ארכיון תגיות: נטפליקס

הפוליטיקאי – ריאן מרפי, האם זו קומדיה?

“הפוליטיקאי” עלתה לנטפליקס עם עוד 34970 סדרות של ריאן מרפי. היא לא הייתה מצחיקה, אבל גם לקחת אותה ברצינות אי אפשר.

ריאן מרפי עושה סדרות עם המון צבע. גלי, אויבות, פוזה, אימה אמריקאית, אפילו דוקומנטרי או שניים על הקהילה הגאה ו, אה, ספקי הפורנו הגדולים שלה, כל אלה היו דרמות צבעוניות וגדולות מהחיים. שירים, אהבות ראשונות, יריבויות מפוארות. קומדיה? פחות. אבל זה כל כך צבעוני, נוצץ, גדול – שגם אי אפשר ממש לקרוא לזה דרמה. בטח שכל דבר עצוב שקורה שם לא באמת יכול להפוך לטרגדיה.

ככה זה גם ב”הפוליטיקאי”, סדרת הדרמה שהעונה השנייה שלה זמינה עכשיו בנטפליקס. סדרה על תלמיד כתה י”ב עשיר במיוחד שרץ לראשות מועצת התלמידים.

כלומר על בחור שאפתני ודפוק במיוחד, פייטון הובארט (בן פלאט) שמו, שתכניותיו לחיים כוללות מסלול ישיר לנשיאות ארה”ב ודי מהר הוא ישכנע גם אתכם שזה באמת יקרה.

העלילה כוללת גם את חבריו הדפוקים רק קצת פחות ממנו, את אמא שלו (כנ”ל), את הקמפיין סביבו סובבת העונה, וכמה אירועים טרגיים מאד – התאבדות, ניסיונות רצח, מניפולציות ומקרי מוות מסתוריים. לא בדיוק החומר לדרמת נעורים קלילה.

אז “הפוליטיקאי” היא טרגדיה?

ובכל זאת – זה קליל, זה עצוב בדיוק במידה. וזה גם צבעוני ושמח, מחולצת הפולו הוורודה של גיבורנו ועד לנופי הבריכות של קליפורניה בעונה הראשונה והחליפות המזעזעות של העולם הפוליטי בניו יורק בעונה השניה. זה ממש ממתק לעיניים. זה שנון, זה עליז, זה סקסי במידה… וכן, אם תעצרו לרגע לחשוב על זה, זה עוסק בנושאים די כבדים.

בעונה הראשונה אנחנו מכירים לראשונה את פייטון, את אמא שלו (גווינת’ פאלטרו), את חבריו ג’יימס (תיאו ג’רמיין) ומקאפי (לורה דרייפוס), את בת זוגו אליס (ג’וליה שלייפר) והבסטי שלו ריבר (דייויד קורנסוות), וגם את אינפיניטי ג’קסון השמחה-קצת-יותר-מדי-לנסיבות (זואי דויטש, כמעט הדבר הכי טוב בסדרה) ואת החברה/יריבה אסטריד סלואן (קבלו את לוסי בוינטון, בפעם השניה כדמות המאד, מאד תומכת בחבר הבי, אחרי ששיחקה את מרי אוסטין ב”רפסודיה בוהמית”), ושפע בני משפחה מתפקדים יותר או פחות של כל אלה. גם ג’סיקה לאנג פה, בהופעה גדולת שיער וגדולה מהחיים כרגיל.

מערכת הבחירות בעונה הראשונה נסבה סביב הדברים שאמורים לעניין מתבגרים – התאבדויות, סמים, כסף, סרטן, איכות הסביבה ומי יבוא לשיר בנשף הסיום. מעורבבים ללא הכר, ומתובלים בשפע של תככים פוליטיים שיביישו בתחכומם אפילו את הלאניסטרים, ומעניינים את קהל הבוחרים בערך כמו הקמפיין האחרון בארץ.

כן, פייטון הובארט בא לעולם כנשמה מתוסבכת שרוצה רק דבר אחד – להיות פוליטיקאי. יש לו תכנית, יש לו אג’נדה, יש לו דברים שהוא רוצה לקדם… אבל בעיקר יש לו איזה חור ענק במקום שבו בדרך כלל יש נשמה, ואותו הוא רוצה למלא… במה בעצם? בכוח? בכסף? לא, אלה לא מעניינים אותו בכלל. הוא רוצה להיות בפוליטיקה בשביל המשחק הפוליטי בפני עצמו, בשביל הניצחון, בשביל הקמפיין ובשביל הרגע המספק היחיד של הניצחון.

ומה יעשה הפוליטיקאי אחרי הניצחון?

העונה הראשונה רומזת לנו שאחר כך יש אנטי-קליימקס גדול. וזאת הייתה רק אחת הבעיות בה.

העונה הראשונה היתה אסתטית בצורה מטורפת והתבססה על הצגת עושר מופגן ומנקר עיניים ועל התרחשויות שסבירותן הולכת ופוחתת – מלבטים שכיחים של מתבגרים, מוקצנים בגלל הכסף והנגישות הבלתי נתפסת של הכל – ועד ניסיונות רצח ושאר פלילים, וגרוע מזה – קטעי שירה שבאמת, אבל באמת לא היתה להם שום הצדקה. אני דווקא מחבבת קטעי שירה לא לגמרי קשורים, ואם הם כוללים גם שואו נוצץ ומלאכותי במכוון מה טוב, אבל כאן לא היתה להם שום הצדקה. לעלילה הזיקו גם כמה ליהוקים עציים משהו, ביניהם גווינת’ פאלטרו שניסתה לשחק את המקהלה היוונית אבל הפגינה מנעד רגשי שנראה כאילו נטלה כל סמי ההרגעה החוקיים בעולם ביחד.

ואז הגיעה העונה השניה

כל זה תוקן בעונה השניה. את האור הקליפורני החליפה תאורת בוץ ניו יורקית. דמויות חסרות כריזמה נדחקו לשולי הבמה. את האנטי-קליימקס של מועצת התלמידים החליפה תכנית קריירה ומשנה סדורה, וכולם רק קצת פחות עשירים אבל הרבה פחות מפגינים עושר. גם קטעי השירה צומצמו למקום ולמינון הגיוני. נו שוין. ובעיקר – את הסוף הלא-מספק באות להציל שתי נשים. ג’ודית לייט ובט מידלר, דידי סטנדיש והדסה גולד בשבילכם, הן נציגת ניו יורק בסנאט המדינה והעוזרת הצמודה שלה. הן השתלטו על הפרק האחרון בעונה הראשונה, וכמו על הכיסא בסנאט – גם על זמן המסך הן לא מתכוונות לוותר.

וזה כיף! העונה השנייה כיפית בהרבה מהראשונה. שילוב מושלם של רוע, תככים, סקס, שערוריות, חיבה, חיפוש עצמי ותשוקה אמתית למטרה. אלמנטים קומיים החליפו את הטרגדיות של העונה הראשונה – אבל אל תטעו, הסדרה אולי מופרכת, מלודרמטית במידה וכיפית ממש – אבל לא קומית. בהחלט לא. אבל אם רציתם דרמה קלילה, מוסיקלית, שערורייתית במידה וסוחטת צחוק פרוע אחד לפרק, הגעתם למקום הנכון.

הסדרה “חיל החלל” – מה סטיב קארל לא מבין | ביקורת סדרה

את הסיפור על “חיל החלל”, Space Force, הסדרה שסטיב קארל וגרג דניאלס יצרו לנטפליקס כדי ללעוג לממשל טראמפ שהקים את חיל החלל האמיתי, בטח כבר שמעתם. סופו המלעיג הוא שנטפליקס רשמה סימן מסחרי על “Space Force” לפני שהממשל האמריקני הספיק לעשות זאת. אבל האם הסדרה מצדיקה את כל המהומה הזאת?

בגדול, לא. הקונצנזוס הביקורתי הוא שהסדרה לא אחידה ברמה ונעה בין הבינוני לגרוע. זה די נכון. התסריטים מתאמצים אבל קצת מחפפים ברמת העלילה, השחקנים, ובכן, צנוניים למדי, ופיתוח הדמויות עלוב ונוטה לסטראוטיפים – ועל זה נדבר מיד. אבל יש שני אלמנטים שמצילים אותה: הפרק האחרון, וג’ון מלקוביץ.

נתחיל בסקירה קצרה: מארק ניירד (סטיב קארל) הוא גנרל בחיל האוויר שקיבל את הפיקוד על חיל החלל החדש מהניילונים שהקים נשיא בעייתי ונלעג. מגי (ליסה קודרו) היא אשתו, ארין (דיאנה סילברס) היא בתו המתבגרת, פאק טוני (בן שוורץ – אתם מכירים אותו כז’אן רלפיו מ”מחלקת גנים ונוף”) הוא מנהל המדיה האפוף והמעצבן שלו, וד”ר אדריאן מאלורי, ג’ון מלקוביץ המופלא, הוא ראש הצוות המדעי שלו. ואליהם נתפרים בתפרים גסים ולא משכנעים גם מדען צעיר ואסייתי וטייסת שחורה ומוכשרת, משת”פ/מרגל רוסי, קבלנית אזרחית יפהפייה לענייני מצלמות מעקב ונו, אתם כבר בטח מבינים לאן זה הולך וכמה כל קו עלילה כזה מבוזבז.

https://www.youtube.com/watch?v=l4mY2asIjWk

ביחד הם מנסים לשגר דברים, להתחבב על הנשיא, להקים בסיס על הירח ובאופן כללי לנצח את הסינים. כמה זה מצחיק? לא כל כך. כן יש גאג חביב אחד, אך לא מנוצל מספיק, של חמשת ראשי המטות המשולבים (ביניהם ג’יין לינץ’, היי!) היושבים סביב שולחן ומעליבים זה את זה במעגל סטייל “מופע שנות ה-70”. מזה הייתי דווקא שמחה לראות עוד. כל היתר מנסה להיות סאטירי… אבל לא ממש מצליח לפגוע.

כפרה על ג’ון מלקוביץ’

הדמויות לא מצליחות לפצות על העלילה הצולעת – נפתולי ההתבגרות של ארין לא מאד מפותלים, בן שוורץ טיפש ומעצבן מאד (אבל בפרקים האחרונים מקבל בכל זאת רגע גאולה או שניים), המדענים לא מקבלים מספיק מאור הזרקורים כדי שנבין מה עובר עליהם, ובנוגע למגי, אשתו של ניירד… ובכן, בפרק השני מתברר לנו שהיא נשפטה למאסר ממושך מאד על פשע שאותו לא מזכירים. מה היא כבר עשתה? לא יגלו לנו? לא, אבל יש דבר אחד ויחיד שאותו אנחנו יודעים על האישה הזאת – בפרק הראשון היא שמחה שראש מטה משולב מקבל בית עם צוות עובדים. כנראה שזה הפשע, אם אין שום דבר אחר שאנחנו יודעים עליה, לא?

לפחות יש את ג’ון מלקוביץ. כפרה על ג’ון מלקוביץ. מדען ממורמר, עם פה גדול ומלתחה מרהיבה. בחיי שהפספוס הכי גדול של הסדרה זה שהוא לא הדמות הראשית. אולי היינו מגלים למה הוא כל כך ממורמר. הוא רצה לעבוד במחקר אזרחי? או שלא קיבלו אותו לנאסא? בכל מקרה, הוא רק אתמול התחיל לעבוד עם הצבא שאין לו מושג איך שום דבר עובד? אה, בעצם הוא ממורמר כי הוא הומו (כי כמובן, אי אפשר גבר שיודע להתלבש ועדיין מחבב נשים), אבל מזל כי זה אומר שסולחים לו על דברים מאד לא אתיים, וגם שבפרק העשירי אפשר יהיה להשתמש במרמור הזה כדי לקדם את האג’נדה של חיל החלל, שהיא כמובן נפרדת מזו של הממשל. כי צבא שמחליט בעצמו זה… אה… טוב, די בבירור מישהו לא חשב על זה עד הסוף.

חיל החלל נגד אורוויל

בואו ניכנס להשוואה הבלתי נמנעת לאורוויל. האורוויל לא רק נוצרה מאהבה אמתית ומהבנה בחומר של סטאר טרק. היא גם מציגה את סת’ מקפרלן כדמות מורכבת ומעוררת הזדהות – איש מוכשר וחכם אבל גם אכול ספקות ורגשות אשם, מלא מוטיבציה אבל מוצא את עצמו שוב ושוב במקומות שבהם הוא תוהה אם הבעיה היא בו או בסביבה. בדיוק הפרופיל שכל מילניאל שהמציאות הכלכלית המחורבנת של העשור האחרון מוטחת לו בפרצוף יוכל להזדהות איתו. אבל סטיב קארל… לא רק שלא ברור אם הוא מבין משהו בכל העסק הזה של אוויר וחלל, גם לא ברור אם דמותו היא של לא-יוצלח סתום במערכת של אידיוטים או טיפוס החלטי עם חשיבה מהירה שמוצא את עצמו במקום שבו החוקים קצת שונים מאלה שלהם הוא רגיל.

הפרק האחרון היה מוצלח יותר מכל הסדרה בדיוק כי נראה שהתקבלה החלטה לאן הולכים ואיך סטיב קארל מתמודד עם זה. שווה לסחוב עשרה פרקים בינוניים בשבילו? לא, אבל עדיין שווה לראות את זה רק בשביל ג’ון מלקוביץ והפה הגדול שלו. בחיי שהיו כמה פרקים שהוא נקודת האור היחידה בהם.

***

קראו עוד:

האורוויל. בחלל אף אחד לא יכול לשמוע אותך צוחק?

סדרות הקומדיה של 2020

 


סדרות הקומדיה של 2020

מהן הקומדיות הצפויות לנו ב-2020?

כוח חלל

אחת הקומדיות היותר מדוברות של השנה. סטיב קארל וחברו יוצר “המשרד” האמריקאית, גרג דניאלס, יצרו סדרה בהשראת החלטתו של טראמפ להקים את כוח החלל של ארצות הברית, שלדבריו “חיוני לביטחונה של אמריקה”. העלילה תעקוב אחר הדינמיקה והקשרים בין האנשים שעבודתם היא הקמת כוח החלל, בלי באמת להבין מה עליהם לעשות. בסדרה יככבו גם נואה אמריך (“האמריקאים”), בן שוורץ (“מחלקת גנים ונוף”) וג’ון מלקוביץ’.

נטפליקס, במהלך 2020

אווניו 5

ארמנדו יאנוצ’י, היוצרשל “Veep”, בארבע העונות הראשונות, חוזר אל HBO עם קומדיה חדשה, עם אחד הכוכבים האורחים של הסדרה הקודמת, יו לורי, ולצד זאק וודס מ”עמק הסיליקון”. העלילה מתרחשת ארבעים שנים בעתיד, כשטיולים למערכת השמש הם דבר שבשגרה ומהווים עסק ענק של מיליארדי דולרים. לורי מגלם את הקפטן נעים ההליכות של ה”אווניו 5″ – ספינת תענוגות חללית ויוקרתית, ומלבד שני אלה מונה הקאסט גם את ג’וש גאד (“לשבור את הקרח”), אם כי לא בטוח עד כמה זה יתרון.

HBO
בארץ ב-HOT, yes וסלקום tv

Mythical Quest

רוב מקאלני (מק) וצ’רלי דיי (צ’רלי), שניים מחברי שלישיית “פילדלפיה זורחת”, בסדרה קומית חדשה עבור שירות הסטרימינג של אפל, שמתרחשת בסטודיו לפיתוח משחקי וידאו. מקאלני גם מככב לצד דני פודי (“קומיוניטי”), דיוויד הורנסבי (קריקט מ”פילדלפיה”) ופ’ מארי אברהם (“מלון גרנד בודפשט”, הומלנד”).

 אפל טיוי פלוס,  במהלך 2020 (גם בישראל)

על קסמים ואנשים

עונה שניה לסדרת על קסמים ואנשים (magic for Humans). סדרה המשלבת קומדיה וריאלטי אמן החושים ג’סטין וילמן מוציא לפועל ברחוב טריקים מורכבים ומשלב בין קסמים להומור סקסי. העונה השניה בנטפליקס מביאה קסמים חדשים למסך בעיקר סביב חג הכריסמס. אז לכל אוהבי הז’אנר הקומי ולאלה הנהנים ממשחקי קסמים זו תוכנית בדיוק בשבילכם. 


נטפליקס

Zoey’s Extraordinary Playlist

ג’יין לוי (“פרברי הגיהנום”, “חסרי בושה”) מככבת בקומדיה מוזיקלית חדשה של NBC, על אודות מתכנתת בסן פרנסיסקו שמתחילה לשמוע פתאום את מחשבותיהם ותשוקותיהם של הסובבים אותה באמצעות שירים. הסדרה עצמה תגיע רק באמצע פברואר, אבל NBC משדרת את הפרק הראשון בשלב הזה כהצצה מקדימה

NBC, מהחודש. אין מועד שידור בארץ

Everything’s Gonna Be Okay

קומדיה חדשה של רשת פריפורם (“צרות טובות”, “בוגרת כזה”) בכיכובו של ג’וש תומאס (“בבקשה תאהבו אותי”). בחור נוירוטי בן 25 נאלץ להתבגר כאשר אביו גוסס והוא עצמו הופך לאפוטרופוס של שתי אחיותיו בנות העשרה.

פריפורם. אין מועד שידור בארץ

Outmatched


קומדיה חדשה של רשת פוקס בכיכובם של ג’ייסון ביגס (“אמריקן פאי”) ומגי לוסון (“בשידור חוקר”), העוקבת אחר משפחת צווארון כחול המתגוררת בדרום ג’רזי, ששלושה מילדיה הם גאונים מוסמכים (וכנראה גם הרביעי, פשוט לא היה להם כסף לוודא את זה).

פוקס. אין מועד שידור בארץ

Time Bandits

עיבוד לסרט של טרי גיליאם מ-1981, ובו מגלה נער כי בחדרו יש פורטל למסע בזמן. בעברית נקרא הסרט “שודדי הזמן”.

אפל טי וי, עדיין אין תאריך רשמי

Ms. Marvel 

לא להתבלבל עם מיסיז מרזל. מיסי מרוול מבוססת על גיבורת הקומיקס של מארוול באותו שם. הגיבורה מניו ג’רזי קמלה חאן מגל שיש לה יכולת שינוי צורה. והסדרה תשודר בשירותי הסטרימינג החדש של דיסני. טרם פורסם הקאסט.

דיסני פלוס, טרם פורסם תאריך שידור

קראו עוד:

קומדיות בטלוויזיה ובסטרימינג דצמבר

אילו קומדיות מחכות לנו בשירות הסטרימינג החדש של דיסני?

קומדיות בנטפליקס שעדיין לא מכירים

קומדיות בטלוויזיה ובסטרימינג דצמבר

עונה חדשה למיסיז מייזל, סוף סוף צער גידול בנות נגמרת, הסרט המוסד מגיע לפרטנר וצפוף בעונה חדשה

חדר 104 עונה 3

האנתולוגיה של האחים ג’יי ומארק דופלאס (“כולנו יחד”, “הליגה”) עבור HBO, חוזרת בעונה חדשה

הסדרה מאפשרת הצצה לחדר אחד במוטל אמריקאי ממוצע ובוחנת את סיפוריהן של הדמויות שעוברות בחדר בכל לילה נתון.
הסדרה מקבלת בברכה את הרעיון שכל דבר בנאלי יכול להפוך למעניין אם עוצרים ובוחנים אותו לעומק, ולכן כל אחד מפרקי הסדרה מספר סיפור אחר כשפרט לחדר עצמו שנשאר אותו דבר – הטון, העלילה, הדמויות ואפילו תקופת הזמן – משתנים וכך גם הז’אנרים: לפעמים זו סדרת דרמה, לפעמים קומדיה ולפעמים מותחן אימה.

החל מ-4/12 | רביעי | 23:30 | ב-yesEDGE ב-yesVOD וב-STING TV

The Moodys

סדרה קומית בת ששה פרקים, העוקבת אחר משפחה לא מתפקדת שמתאגדת לכבוד החג. מככבים דניס לירי (“הצילו”), אליזבת פרקינס (“העשב של השכן”) וג’יי ברושל (“כשגבר פוגש אישה”). אם הסדרה תצליח ויוזמנו עונות נוספות, הן יתארו מפגשים נוספים של המשפחה באירועים למיניהם.

4 בדצמבר, פוקס

גברת מייזל המופלאה (The Marvelous Mrs. Maisel)
עונה שלישית לקומדיה של אמזון, בכיכובן של רייצ’ל ברוסנהן, אלכס בורסטין וטוני שלהוב

6 בדצמבר אמזון

צער גידול בנות: הדור הבא (Fuller House)

עונה חמישית ואחרונה סף סוף

6 בדצמבר נטפליקס

מועדון האסטרונומיה: תוכנית המערכונים (The Astronomy Club)
נבחרת הקומיקאים השחורים הראשונה של תיאטרון “אפרייט סיטיזנס בריגייד” – מביאים את ההומור החכם והאבסורדי שלהם לתוכנית מערכונים.

6 בדצמבר נטפליקס

Work in Progress
קומדיה חדשה העוקבת אחר לסבית בגיל העמידה (אבי מקאנני, שגם יצרה את הסדרה יחד עם טים מייסון) המציבה לעצמה יעד: לתקן את חייה בתוך 180 יום.

8 בדצמבר שואוטיים

למה נשים רוצחות

קומדיה שחורה מבית היוצר של מארק צ’רי (“עקרות בית נואשות”)

הסדרה עוקבת אחר חייהן של שלוש נשים מפסדינה, החיות בשלושה עשורים שונים כשכל אחת מהן מתמודדת עם חוסר נאמנות בנישואיה.

סימון גרוב (לוסי לו, “אלמנטרי”) היא אשת החברה הגבוהה בשנות ה- 80, גרושה פעמיים ונשואה לקרל. היא מגלה שקרל הוא בעצם הומוסקסואל ופותחת ברומן עם בחור צעיר ממנה.
בת’ אן סטנטון (ג’ניפר גודווין, “עד עצם היום הזה”) היא עקרת בית בשנות ה-60 המגלה שבעלה בוגד בה.
טיילור הארדינג (קירבי הוול-בפטיסט, “להרוג את איב”) היא עורכת הדין בשנת 2018 בנישואין פתוחים, שמערכת היחסים שלה עם בעלה עומדת במבחן כששניהם נמשכים לאותה אישה.

עכשיו ב-yesVOD ~ החל מ-8/12 | ראשון | 21:15 | ב-yesDrama

דן סודר: ספיישל סטנד אפ – Dan Soder: Son Of Gary                                      סטנד אפ

ספיישל הסטנד אפ הראשון של הקומיקאי והשחקן דן סודר (“מיליארדים”, “איימי שומר”, “הסטנדאפיסטים”) ב-HBO, שצולם לפני קהל חי באולם בוארי בניו יורק.

בספיישל החדש שלו מתמודד סודר עם שאלות הרות-גורל שעולות באמצע שנות השלושים לחיינו: האם להביא ילדים? האם לרצות שיאהבו אותך זה דבר רע? האם כלבי משטרה נמצאים בצד שלנו? סודר מוצא הומור בכל סיטואציה קשה (או משמימה), מתינוקות שבוכים במטוסים ועד לזיכרונות מאמו החד הורית שנאלצה לגדל לבדה ילד משונה למדי.

שבת ה-14.12 ב-21:00 ב-HOT HBO, והחל מה-8.12 ב-HOT VOD וב-NEXT TV

שני גברים וחצי – עונות 1-5 – Two and A Half Men                                       חדש

חמש העונות הראשונות של הסיטקום המצליח של רשת CBS, מבית היוצר של צ’אק לורי (“ממי”, “המפץ הגדול”), מגיעות לשידור יומי ב-HOT קומדי סנטרל ו-HOT VOD.

זוכה “גלובוס הזהב” צ’ארלי שין (“ספין סיטי”, “וול סטריט”) מגלם את צ’ארלי הארפר, רווק נהנתן, הולל ורודף נשים, שאורח חייו משתבש כשלביתו עוברים גם אחיו הנוירוטי והלוזר אלן (ג’ון קרייר, “לרקוד עם טייסים”) ובנו של אלן, ג’ייק (אנגוס טי. ג’ונס, “הג’ונגל מת מצחוק 2”).

למרות המורכבות החדשה בחייהם ויחסיהם המנוכרים של שני האחים, צ’ארלי ואלן חולקים מטרה אחת – שניהם אוהבים את ג’ייק ורוצים בטובתו. הם חייבים לעשות הכל כדי לשמור על המשפחה מתפקדת ולהפוך אותו לגבר טוב יותר – ועל הדרך גם את עצמם.

החל מה-15.12, ראשון-חמישי ב-22:30 ב-HOT קומדי סנטרל וב-HOT VOD

המוסד

קומדיה ישראלית העוסקת בסיפורו של סוכן מוסד החובר לסוכנת  CIA במטרה לעצור ארגון טרור המתכנן להשמיד את העולם בעזרת טלפוניים סלולריים. אם יכשלו במשימה, לא יזכה ראש המוסד להדליק משואה ביום העצמאות בשידור חי בטלוויזיה, דבר שאסור שיקרה…

בכיכובם של צחי הלוי, טל פרידמן, עדי הימלבלוי ובבימויו של אלון גור אריה.

טריילר>>

הסרט זמין להזמנה  החל מ- 19 בדצמבר, ב-VOD בפרטנר TV

אנגרי בויז – Angry Boys                                                                    העונה במלואה

הקומיקאי זוכה פרס ה”לוגי” כריס לילי (“We Can Be Heroes”) יצר ומככב בקומדיה המוקומנטרית זוכת פרס האקדמיה האוסטרלית לקולנוע וטלוויזיה, שנוצרה בשיתוף בין HBO ואיגוד השידור האוסטרלי. כל פרקי הסדרה, ששודרה במשך עונה אחת, יעלו ב-HOT VOD וב-NEXT TV.

לילי מגלם ב-“אנגרי בויז” לא פחות משש דמויות שונות – צמד תאומים עבריינים בגיל ההתבגרות, סבתם – סוהרת במוסד לעבריינים צעירים, ראפר אפרו-אמריקאי, אם יפנית מניפולטיבית ואלוף גלישה.

לצדו של לילי מככבים בסדרה גם דבורה ג’ונס (“קצה האגם”), שרה סאת’רלנד, קלייד בוריין (“שכנים”), ריצ’רד לוסון (“פולטרגייסט”), ג’ורדן דאנג (“גיבורים”) וגרג פיירול (“ראש”).

מה-18.12, כל הפרקים ב-HOT VOD וב-NEXT TV

המקום הטוב / The Good Place, עונה 3

סדרת הקומדיה על ארבעה אנשים שמנסים להסתדר בחיים שאחרי המוות. עם קריסטן בל, טד דנסן.

29.10 נטפליקס

גאווין וסטייסי

עשור אחרי שהסתיימה הקומדיה הרומנטית של ה-BBC – בין היתר בכיכובו של ג’יימס קורדן, שגם יצר את הסדרה עם רות’ ג’ונס, אף היא חלק מהקאסט – היא חוזרת לספיישל חג מולד חגיגי עם כל הקאסט המקורי.

25 בדצמבר BBC

צפוף – עונה 3 – חינם                                                                               עונה חדשה

הסיטקום הכי צפוף בטלוויזיה חוזר בעונה חדשה – דניאל הבן התגייס ומגיע הביתה בעיקר בסופי שבוע, דניאל הבת מנצלת את העובדה הזו להשתלטות עוינת על החדר שלו, בעיקר כי היא חייבת מקום לארח את החבר הרציני החדש והמיליונר שלה – רוי. מיכל, אמא של דניאל הבת ותמר עברה לגור בבניין ומנסה להתקרב מחדש לבנות. אבישי עדיין לא החזיר את המפתח ספייר ודניאל הבן עדיין עם איילת. בעצם כבר לא. אה רגע, בעצם כן.

החל מה-26.12, בבכורה חינם ב-HOT VOD young וב-NEXT TV


שני הפול ראד- הקומיקאי האינדי לעומת שחקן המיינסטרים

הסדרה החדשה שלו, בה הוא משחק אדם משובט, אולי מאכזבת, אבל הנה למה אין כמו פול ראד

יש רק פול ראד אחד. אין אף אחד כוכב הוליוודי אחר עם הקריירה של פול ראד, ועם התדמית של פול ראד. אבל בצורה מסויימת יש גם יותר מפול ראד אחד, כי לפול ראד יש לפחות שתי קריירות שונות ונפרדות בהוליווד, קריירה מיינסטרימית בה הוא כוכב של קומדיות רומנטיות וסרטי גיבורי על גדולים, וקריירת אינדי בה הוא מופיע בקומדיות עצמאיות משונות ומערכונים ביזאריים. העיסוק הזה בפול ראדים רבים הוא גם הקונספט של הסדרה הקומית החדשה בכיכובו בנטפליקס Living With Yourself, שרק יצאה בחודש שעבר וכבר הספיקה לאכזב מאות אנשים ולהיכנס לרשימת ״עשר הסדרות הגרועות של נטפליקס״ ב״טיים אאוט״.

ראד פרץ לראשונה לחיינו ב-1995, שהופיע בקומדייה הקלאסית ״קלולס״ בתור ג׳וש, מושא אהבתה/ אחיה החורג של גיבורת הסרט שר הורוויץ. ראד היה בן 26 שצילם את ״קלולס״ וכבר נראה צעיר לגילו (הוא כיום בן 50, ועדיין נראה בשנות השלושים לחייו). אחרי קלולס המשיך ראד לשחק חתיכים מגניבים בסרטים כמו ״רומיאו ויוליה״ של באז לורמן, ונראה שימשיך לקריירה יציבה כבחור חמוד בקומדיות רומנטיות. אבל אז ב-2001 הגיע סרט קטן בשם ״Wet Hot American Summer״. הסרט, פארודיה ביזארית על סרטי מחנאות קיץ בו השתתפו גם איימי פולר, ג׳נין גרופאלו ובראדלי קופר, נכשל בקופות ובקרב המבקרים אך הפך במהלך השנים לסרט קאלט אהוב במיוחד. ראד גונב את ההצגה בתור אנדי, מדריך קייטנה דוש, חתיך ומטומטם שמשגע את הבנות ונותן לילדים לטבוע. 

לאחר כישלונו של הסרט, כוכבים רבים אחרים היו נבהלים וחוזרים לנתיב הקומדיות הרומנטיות המיינסטרימיות, אבל לא ראד , הוא פעל אחרת. ראד המשיך לשתף פעולה עם יוצר Wet Hot American Summerדייוויד וויין, בסרטים כמו קומדיית המערכונים המטורפת The Ten, ופארודיית הקומדיות הרומנטיות המעולה They Came Together, והופיע בסדרת פריקוול וסדרת המשך ל-Wet Hot American Summer בנטפליקס. כך בעצם הצליחה הקריירה השנייה של פול ראד. 

לראד יש את כל הנתונים להפוך לכוכב מיינסטרימי לחלוטין, הוא חתיך, מצחיק, בעל תדמית של אדם נחמד מאוד. אבל הוא בחר למלא את הקריירה שלו עם הופעות במערכונים מוזרים של הצמד ״טים ואריק״, הופעת אורח בתור עצמו בה הוא נורה למוות בסיטקום המשונה של ״אדולט סווים״, Delocated, ועוד תפקידים קטנים ומוזרים, בזמן שהוא מופיע בקומדיות שוברות קופות כמו ״בתול בן 40״ ו״והרי החדשות״, וסיטקומים מצליחים כמו ״חברים״ שם שיחק את בן זוגה של פיבי. האהבה של ראד לקומדיה מוזרה עוקבת אחריו אפילו להופעות שלו בתכניות אירוח, כמו “הראנינג גאג” שלו עם קונאן אובריאן, בה בכל פעם שהוא מתארח, במקום להראות קטע מהסרט החדש שהוא מקדם הוא מראה את אותו קטע מטומטם מסרט הטראש האמריקאי Mac and Me, חיקוי אי-טי משנות השמונים שהופק בשיתוף פעולה עם מקדונלדס שאין שום קשר בינו לבין ראד, חוץ מזה שהוא חושב שזה מצחיק. 

ראד יכול היה כל חייו להופיע בקומדיות רומנטיות כמו I Can Never Be Your Woman, אבל בחר גם להשתתף בפארודיית הקומדיות רומנטיות They Came Together לצד איימי פולר שם הוא לועג לתפקידים כאלו. בסרט הוא מתואר על ידי אחת הדמויות כגיבור הקומדיה הרומנטית המושלם ״נאה, אבל לא באופן מאיים, ויהודי אבל לא יותר מדי״, מתמזמז עם סבתו, וחולק סצנה עם מלצר שתקוע לו עמוד בתחת. הוא גם מופיע בסצנה הזו, אחת הסצנות המטומטמות והמצחיקות ביותר שאני זוכר בקולנוע:

ראד התראיין החודש לפודקאסט של קונאן אובריאן, וחשף שם פרט ששופך הרבה אור על הקריירה שלו. אובריאן מדבר שם על איך שנא תמיד לראיין שחקנים צעירים ונאים, שנראה ששום דבר רע לא קרה להם בחיים, וראד סיפר שהפחד שלו היה להיות כזה. פשוט איזו שחקן חתיך שקומיקאים כמו דניס מילר ישתמשו בהם בתור פאנצ׳ליין. אני חושב שראד בחר את דרך הקריירה השנייה הזו כדי להימנע מלהיות עוד שחקן חתיך שכולם שונאים. ״אני לא רק פרצוף יפה״ הוא אומר לנו ״אני גם אושיית קומדיה אלטרנטיבית!״

לא שזה תמיד עזר לו. אני תמיד חושב על הציטוט הזה של ג׳ף ווינגר מ״קומיוניטי״ על פול ראד: ״דת זה כמו פול ראד, אני רואה את המשיכה ואני בחיים לא ינסה לקחת את זה מאף אחד, אבל אני בחיים לא אעמוד בתור בשביל זה״. ציטוט עוקצני כזה הוא בדיוק מה שפול ראד מנסה להתחמק ממנו. זה ציטוט שמדבר על פול ראד, שחקן הקומדיות הרומנטיות החתיך, לא פול ראד, שחקן קומדיות האינדי המוזרות (וזה שזה נאמר על ידי שחקן קומדיות חתיך אחר, זה בהחלט מעניין). 

כעת הקריירה של פול ראד המיינסטרימי גדולה יותר מתמיד. יש לו תפקיד ביקום הקולנוע של מארוול, שכלל הופעה בסרט הגדול ביותר ביותר בכל הזמנים, ושני סרטים בכיכובו עם שלישי בדרך. הליהוק של ראד לתפקיד ״אנט-מאן״ בהחלט היה מעניין, כי הוא שחקן שידוע בעיקר בזכות קומדיות, והיה בן 47 ובעל קריירה ארוכה כשלוהק, לעומת צעירונים כמו כריס פראט וכריס המסוורת׳. אבל התברר שהסרט היה מאוד קומי, וראד מספיק חתיך ושרירי כדי לשחק לצידם. ועכשיו הוא מככב בסדרת נטפליקס, חלק חשוב בקריירה של כוכב ב-2019, ששואלת את השאלה: מה אם הייתה גרסה עוד יותר מושלמת לפול ראד? אבל לצערי, הסדרה הזו לא משהו. אני לא חושב שהיא גרועה כמו שעשו ממנה, אבל אני גם לא חושב שאתר The AV Club, טעו בביקורת שלהם שקומדיית השיבוט מרגישה בעצמה כמו שכפול לא מוצלח. לסיכום, אני לא חושב שהכישלון של הסדרה יאט את הקריירות של פול ראד. כי בסופו של דבר יש רק פול ראד אחד.

הקאמבק של אדי מרפי וסיפורו של “דולמיט”

אם הסתובבתם במקומות הנכונים באינטרנט בזמן האחרון, יכול להיות ששמעתם רחשים על קאמבק אפשרי לקומיקאי הענק של שנות השמונים והתשעים, וקיסר הסרטים הגרועים של שנות האלפיים, אדי מרפי. זאת בגלל סרט ביוגרפי חדש שאמור לעלות בנטפליקס ב-4 לאוקטובר בשם “Dolemite Is My Name”. מרפי כבר החל לקצור שבחים על גילומו של רודי ריי מור, הקומיקאי והשחקן מאחורי סרטי ״דולומייט״ אבל מיהו אותו כוכב סבנטיז נשכח, ומי הם שלושת הלבנבנים שעוזרים למרפי להביא את סיפורו חזרה לתודעה הציבורית? 

שני העשורים האחרונים לא היו נחמדים במיוחד למר מרפי. נכון, היו לו הצלחות כלכליות בתחילת שנות האלפיים עם סרטים כמו ״הפרופסור המטורף 2״ וסדרת ״שרק״, אבל הקריירה שלו כשחקן בקומדיות אהובות למבוגרים דעכה. בשנים האלה התרבו סרטיו הכושלים בקרב מבקרים וקהל, כמו למשל  קומדיית המד״ב ״פלוטו נאש״ שנחשב לאחד מהכשלונות הקולנועיים הגדולים בכל הזמנים. עם השנים מרפי צבר עוד ועוד כשלונות עם נקודות אור מעטות, כמו תפקידו ב״נערות החלומות״ שזכה למועמדות אוסקר, אך גם הרבה חרא כמו ״נורביט״ ו״לפגוש את דייב״. והשנה לאחר שדי נעלם לכמה שנים, מרפי חוזר עם תפקיד ראשי בביוגרפיה קומית חדשה ויש אפילו שמועות על אוסקר. אבל מיהו האיש אותו הוא מגלם?

רודולף פרנק מור, הידוע בשם ״רודי ריי מור״ או ״דולמייט״, היה שחקן, קומיקאי, זמר, מוזיקאי, ומפיק קולנוע. ב-1975 הוא יצר וכיכב בסרט ״דולומייט״, שהיה מבוסס על הדמות שייצר בהופעות הסטנד-אפ שלו. דולמייט הוא סרסור, משורר וגיבור אקשן שמכסח את הלבנים הרעים בעזרת מכות קונג-פו ועלבונות מחוכמים. הסרט הוא  דוגמה ומופת לז׳אנר ה״בלאקספלויטיישן״, סרטי אקשן זולים בכיכובם של שחורים העוסקים בנושאים של שחורים. הז׳אנר חי עד היום בזכות סרטי פארודיה כמו ״בלאק דיינמייט״ ו״הפטיש העברי״. בזמן שסרטים כמו ״שאפט״ ו״Sweet Sweetback’s Badassss song” היו סרטים רציניים ומכובדים בז׳אנר היו גם סרטים כמו ״דולומייט״, סרט דל-תקציב ומגוחך בו הבום מופיע יותר בפריים משחקנים מסויימים. למרות, או בגלל, איכותו הירודה של הסרט, הוא זכה למעמד קאלט, ומור יצר שני סרטי המשך,  וזכה למעמד אייקוני בתרבות האמריקאית.

אז  מי הם האחראים להחזרת סיפורו של מור לקולנוע? אלו הם השותפים התסריטאיים סקוט אלכסנר ולארי קרצ׳בסקי המלכים של הביוגרפיות ללוזרים. הם כמובן לא ישמחו לשמוע אותי מתאר את סרטיהם כך, כי הם מלאים בהערכה לאנשים עליהם הם עושים את הסרטים שלהם, אבל קשה לי לחשוב על שם קליט אחר לתאר כישלונות מפוארים כמו אד ווד. כן, לאחר כתיבת שני סרטי ״מותק, הילד השתגע״ אלכסנדר וקרצ׳בסקי  כתבו את התסריט ליצירת המופת של טים ברטון ״אד ווד״ על הבמאי שנחשב לגרוע ביותר בכל הזמנים. אך למרות המוניטין הזה, הסרט מלא בהערכה כנה לווד, ולשאיפותיו הגדולות והמגוחכות. לאחר ההצלחה של סרט זה אלכסנדר וקרצב׳סקי כתבו ביוגרפיות נוספות כמו ״איש על הירח״, על הקומיקאי המוערך אך המתוסבך אנדי קאופמן, ״לארי פלינט: האיש והסקנדל״ על איל הפורנו לארי פלינט, ו״עיניים גדולות״ על אמנית הקיטש מרגרט קין. באופן מדהים, הם לא כתבו את ״חי בסרט״ של ג׳יימס פרנקו על יוצר The Room -טומי ווייסאו, אבל הרוח שלהם מורגשת שם בהחלט. ועכשיו הם חוזרים עם עוד ביוגרפיה על אמן טראש שזכה להערכה מאוחרת, עם צוות שחקנים מרשים שבנוסף למרפי כולל שחקנים, קומיקאים ואמנים שחורים כמו ווסלי סנייפס, קיגן מייקל קי, כריס רוק, סנופ דוג, טייטוס בורג׳ס ועוד.

ומיהו הבמאי שאחראי על הסרט המאוד שחור הזה? בחור לבן בשם קרייג ברואר   שאחראי לסרט ההיפ-הופ זוכה האוסקר ״Hustle and Flow” סדרת ההיפ-הופ ״אימפריה״ ואמור לביים סרט המשך ל״מגלה את אמריקה״ בכיכובו של אדי  מרפי שאמור לצאת שנה הבאה. “Dolemite is My Name” יצא בינתיים בכמה פסטיבלים וקיבל ביקורות חיוביות, והשמועות אומרות שמרפי יקבל אולי מועמדות לאוסקר (למרות שנאת האקדמיה לנטפליקס). מרפי גם ינחה את “סאטרדיי נייט לייב” לאחר שנים שלא עשה זאת, ב-21 לדצמבר. אם הוא לא יספר יותר בדיחות על הומואים שמדביקים אותך באיידס, הקאמבק הזה אולי אפילו יצליח לו. בכל מקרה, אני מצפה ל-Dolomite Is My Name ואני מקווה שאתם אוכלי מרק עכברושים תצטרפו אליי בצפייה בו.  

רוסטים היסטוריים – מי מתעסק עם אנה פרנק? (ביקורת)

 בניגוד לדיליי הרגיל שלנו, על הרוסטים ההיסטוריים שמענו דווקא בזמן אמת, ומנטפליקס בעצמו.

נטפליקס בעצמו אפילו לא ידע שהוא מדלג על החלק הכי חשוב ודחף לנו לפרצוף דווקא את הרוסט הראשון, של אברהם לינקולן. עייפים כרגיל, סיימנו את “טוקה וברטי” (דווקא זאת לא סדרה ששווה לכתוב עליה הביתה) והתיישבנו להרדם מולם.

רוסט הוא מפגש של כמה קומיקאים שצוחקים – באהבה רבה ובארסיות גדולה – על חבר שלהם. החבר אמור גם לענות. הפעם, בהנהגת ג’ף רוס, אותו אתם אולי מכירים מרוסטים אחרים שעשה, קיבלנו שישה פרקים בהם צוחקים כל פעם על דמות היסטורית אחרת. כרגיל השערורייה חלפה לי ממש מעל הראש, ואת מירב תשומת לבי משך דווקא הפרק עם פרדי מרקורי. אמריקאי עושה רוסט לפרדי. את זה הייתי חייבת לראות.

אברהם לינקולן

הפרק הראשון היה דווקא על אברהם לינקולן – פרק חביב, משעשע ומלא נשמה עם בוב סאגט וג’ון סטאמוס מ”צער גידול בנות” לדורותיו כלינקולן והרוצח שלו, השחקן המתוסכל ג’ון ווילקס בות’. היו בו כמה בדיחות חביבות, ורק בעיה אחת – לא היה בו רוסט. כלומר אשתו של לינקולן (נטשה לגרו בתפקיד מרי טוד לינקולן) התלוננה במרירות שהיא לא מקבלת מספיק (גברת, אנחנו פה עם תינוק בן חודשיים ואחת בת שלוש, אין לך כלום עלינו), אבל בגדול – אף אחד לא ממש רצה לרדת על אברהם לינקולן. אפילו מונולוג הסיום שלו לא בדיוק היה תשובה (כי מה תענה? תודה שלא עשיתם לי רוסט?) אלא יותר נאום מלא השראה לקהל המעריץ.

טוב. לא נתלונן יותר מדי, בעיקר כי התלונות של הארייט טאבמן (ימניקה סונדרס) שלינקולן גנב לה את הקרדיט די מוצדקות. נמשיך הלאה לפרק השני.

פרדי מרקורי

או, הנה הגענו לפרדי! משחק אותו ג’יימס אדומיאן, וצולים אותו לא פחות מהנסיכה דיאנה (פורצ’ן פיימסטר, אולי ראיתם אותה ב”בובה של רצח”), קורט קוביין (ניקי גלייזר) ודיוויד בואי (סת’ גרין, כריס גריפין מ”איש משפחה”), עם חיזוק קל של מרי אוסטין (החברה, למי שמעמיד פנים שלא ראה את “רפסודיה בוהמית”, בגילום שרלוט מק’קיני) ודלילה החתולה שישבו בקהל.

ובכן… אותה בעיה. התחקיר מדויק, הסיפורים אמינים, כולם מאד נחמדים. ממש נחמדים! גם פרדי נחמד. אדומיאן עשה עבודה רצינית בלחקות את המניירות ושפת הגוף של פרדי ונשמע הרבה יותר כמוהו מאשר ראמי מאליק. כמראה שלהתכונן ככה זו עבודה קשה כי הוא לא הצליח להכין יותר משניים-שלושה משפטים עליהם חזר כל התכנית. מילא. אז הרוסטרים. הם נחמדים מאד, חוץ, ובכן, מדיוויד בואי. הוא ישר דוקר בנקודת התורפה – הוא עשה הכל קודם! “ואני מחכה כבר לשמוע את הקטע שלי שוב כשפרדי יקום לדבר!”.

צחקתי מכל הלב. גם פרדי צחק ואפילו לא חזר על הקטע של דייויד בואי, אלא פתח מיד בשיר מלא השראה לקהל באולם ובבית. נו.

אנה פרנק

ואז עברנו לפרק השלישי והמושמץ מכולם, זה עם אנה פרנק (רייצ’ל פיינשטיין). אותה צלו פרנקלין רוזוולט (ג’ון לוביץ), הקומיקאי דון ריקליס (בתו, מינדי ריקליס!) שזכה לכבוד כי פעל בגדול באותה תקופה ו… היטלר (גילברט גוטפריד, המוכר לכם כיאגו התוכי מאלדין, אז והיום), שזכה לתוספת קומית-סטיריאוטיפית של מכנסיים קצרים והסביר שקיבל יום חופש מהגיהנום כי אפשר אחרי שירד שם שלג כשהטיפוס ההוא נבחר לנשיאות ארה”ב, לא הנוכחי, הבחור השחור.

אז סטריאוטיפים זולים – יש. היטלר אבל לא במקום הצפוי – גם יש. רוסט… אם קראתם עד עכשיו, בטח הבנתם שלא ממש. רוזוולט אפילו התנצל שלא הציל באופן אישי את אנה פרנק אבל מה אפשר לעשות… הוא לא יכול לעלות במדרגות.

בכל זאת לא הצליחו להמנע מהפיתוי לצלות קצת את היטלר (שבעצמו דווקא נתן נאום הגנה עצמית משעשע, והודה לאנה פרנק על הספר “הכי דליק” נגדו), ולשם כך הגיע סיוע שבכל זאת הצליח להפתיע – אלוהים בכבודו ובעצמו (פרד ווילארד), שהסכים אפילו לענות על השאלה איפה היה בשואה. כשאלוהים חזר לשחק סנייק בטלפון הסטאר-טק שלו, עלתה אנה פרנק לבמה ונתנה את הנאום מלא ההשראה שהתרגלנו אליו מהפרקים הקודמים. ביזוי זכר השואה? לא חושבת.

מרטין לות’ר קינג

הפרק הבא היה עם מרטין לותר קינג (ג’רי מיינור) הוא נפתח בג’ף רוס מתייחס לאירועי פרק השערורייה-זוטא הקודם, מזכיר שהוא יהודי ולכן מותר לו וגם מזכיר שהצידוק לכל העסק הזה הוא שפה “לומדים היסטוריה”.

בכל מקרה, הפעם הגיעו רוזה פארקס (סשיר זמאטה), ברק אובמה (ברנדון ט. ג’קסון) ונלסון מנדלה (ג’ליל וויט, או כמו שאתם מכירים אותו, היי, זה סטיב ארקל!). אם כבר, היו יכולים גם להביא את ראש הקו קלוקס קלאן. הפעם, למודי ניסיון, עלתה לבמה קודם כל רוזה פארקס… ושפכה נאום מצחיק ועליז על זה שמרטין לותר קינג לקח לה את כל הקרדיט ולה מותר להתעצבן עליו, הם הרי צעדו ביחד. בקיצור, היה שיפור. צר לי, אבל שני המנהיגים האחרים לא התקרבו אפילו לקרסוליה.

קליאופטרה

אז התכנית החינוכית שלנו התקדמה לקליאופטרה. לפחות לא לקחו שחקנית לבנה לתפקיד.  מצד שני, למלכה יש רק דרך אחת להתקדם ורק דבר אחד לעשות בצמרת ובדרך אליה. אתם כבר יודעים מה. לפחות האלה איסיס (ברידג’ט אוורט – זוכרים את האמא מ”פאטי קייקס”?) מזכירה לנו – בשיר נשמה מרשים – שהכל בסדר עם זה ויאללה כולם לעשות בלגן, וגם שייקספיר (רורי סקובל) מהקהל מסכים שהמחזה שכתב עליה קצת לא היה לעניין. ראייו פיליפה וקן מרינו כשני הבעלים (לא ביחד) מרקוס אנטוניוס ויוליוס קיסר, איך לומר, קצת התקשו. אבל אפשר לסלוח להם, לא קל לגלות 2000 שנה אחרי מותך שאשתך התחתנה עם החבר הכי טוב שלך.

מוחמד עלי

נשארנו לרוסט אחרון – מוחמד עלי (שוב ג’ליל וויט! זה שוב ארקל!). ומה שנחמד בו הוא שמוחמד עלי הרבה יותר שנוי במחלוקת ולכן אפשר סוף סוף להשתלח. אז קבלו את הרוסט האמתי הראשון והאחרון בסדרה – וקבלו את בייב רות’ (ג’ון גמברלינג), ברוס לי (לאונרדו הם) ואת אלביס פרסלי (ג’וש הום) שירדו עליו קצת ולא ישכחו לספר גם על עצמם, כי זאת בכל זאת תכנית חינוכית והכל.

אז צחקנו? לא המון. למדנו משהו חדש? אולי. נראה את זה לתלמידי תיכון בשיעורי היסטוריה – כנראה שכן. ממליצים? למה לא.

הדיאטה של סנטה קלריטה הסדרה: הקרנבל והסקנדל

הדיאטה של סנטה קלריטה
הדיאטה של סנטה קלריטה

לרגל חודש לקיומה של עונה השלישית של הסדרה “הדיאטה של סנטה קלריטה”, קומדיית הזומבים המופרעת למדי של נטפליקס, הכריזה ענקית הסטרימינג ושליטת-החיים- אחרי-עשר-בלילה של כולנו חגיגית על…

ביטולה.

מה, רק התחלנו ליהנות!

בכל זאת, קומדיית זומבים בפרברים. יצר אותה ויקטור פרסקו, בכיכובה של לא אחרת מאשר דרו ברימור, אבירת הקומדיות הרומנטיות ואי. טי (כן, ידעתם שהיא היתה הילדה באי. טי, אני יודעת), ובעזרתם של טימותי אוליפנט – אותו אולי ראיתם, או יותר נכון שמעתם, כווילרד סטנק בחדש של אולפני לייקה, “מיסטר לינק”, ובקרוב ב”היו זמנים בהוליווד” – ושל ליב היוסון וסקיילר ג’יסונדו. כבוד לצוות.

והעלילה? ברימור היא שילה המונד, סוכנת נדל”ן בפרבר הקליפורני השלו סנטה קלריטה. היא מפגינה הופעה שופעת בריאות עם לחיים ורדרדות ועגלגלות ושפתות קל (ש’ שורקת, נו), ואז מתה ממחלה נוראית. זה קורה די מהר, אתם מבינים. אוליפנט הוא ג’ואל המונד, שותפה לנדל”ן ובעלה. הוא מופיע בשיער שופע ודוגמה ומופת לגבריות חדשה, משפחתית ותומכת ונטולת כל שאיפות קריירה (אחת התובנות הראשונות שלו בסדרה היא  שהוא נכנס לעניין הנדל”ן בעקבות אשתו ובעיקר כי זה היה לא נורא מדי). היוסון היא אבי, הבת שלהם, המתבגרת, החוכמולוגית ובוודאי חכמה יותר מההורים שלה, וג’יסונדו הוא החבר הטוב והמוכשר שלה. אחרי שברימור – שילה המונד בשבילכם – מתה, היא, ובכן, לא מתה, אבל מגלה שפתאום היא ממש, אבל ממש חייבת בשר אדם… ואת שפע הסיטואציות הקומיות אתם כבר בטח מתארים לעצמכם.

כלומר, מה, לא, זה נשמע הכי לא קומי והכי כן מגעיל בעולם! אבל אוי, זה מצחיק. ומגעיל. ומצחיק ומגעיל ביחד – וזה, כמו שיודע כל מי שראה את “בריינדד“, קומדיית הזומבים הפרוורית של פיטר ג’קסון והסרט המצחיק והמגעיל ביותר אי פעם, שילוב נהדר.

הניגוד בין הסביבה הפרברית המשעממת לאפלה שמתחת הוא לא עניין חדש – הרי הגופות נערמות בפרברים הטלוויזיוניים עוד מלפני “עקרות בית נואשות”. אבל התזמון הקומי של החבורה שלנו מרענן ממש. ההתלהבות של שילה, שבניגוד למצופה הולכת וגוברת, העצבנות הקופצנית של ג’ואל, שדווקא כן כמצופה גוברת גם היא (הוא רצה רק יום נורמלי אחד! זה יותר מדי?) והכל מתובל בהערות עוקצניות של צמד הטינאג’יירים החמודים והידידותיים להפליא. בכלל, מדובר בסדרה על משפחה מתפקדת להפליא, עם איזון יפה בין עבודה וחיים פרטיים ועם מערכת יחסים מפרה, אוהבת, חמה ומציבת גבולות. בחיי שהייתי רוצה שהבת שלי תציב לי גבולות כמו שילה וג’ואל ולא תשלח אותי כל כך הרבה לחדר. הבת המתבגרת אפילו לא מרגישה צורך לברוח 90% מהזמן להיות לבד או עם החברים הלוזרים שלה! וההורים שלה גם לא הורגים כזה הרבה אנשים. כלומר, הם הורגים אנשים! לאאא! אהההה! והם כל כך ציניים ומשעשעים לגבי זה ובכל זאת ממש ממש מצטערים, מבינים מה הם עשו ומלאי חרטה! ואז טוחנים עוד אוזן בבלנדר!

העונות השניה והשלישית הצליחו אפילו להעמיק את האיפיון ובאופן די מפתיע, לא הפכו את הדמויות לקריקטורה של עצמן. גם העלילה, ובכן, מתקדמת ולא שוקטת על שמריה המדממים. ואז, בעוד כולנו מתכוננים בחיוך עתיר ניבים לעונה 4… הוכרז שלא תהיה כזאת.

המעריצים, וכרגיל אצל נטפליקס – לא ברור כמה מעריצים יש אבל לגמרי ברור שהם מאד, אבל מאד נאמנים וגם קולניים, לא קיבלו את בשורת הביטול בשקט. הם פצחו בקמפיין קיטורים ער ועתיר גסויות בטוויטר ושאר מדיות חברתיות, כולל חשבונות שמוקדשים לזה במיוחד והמון אנשים שמבטלים את חשבון הנטפליקס שלהם.

תנו לנו עוד מהלוזרים החינניים האלה, געש האינטרנט! אל תבאסו אותנו עוד יותר! אולי אנחנו מעמד ביניים לא מרשים כמותם, אבל בדיוק כמותם – אוהבים, אהובים, שנונים ומכוונים לטוב – אנחנו רוצים להיות.

אז בואו, הצטרפו למחאה. כמו תמיד בנטפליקס, הכל עוד עשוי להתגלות כחלום של סנופקין או כבלון יחסי ציבור מנופח במיוחד. מחו והשפיעו – אם תהיה עונה רביעית של התכנית הכי החיננית ומגעילה במקומותינו – זה יהיה בזכותכם.

 

מי הוא ביל בר? יונתן עמירן רק עכשיו בוחן אותו ויש גם קופון

ביל בר מגיע להופעה בארץ ויונתן עמירן צופה בסרטונים שלו לראשונה

מי הוא ביל בר? באמת, מי הוא? עד לפני כמה שבועות, לא ממש ידעתי. כאילו ידעתי שהוא סטנדאפיסט, ידעתי שיש לו קצת תדמית ״ילד-רע״ שאומר מה שבא לו, אבל פחות מעצבן מריקי ג׳רבייס, ידעתי שאחרי מה שקרה עם לואי סי קיי הוא כנראה הקומיקאי הג׳ינג׳י הפופולרי ביותר בעולם (קרוט טופ לא מה שהיה פעם), אבל אף פעם לא ראיתי ספיישל שלו או הרבה קטעים שלו ביוטיוב. משהו בתדמית הסופר-גברית, בוסטונית קשוחה שלו, הרתיעה אותי. אני אוהב את הקומיקאים של יותר כמו ג׳ון מולייני ומייק בירביגליה, בחורים נחמדים ולא מאיימים. לא איזה בחור שכנראה היה קורא לי ״פאג״ אם הוא היה רואה אותי. אבל עכשיו בר מגיע לארץ והבוסים שלי ב״ילדי הקומדיה״ משלמים לי שק מזומנים נדיב כדי לכתוב עליו, ולפרסם את הקופון ל-15% הנחה שהם מציעים, ואין דבר שאני יותר אוהב מכסף, כלומר מאתגר כתיבה.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=xA1ZU8LDpVE&w=560&h=315]

ביל בר נולד בקנטון, עיירה במסצ׳וסטס, שזה די ברור לפי המבטא והאווירה הניו-אינגלנדית שהוא משדר. הבחור נשמע כמו דמות מ״פאמילי גאי״. הוא עושה סטנדאפ קרוב לשלושים שנה, אבל התחיל להתפרסם בשנות האלפיים המוקדמות עם הופעות בתכנית של דייב שאפל, וספיישל חצי שעה בקומדי סנטרל. אני התחלתי לשמוע על ביל בר לפני כמה שנים, עם בום הסטנדאפ החדש שיצרה נטפליקס והתפקיד המשני שלו ב״שוברים שורות״. אנשים תיארו לי את הקומדיה שלו כ״תוקפנית״, ״עימותית״, ״לא פוליטקלי קורקט״. הכל מושגים שהרתיעו אותי. אני אדם רגיש, פמיניסט, קצת נמושה. יש שהיו קוראים לי ״ליבטארד קאק אס ג׳יי דבליו בטה מייל״. אני אף פעם לא אהבתי את הקומיקאים שאנשים קודם כל היו מתארים במושגים כאלה, לפני המילה ״מצחיק״. אבל ביל בר הוא באמת מצחיק.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=4sUEaATniCo&w=560&h=315]

אבל בכל זאת, מה הופך את בר לכל-כך מיוחד? אני לא הולך לחדש הרבה פה כשאני אגיד שזה האומץ שלו. בר נהנה מלשים את הקהל במקומות לא נוחים ואז לגרום להם לצחוק בכל מקרה. הקטע הכי מפורסם שלו בסגנון הזה הוא אולי הקטע על הכאת נשים, שאני יודע שבאופן אישי הציעו לי אותו עשרות פעמים ביוטיוב, גם לפני שהתחלתי לכתוב את הכתבה הזאת. בקטע בר חולק על הטענה ששמע ש״אין סיבה טובה להכות אישה״. בר טוען שזה לא נכון: יכולות להיות הרבה סיבות להכות אישה, אתה פשוט לא אמור לעשות את זה. נושא האלימות נגד נשים הוא נושא טעון מאוד, בעיקר בימים האלה, אבל בר מעלה כמה טיעונים טובים ועושה את זה דרך המדיום של הסטנדאפ. זה אף פעם לא מרגיש שאתה בהרצאה,  כמו שיכול להרגיש עם סטנדאפיסטים מסויימים. בר מלחיץ את הקהל ואז משחרר את הלחץ בעזרת בדיחות. וזה די מדהים לראות. אני לא מסכים עם מה שהוא אומר, אבל אני מבין מאיפה הוא בא, ואני צוחק איתו בדרך.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=rksKvZoUCPQ&w=560&h=315]

אני דווקא מעדיף את בר כשהוא עוסק בעניינים פחות חשובים וטעונים, אבל זה אני. לדוגמה קטע אחד שנתקלתי בו ונהניתי ממנו במיוחד הוא קטע על מאפינז. איזה נושא נחמד זה מאפינז!בקטע בר מספר על פעם בה הלך עם חברה שלו (כמובן, כל כך הרבה מקטעי הסטנדאפ שלו עוסקים או מגיעים איכשהו לחברה שלו) לשוק שבו הוא נתקל במוכרת מאפינים. בר מתחיל לדמיין בראשו אותו מועך אחד אחד את המאפינים עם האגרופים שלו ומצחקק לעצמו. זו כזו סיטואציה מוזרה, אך באותה זמן משהו שאני יכול להזדהות איתו. גם לי לפעמים יש מחשבות משונות כאלה של ״מה אם אני אעשה את הדבר הזה פתאום?״. אני יכול להזדהות עם זה יותר מרצון להכות נשים.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=LnOg01N1u3w&w=560&h=315]

סגנון הדיבור המאוד ספציפי של בר זיכה אותו במהלך השנים למספר חיקויים. קומיקאי בשם טיילר פישר העלה כמה סרטוני יוטיוב שלו מחקה את בר בצורה די מדהימה. בר גם עשה את מה שלא כל קומיקאי יכול לעשות ונכנס לעולם המשחק עם תפקידים זכורים ב״שובר שורות״ ו״קרול שואו״.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=qlKj5DRl3cQ&w=560&h=315]

 

ועכשיו הוא מגיע לתל-אביב, ואנחנו מזמינים אתכם להנות מהקומיקאי הבאמת מוכשר ומיוחד הזה, ב-15% הנחה. כל מה שאתם צריכים לעשות זה ללכת לעמוד הפייסבוק שלנו ולהגיב על הפוסט עם הקטע האהוב עליכם של ביל בר. זה כל-כך פשוט! וכדאי!

חינוך מיני וביג מאות’ – סקס בנטפליקס. מצחיק או מעיק?

מה ההבדלים בין ביג מאות’ לחינוך מיני? והאם הן קומדיה?

שתי סדרות של נטפליקס עוסקות במין, אחת באנימציה ואחת עם שחקנים שרובם חיים. מה ההבדלים בין ביג מאות’ לחינוך מיני? והאם הן קומדיה?

חינוך מיני

במסגרת פינתנו “דברים שנטפליקס מערבבים”, נעסוק היום ב”חינוך מיני”, הדרמה הקומית המופרעת ופורצת הגבולות הנוכחית. מככבים:  אסא באטרספילד (“המשחק של אנדר”, זוכרים? אם כן כנראה שרק בזכותו) כאוטיס, התיכוניסט החנוני ובולט העיניים; ובתפקיד אימו הסקסולוגית וקצת-יותר-מדי-ליברלית, קבלו אותה: עם בלונד מוגזם, רזון מוגזם ומבטא בריטי ממש מוגזם, זאת לא אחרת מ… ג’יליאן אנדרסון, התיק והאפלה. הקאסט המד”בי המכובד מחוזק גם באמה מקיי, נ’קוטה מגווה וקונור סווינדלס הפחות מוכרים כחבריו המתפקדים יותר או פחות של הגיבור, וביחד הם יוצאים להרפתקאות מוגזמות עד מגוחכות בבית הספר הפרברי הכי לא סביר שראיתם בחייכם, תוך ערבוב משעשע של מבטאים, מעמדות, בולבולים ופוותות.

הסיפור כאמור הוא על אוטיס, אמו, חבריו ויריביו ומעשיהם בבית הספר האיזורי והמשונה שבו הוא לומד. אוטיס, אחרי שהסתבך עם הבריון השכבתי – בחור עז וסתום שאפילו אותו נצליח עוד מעט לחבב, הפך את היוצרות וזכה בחיבתו המסויגת כשייעץ לו כיצד להתגבר על בעית אי-הפליטה שלו. לאור ההצלחה התפקודית, מציעה לו התלמידה הענייה מייב למסד את כשרונו התרפויטי, ולפתוח קליניקה לטיפול מיני במעבדת בית הספר. הייתי אומרת שהנוזלים המבעבעים בה הם מטאפורה לא במיוחד מעודנת, אבל בשל הגרפיות של סצנות המין הרווחות (בחיי שאצלנו לא הזדיינו כל כך הרבה, ולמדתי במקום מאד משעמם שאופציות הבילוי בו היו מצומצמות ממש), נראה שלא ממש היה צריך מטאפורות.

דווקא השיח בסדרה בוגר ומורכב להפתיע. אבל בהתחשב בכך שבני נוער בימינו אינם צריכים שיסבירו להם על נקודת הג’י הגברית ואיפה בדיוק נמצא הדגדגן, זה די עובד. בכל זאת יש רושם מסוים של הגזמה, בעיקר בגלל השילוב של שיח בוגר והמון, אבל המון סקס גרפי ובוטה, גם בתחומי בית הספר.

אגב, אם השילוב של תיכוניסטים נבוכים והורים קצת יותר מדי ליברלים מזכיר לכם משהו, כנראה שאתם צודקים. אפנה את תשומת הלב לתמונה.

 

ביג מאות’ (פה גדול)

למי שלא מזהה, מדובר ב”פה גדול” הפרובוקטיבית הקודמת מאותו בית שיצרו ג’ניפר פלאקט, אנדרו גולדברג וניק קרול, ובה מצאנו שיח ביישני ובוסרי יותר והרבה פחות אקשן, ובכלל – העיסוק שם היה יותר בגילוי המיניות ובתגליות המסעירות או המדכאות על איך-בדיוק-נראה-עולם-המבוגרים. אכן, שם היו דמויות הרבה יותר צעירות, אבל משום מה נראה לי שבני ה-13 של ימינו כבר שכחו כמה דברים ש”פה גדול” הייתה מלמדת אותם. לפחות בעונה הראשונה שעסקה באופן ישיר יותר בהתפתחות פיזית.

אז האם “חינוך מיני” היא המחזה ריאליסטית יותר של “פה גדול”? לא ממש. למרות העיסוק באותם נושאים, השיח כאמור שונה, נקודת המבט שונה, והדמויות, אוי ווי, שונות מאד. אין ב”חינוך מיני” דמויות נלעגות וחד-ממדיות (המאמן סטיב, אני מסתכלת עליך!), וכאמור אפילו את הבריון הבית ספרי אנחנו נלמד לחבב. ואם הקונפליקטים של “פה גדול” מוכרים לכולנו מסרטי התבגרות מהאייטיז – מההורים המתגרשים ועד הידידה שלא סופרת אותך – ב”חינוך מיני” אנחנו כבר עוסקים בבעיות של גדולים. בעיות לשפוך, להגיע לזקפה, להגיע לאינטימיות, להזדקק לאינטימיות, וגם בעיות הורים-ילדים בסקאלה אחרת לגמרי. הדרכים המניפולטיביות שבהן יכולים הורים נורמטיביים בגדול לפגוע בילדים שלהם – ממשמעת קשוחה אך נטולת יכולת הכלה ועד, ובכן, ללהיות פסיכולוגים לא-ממש-אתיים – מוצגים פה בישירות לא רגילה.

אז זה מצחיק או מעיק?

מעיק זה לא. שתיהן ממש כיפיות. מבין שתי התכניות, אחת נמשכת חצי שעה והשנייה שעה. אחת במבטא אמריקאי גנרי והשנייה בשלל מבטאים בריטיים חוצי-מעמדות. אחת באנימציה והשנייה מצולמת (וממש יפה! לא שהאזור המוריק והטובל בטבע שם צריך צילום גאוני כדי לגרום לכם לרצות לגור בכפר, אפילו שיתחשק לכם להתאבד כבר אחרי יומיים). וכאמור, אחת מהן מתמקדת יותר בדמויות והשניה, ובכן, יש בה שירים ממש יפים. ופה בגדול נגמרים ההבדלים.

אחת קומדיה ואחת דרמה? בשתיהן אין רמז לצחוק מוקלט והפאנצ’ים מפוזרים בדלילות אך בחוכמה (ומביאים פרץ צחוק עצום ומשחרר כשהם סוף סוף מגיעים). נכון שהקונפליקטים ב”חינוך מיני” מורכבים יותר מאשר ב”פה גדול”. אבל דווקא ב”פה גדול” מוצגים תהליכי התבגרות ממושכים וקשתות של התמודדות, בעוד ב”חינוך מיני” הכל נפתר בתוך פרק או שניים. אבל בשתיהן הקונפליקטים לא מייצרים דרמה אפלה אלא יותר מצע לגיחוך על האבסורד בחיים.

ואם ב”פה גדול” העיצוב הקאמפי-עד-עלוב-בכוונה של האנימציה רומז כבר על הסגנון המוגזם וההומוריסטי, ב”חינוך מיני” העיצוב האמנותי אולי רומז על שאיפות לדכא, אבל כשג’יליאן אנדרסון, בחלוק תחרה צהוב שעוד מחכה לו תפקיד חוזר, מצווחת בקול דקיק ומוגזם “דרלינג, בוקר טוב!” בדיוק כשהחבר הכי טוב של הגיבור בא לאסוף אותו לבי”ס עם אופניים, מעיל מנומר ויותר מדי אייליינר – ובכן, ברגע זה אתם מבינים שאולי נכונה לכם חוויה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות.