטקום שלך יהיה בחינוכית ויזכה לאינסוף שידורים חוזרים. לפני גל הקומדיות על מקומות עבודה, לפני קומדיות החברים קומדיית משפחות הייתה הדבר ואם הם גם היו שכנים, השמחה הייתה כפולה ומכופלה. לקרובים קרובים היו כותבים מוכשרים כמו ב. מיכאל ואפרים סידון ושחקנים גדולים באמת. על הוויכוח אם היא התיישנה או לא יש ערוץ 23.

ציטוט:

“פטיש לו היה לי, לדפוק איתו ת’שניצל, לדפוק איתו ת’שניצל, All over the world, It’s the schnitzel of justice, It’s the schnitzel of freedom, It’s the schnitzel of love…”

בועות (4)

בועות, ששודרה בשנים 1981-1977, הייתה אם כל הפאורודיות על אופרות סבון. הציגה דמויות מוטרפות, עסקה בהרבה נושאים שהיו אז כמעט בגדר טאבו – כמו הומוסקסואליות. למרות שמי שהכי התפרסם מהסדרה היה בילי קריסטל, הדמות המגניבה ביותר הייתה המשרת בנסון דובואה (רוברט גיום), שאפילו קיבל ספין אוף משלו, שלצערי לא נכנסה לרשימה.
ציטוט:

Jodie Dallas: Plato was gay.

Jessica Gatling Tate: Mickey Mouse’s dog was gay?

Jodie Dallas: Goofy was his lover.

פרייז’ר (4)

מבחינתי פרייז’ר תמיד תיזכר כסדרה שגנבה לסיינפלד בפעם אחר פעם את האמי – 37 פרסים, שיא לסדרה קומית. בצ’ירז פרייז’ר (קלסי גראמר) הייתה דמות משנית למדי, אבל קיבלה את הספין אוף של חייה, שהיה הארוך ביותר אי פעם. למה זה עבד? לא יודע,  בני המעמד הגבוה נהנו לצחוק על עצמם וגם בני המעמד הנמוך  נהנו לצחוק על בני המעמד הגבוה, כך שכולם יצאו מרוצים.

ציטוט:

Frasier: Hello, Rachel. I’m listening.

Rachel: Oh, thanks for taking my call, Dr. Crane. Um, I’m involved in sort of a strange love triangle.

Frasier: Oh goody, this is sweeps week!

עמק הסיליקון (4)

הסדרה הכי חדשה ברשימה, מהיוצר של ביוויס ובאטהד מיק גאדג’, והיא אכן עוסקת בתחום הרלוונטי להרבה אנשים היום, תעשיית ההייטק והסאטרט-אפים. האמת, טרם זכיתי לראות אותה. אז הנה מהביקורת במאקו של סיון מזרחי: “‘עמק הסיליקון’ מספקת כמה רגעים קומים טובים כשהיא מצליחה לעורר בנו גועל וסלידה מעולם שרובנו גם ככה לא נהיה שייכים אליו. ובגלל שלא נהיה, נשמח להעביר את הזמן באמונה שבחיים לא היינו מבזבזים 200 דולר על כמה ליטרים של שרימפס נוזלי, או על הופעה פרטית של קיד רוק (כי כנראה שברגע שמתעשרים, מאבדים את המצפון והטעם המוזיקלי במקביל). אנחנו הרבה יותר מעודנים וטובים מזה. אחרי שסיימנו להראות כמה פאתטית ועלובה הפוליטיקה עם ‘ויפ’ ו’בית הקלפים’, הגיע הזמן לצקצק על כמה פאתטי ועלוב הכסף. ואולי בעצם אין הבדל. כסף או שליטה, ברגע שאדם מקבל כוח, נסו להפסיק אותו”

ציטוט:

Richard: I have a meeting with Gavin Belson. He wants to talk about Pied Piper.Erlich: I own 10% of Pied Piper.Richard: You said it was a shitty idea.Erlich: It was a shitty idea. I’m not sure what it is now..

https://www.youtube.com/watch?v=0a2lv4IwZFY

הקרקס המעופף של מונטי פייתון (5)

ייתכן שבגלל הצגת השאלה כסדרות קומדיה, תכניות מערכונים זכו לפחות קולות. גם מונטי פייטון נבחרו למשפיעים על טובי בנינו בקומדיה. סביר שכתכנית הקרקס המעופף נשכחה מעט, על אף המערכונים הזכורים ביותר, ובראשם התוכי המת. חבורה של כותבים משכילים שבאו לשבור את כל החוקים בטלוויזיה – היום לא היו נותנים לזה לקרות, סליחה על הביטוי.

ציטוט:

  • “ועכשיו לשיעור באיך לא להיראות: מר בראון מתחבא ואינו נראה לעינינו. גם אם נחפש אותו לא נראה. עכשיו – מר בראון, צא בבקשה מהמחבוא. ~בום~ מוסר השכל: לעולם אל תצא כשאתה מתחבא.” ~ ועכשיו למשהו שונה לגמרי

סקראבס (5)

עוד מהסדרות הקומיות, הארוכות בשנים, ללא קהל ועם מצלמה יחידה. עוסקת בנושא שהיה פופלרי פעם רק בדרמות וגלש לקומדיות ולדרמות קומיות: בתי חולים, מה שמספק כמה רגעים יפים לאוהדי הומור בתי החולים.

ציטוט:

Dr. Cox: [to J.D] Don’t ever be afraid to come to me with stuff like that. The simple fact that you actually seem to give a crap is the reason I took an interest in you to begin with. It’s why I trust you as a doctor. Hell, it’s… it’s why I trust you as a person.

רוק 30 (5)

מהסדרות הסובבות סביב קומיקאי אחד שמחזיק את כל החבילה. הסדרה עוסקת בליז למון (טינה פיי), כותבת לתכנית מערכונים בשנות השלושים לחייה. קשה לעמוד על מקורות ההשראה, אבל הסדרה מצליחה לספק תובנות על קונפליקטים חברתיים בלי להיות פתטית ועם זאת גם להישאר דבילית.

ציטוט: 

We produce more failed pilots than the French air force.

– Jack

https://www.youtube.com/watch?v=QTj47rcuM-4

סאות’ פארק (5)

הסדרה שהפכה את קומדי סנטרל לערוץ רציני. צמד היהודים מאט סטון וטריי פארקר הצליחו לעשות קומדיה שתפוצץ כל מהוגנות אצל הקהל האמריקאי, הומור שחור, וולגריות לצד סאטירה – שילוש קדוש שכמעט לא נראה קודם בתכנית קומית מצליחה. היום היא אולי התכנית עם הכי הרבה מרצ’נדייז: סרט, משחקים, חולצות, בובות וקני אחד.

ציטוט:

הרברט גריסון: “תזכרו, אין כזה דבר שאלות מטומטמות, רק אנשים מטומטמים”


פילדלפיה זורחת
(5)

ארבעה חברים מנהלים פאב אירי כושל. ההומור מבוסס על האנוכיות המוגזמת של חבריה, אבל הכי חשוב יש שם דני דה ויטו. היא הוגדרה בתחילתה כ”סיינפלד על קראק”. מהביקורת של אריאל וסמן בואללה: “את זרם התודעה הביזארי של חברי ‘פילדלפיה’ קשה לצפות ונראה שהסאטירה תמיד נמצאת אצלם במקום השני אחרי הצורך להתפרע לגמרי ולהצחיק את עצמם.”

ציטוט: 

Who am I supposed to vote for? Am I supposed to vote for the Democrat who’s gonna blast me in the ass or the Republican who’s blasting my ass? -Dennis

מחלקת גנים ונוף (7)

מחלקת גנים ונוף, בכיכובה של איימי פולר, התחילה קצת כמו המשרד, מוקומנטרי ציני עם דמויות חסרות מודעות, רק במגזר הציבורי, אבל התפתחה לכיוון ההפוך לגמרי: קומדיה אופטימית עם לב טוב, לפעמים באופן כל כך מוגזם שמאבד כל טיפת אמינות. אני בעד החזרה של ההומור טוב הלב לאחר הגל הציני וחסר המודעות. חבל שהשנה הייתה העונה האחרונה.

ציטוט:

“Time is money; Money is power; Power is pizza; Pizza is knowledge. Let’s go!”

https://www.youtube.com/watch?v=4wNst7Up4Kk

החמישיה הקאמרית (6)

עוד כניסה לתכנית מערכונים, ועוד ישראלית. כותבים כמו יוסף אל דרור, עוזי וייל, אתגר קרת, מודי בראון, ובעיקר אסף ציפור. מהוא היה סקפטי, נעמיים,עד המנקים של קרן מור – נוצרו כמה מערכונים מיתולוגיים בבידור הישראלי. בחמישיה הקאמרית דאגו שהמשחק יהיה כה מדויק עד שהיום השחקנים מופיעים בכל פרסומת אפשרית גם שנים רבות אחרי התהילה, וזה קאלט.

ציטוט: “הגיהינום הוא הזולת. שמור על ניקיונו”

חברים (7)

עוד סדרה שהצליחה לזכות לקולות של כמה דורות בזכות אינסוף שידורים חוזרים בכל ערוצי הקומדיה. זו הסדרה, שעם סיינפלד, פתחה את עידן הסיטקום המבוסס על חברים ולא על מקומות או על משפחה. בעוד סיינפלד הייתה הצינית והמחוכמת יותר, חברים הייתה רגשית יותר ורומנטית יותר עד כדי שמאלץ מוחלט בעונות האחרונות. אבל אי אפשר לקחת ממנה את הדיוק, את הפאנצ’ על השנייה. ושבסופו של דבר הרוב רוצה לראות זוגות יפים נפרדים, חוזרים ונפרדים. אולי זה יותר נפוץ בחיינו משיחות על כלום.

ציטוט: 

  • רוס: “אני לא מאמין שהיא חלמה ששכבתם.”
צ’נדלר: “אני מצטער,הייתי שיכור ותחת תודעה של אדם אחר.”

נישואים פלוס (7)

האמריקאית, האמריקאית, לא הישראלית. כמו כמה תכניות אחרות גם היא פוצצה את בועות קומדיות המשפחה המתקתקות. אמנם לא הייתה ריאליסטית במיוחד, אבל בהחלט הייתה קרובה יותר למשפחה האמריקאית ממשפחת בריידי. גם היא הייתה בעידן שמשטרת הפוליטקלי קוקרט עוד לא קמה, ולכן היה אפשר לצחוק על כל מי שאי אפשר לצחוק עליו היום.

ציטוט:

  • קלי: “אבא, אתה אוהב אותי?”
    אל: “אהבה, שנאה, מה זה משנה אנחנו משפחה”

קומיוניטי (8)

קומדיית מצבים של דן הרמון המלאה רפרנסים לכל תרבות הפופ האמריקאית. כנראה חלק מהצלחתה, מלבד השפה המיוחדת, הוא העברת קומדיות הקולג’ים למסך הקטן. לא מעט מתומכי הסדרה ציינו עונות ספציפיות, וכנראה זו הסדרה היחידה שהצליחה להגיע לדירוג גבוה כל כך על אף התנגדות עזה לחלק מעונותיה.

ציטוט:

Abed: Jeff, I have to make some adjustments to my film, you’ll play my father
Jeff: I don’t want to be your father
Abed: Perfect, you already know the lines

משפחה בהפרעה (8)

משפחה בהפרעה, או בשמה הנכון ארסטד דיבלופמנט, מגוללת את סיפורו של מייקל בלות’, המנסה להכניס קצת סדר במשפחה המתפרקת ועסקיה המתפרקים עוד יותר. הנכס העיקרי בסדרה, לעניות דעתי, הוא ג’פרי טמבור בתפקיד ג’ורג’ האב (כן, כן האנק מלארי סנדרס). היא זכתה בשישה פרסי אמי, זכתה לקהל נאמן והכניסה המון שפה קולנועית חדשה שגיקים כמוכם אוהבים.

ציטוט: 

“Get me a vodka rocks.” “Mom, it’s breakfast.” “And a piece of toast.”

הסימפסונים (9)

הסדרה הכי ותיקה ברשימה שעדיין רצה, מה שבוודאי עזר לה לקבל קולות מטווחי גיל שונים.  מאט גרינג ביסס את השמות על שמות בני המשפחה שלו, התחיל כפינה שבועית בתכנית של טרייסי אולמן והתכנית הפכה לאימפריה מסחרית שסיפקה מאות ציטוטים לכל נושא. כמו כן היא כנראה הקומדיה הטלווזיונית הכי רווחית אי פעם.

ציטוט: 

ילדים, ניסיתם כמיטב יכולתכם ונכשלתם נחרצות, הלקח הוא – אל תנסו!

סיינפלד (9)למרות הבקשה לציין עוד תכניות מלבד סיינפלד כי התוצאות היו צפויות מראש, בצדק לא נמנעה בחירתה של סיינפלד לסדרת הקומדיה המצחיקה ביותר (עם הסימפסונס). מלבד הרעיון של תכנית על כלום, שלא בדיוק משקף את המציאות, סיינפלד הצליחה באמת לגעת בכל סוגי ההומור ובכל תחומי החיים. תקופה ארוכה כל דבר היה “זה בדיוק כמו בסיינפלד” והיא הייתה גם נושא לשיחות סלון בקרב פילוסופים. כמו כן, היא בהחלט מהסיטקומים המסורתיים האחרונים שהשפיעו. אישית, אני שמח שגם אצלכם היא ניצחה את “חברים”.

ציטוט:

ג’ורג’: “תמיד יש לי תחושה שכשלסביות מסתכלות עלי, הן חושבות: ‘זאת הסיבה שאני לא הטרוסקסואלית’.”

יש שופטים בישראל: גדי אלכסנדרוביץ, רונה טל, ג’ניה סקורסקי, שוקי בן נעים, דרור ניר קסטל, שחר הלר, אלעד דוד, אהוד קינן, אסף מלין, מתן בלומנבלט, הלל כהן, עדו סוקולובסקי, אופיר שני, ליאור גלציאנו, ג’רי הראל, גיא שוהם, מרודי מירב,  ניימן ליב, נעמה וייס, תום וינסנזו אטקינס, יותם רוזנטל, תומר שרון, יונתן ילון, אוהד רשף, דוד צוראל, עמי קאופמן, ירון יצחק, יניב רגב, תומר לביא, מיטל שפירו, עידו הראל, אור קלפר, רובי גורדון, נועה לקס, מיכאל גינצבורג, עמית זימן, אמיר חג’וס, דניאל עוז, תומר אליאס, יסמין וילקומיר-פרייסמן, מוטי גרנר, מלכיאל זוארץ, יובל תירוש, ויולט ומסג’די נמדר,  רונה שחר, יובל טאוב, אלכס סלבנקו, שירה חדד, אפרת בהריר, נמרוד רפפורט, סופי לבק, יבגני צ’רפ, איילת קולסמן שמעוני, אלי מאייר, טל מרקוביץ’,  אפרת שגיא, רפאל בוסידן, גיא מלצר, דוד שרפקין, יונתן עמירם, אביבה בוביס, רביב פייג, צח אלמוג, דני אלעזר, עידן ברקאי, מעין זילברשץ, עמרי מלצר

הקומיקאים המשפיעים ביותר

מי הם הקומיקאים המשפיעים ביותר לפי התשובות של הקומיקאים הגדולים בארץ?

להפתעתי הרבה, הבלוג הצליח לשרוד כבר יותר משנה ולצבור כמות לא קטנה של קומיקאים שמשיבים לשאלותיו המפגרות. בין השאלות היותר גנריות שנשאלו בלטה השאלה מיהם הקומיקאים היוצרים הקומיים שהשפיעו עליך. קשה לומר שיש הפתעות אבל מהן הסיבות? ביט מי

כיוון שאין הפתעות, נתחיל מהמקום הראשון:

1. סיינפלד (הסדרה ואו הקומיקאי)

איתי גל: “בשלב מאוחר יותר גיליתי את סיינפלד, ובאופן ספציפי הדמות המדהימה של ג’ורג’ קוסטנזה, שלדעתי עזרו לי להבין קומדיה ולדעת לנתח אותה יותר מכל דבר אחר שאי פעם נתקלתי בו”

נועה ארנברג: “אני לא יודעת מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עלי כי אני לא זוכרת שמות בכלל. השם היחיד שאני זוכרת זה סיינפלד ואני רק בשוק מזה שהוא סטרייט כי הוא הכי גיי”.

2. לואי סי קיי

דור מוסקל: “”לואי סי קיי גאון, אין מה להוסיף על זה. לקח את כולנו צעד אחד קדימה”.

משה פרסטר: “היום אני מאוד אוהב את לואי סי קיי ומאוד מקווה שהוא משפיע עליי”.

3.  מונטי פייתון

בוב זאבי: “התחלתי לצפות במונטי פייטון עוד בכיתה ד’, חרשתי את הסרטים שלהם לכל כיוון”.

משה פרסטר: “כשפגשתי את טל פרידמן שבא מעיר נאורה כמו חיפה, הכרתי את ‘מונטי פייטון’ שמיד הצחיקו והקסימו אותי ובצורה מוזרה השפיעו עליי עוד לפני שהכרתי אותם”.

4. גורי אלפי

רותם זיו: “”האמת שמה שהכי משפיע עליי זה החיים עצמם, אבל יש המון קומיקאים שאני ממש אוהבת ואשמח יום אחד להגיע לרמה שלהם: לואי סי קייגורי אלפי, טל פרידמן ואביגדור ליברמן”.

יונתן ברק: “”כיום יש לי סגנון משלי שהוא אופייני לי, אבל אני עדיין לומד כל הזמן מקולגות כמו גורי אלפיאלי ומריאנו ורועי לוי”

220px-Larry_David_at_the_2009_Tribeca_Film_Festival_25. לארי דיוויד

מאיר כץ: ” לארי דיוויד מבחינתי אחראי ל-60% מהדרך שאני חושב, אני רואה את העולם בצורה מגוחכת, אנשים רציניים משעשעים אותי. הם כל כך דבוקים ברעיון מסוים, שהכל צריך להיות לפי חוקים מסוימים, שזה יכול לשגע אותי”.

250px-Woody_Allen_at_the_premiere_of_Whatever_Works6.  וודי אלן

אלון גור אריה: “חברה שלי מהצבא הראתה לי את ‘אהבה ומוות’. ממש סוף התקופה ‘הפייתונית’ שלו”.

7. מיטש הדברג

שמעון ראיצ’יק: “מי שבאמת העיף אותי לראשונה והיה מקור השראה שלי היה מיטש הדברג“.

8. טינה פיי

דניאל בוקס: “. אני מאוד אוהבת את טינה פיי, אני חושבת שהיא והסדרה “רוק 30″ בעקיפין אחראיים על הרבה דברים במוח שלי.”

עמית הרשקוביץ: “”טינה פיי. יש משהו מאוד ייחודי בבדיחות שלה, מרובד ולא מכוון לכך שכולם יבינו הכל. אני מתה על זה שהיא לא עשתה קריירה מתחושות נחיתות, למרות שהיא אישה ומצופה ממנה לשנוא את עצמה.

כמעט נכנסו:  אדי מרפי, אנדי קאופמן, ג’ורג’ קרלין, דייב שאפל, האחים מרקס,  הסימפסונס וזהו זה

***

פלייליסט חדש מערבי ילדי הקומדיה
אירועים קרובים ומצחיקים