כתבנו יונתן עמירן טס לניו-יורק לעשות כל מיני דברים של קומדיה אז הכרחנו אותו לכתוב על זה בשבילנו
.
השבוע ניצלתי את הפריבילגיות הכלכלית שלי בתור אדם צעיר שגר אצל שני הוריו האמידים, וטסתי לניו-יורק -עיר האורות. מובן שבתור חובב קומדיה בלתי נסבל אני עשיתי שם הרבה דברים שקשורים לנושא האתר הזה (בנוסף להרבה דברים שקשורים לנושא האחר הקרוב לליבי ועורקי – אוכל!). בואו ואספר לכם על כמה מהם.
סטנדאפיסט ישראלי בניו-יורק
דבר ראשון, כמו כל סטנדאפיסט תל-אביבי שטס למקום בחו״ל, שבו יש לפחות אחוז של דוברי אנגלית – ניסיתי לעשות סטנדאפ בבמה פתוחה. בחנתי מראש את החומרים שלי וגיליתי שרובם ישראליים מאוד, שלא לומר תל-אביביים. יש לי בדיחות על מספרות בתל-אביב, פיצוציות, מסעדת מחניודה, חסויות ברדיו, חגי ישראל ומילים וביטויים בשפה העברית. לא ממש חומר שעובר בחו״ל. חפרתי וחפרתי בגוגל דוק בבדיחות שלי כדי לחפש בדיחות שמיתרגמות לאנגלית, ומצאתי כמה, רובן על המראה החיצוני שלי וחוסר ההצלחה שלי עם בנות המין השני. לא חומר מקורי במיוחד, אך לפחות משהו שיבינו.
נרשמתי דרך האינטרנט לליין הסטנדאפ "Laughing Buddha Comedy" (אתה יודע שזה יהיה מצחיק שיש את המילים "laughing" ו-״comedy"). לעומת כל הבמות הפתוחות שאני מכיר פה בישראל, כדי להירשם לבמה הזאת הייתי צריך לשלם מחיר סמלי של חמישה דולר ולהבטיח שאקנה משקה בבר. איזה מין מודל כלכלי זה? מה הם מנסים לעשות? להרוויח כסף?!
הגעתי אל הבר ומיד ראיתי קבוצה של קומיקאים יושבים ומנהלים שיחות גסות על איברי מין גבריים ונשיים. ישר ידעתי שהגעתי למקום הנכון. זה היה ממש כמו פרק של ״קראשינג״ רק בלי אף אחד שאתם מכירים. כשהתחיל הערב, הובלנו אל המרתף הקטן והחשוך שבו תתקיים הבמה, שהיה אזור ההופעה הקטן ביותר שאי פעם הופעתי בו, אך לעומת כל המקומות בתל-אביב, לא היה בקומה של הבר. הרחתי טסטוסטרון רב בחדר, ואכן כשהסתכלתי מסביב ראיתי שאני מוקף בגברים. היו רק שתי נשים בחדר בסך הכל, ורק אחת מהן הופיעה. בתור גבר די נשי, הרגשתי קצת לא בנוח. והחלק הכי גרוע היה שהאישה לא הייתה מצחיקה.
רוב המופיעים לא היו מאוד מצחיקים. לרבים מהם הייתה אנרגיה ואופן הגשה טוב, אך ללא הפאנצ׳ים הדרושים כדי להנחית את הבדיחות. ההנחיה גם שונה ממה שאני רגיל לו בארץ. ב״מיותר״ נהוג שהמנחה יעלה בין כל מופיע ויספר כמה בדיחות, וגם בבמות אחרות המנחה עולה כל שניים או ארבעה מופיעים. ב-Laughing Buddha המנחה עלה בין כל מופיע, אבל עשה סט מלא רק בהתחלה, ולאחר מכן פשוט השתמש בזמן כדי להכריז מי יהיה המופיע הבא ולשמור על האנרגיה. זה דרך נחמדה לא להמאיס את המנחה על הקהל, אבל אני לא יודע אם ירצו לעשות דבר כזה בארץ. סדר העלייה נקבע גם הוא בצורה שונה: כל השמות הוכנסו לדלי ואז נבחרו באקראי. לאחר שהמנחה שלף מתוך דלי ההגרלות את שמי וביטא אותו בקושי רב,, עליתי לבמה, לחוץ כמו שלא הייתי כבר שנים לפני הופעה.
אני מרגיש שההופעה שלי הלכה די בסדר, מספיק טוב שחזרתי לשם לאחר כמה ימים. הפעם הייתי פחות לחוץ, ונהניתי יותר מההופעות. או שאולי המופיעים היו טובים יותר. אני רוצה גם להזכיר את הגיוון של המופיעים, היו אולי מעט נשים (במייק השני שהייתי הייתה לפחות יותר מאחת) אבל עדיין היה גיוון רב. אסייתים, שחורים, הומואים, לסביות, ביסיים, ממש כמו תוכנית סטנדאפ בנטפליקס.
דיברתי קצת על ישראל בהופעה שלי, הרגשתי שאני צריך. פתחתי עם השורה הסרקסטית ״אני בחופשה מישראל בניו-יורק. הייתי פשוט צריך להתרחק מכל היהודים האלה״. ודיברתי קצת על תפקידי השולי בצבא, ועל איך בישראל כולם צריכים להעמיד פנים שהם אוהבים את גל גדות. אחרי ההופעה אחד מהסטנדאפיסטים שאל אותי על סצנת הסטנדאפ בתל-אביב. הוא שאל בהתחלה האם מספרים בדיחות גסות בישראל, אמרתי שכן, ואפילו בונים על זה פרסונות שלמות. ואז הוא התעניין בקשר לבדיחות גזעניות והאם זה מקובל. הסברתי שאם כבר זה יותר מקובל בישראל מאשר באמריקה, אולי בגלל שפחות מגוון אצלנו. בדיחות שהיו הורסות את הקריירה של קומיקאי אמריקאי הן דבר רגיל אצלנו. לא יודע אם זה טוב, אבל זה המצב.
חזרתי עוד פעם אחת לאותה הבמה, הפעם בתור יעקוב רובינשטיין, הקומיקאי המבוגר וחסר הטאקט שאותו גילמתי בתוכנית האינטרנט שלי ״לילה בחללית בלי יונתן עמירן״, וחמוש במצלמת וידיאו. סיפרתי כמה בדיחות על לואי סי קיי וטראמפ, אבל סגנון ההפוך-על-הפוך לא עבד בשביל הקהל המצומצם שהיה במועדון באותו זמן. עדיין, זו בהחלט הייתה חוויה. אני ממליץ לכל סטנדאפיסט או סטנדאפיסטית בעלי מספיק ביטחון ושליטה באנגלית לנסות את זה אם הם בארץ זרה בעלת אופן מייקס. אבל תשאירו את הדמויות המשונות בבית.
אלתור בניו-יורק
אך שלוש ההופעות שלי באותו בר נידח לא היו מספיקות כדי לספק את הסקרנות הקומית שלי, והלכתי גם שלוש פעמים ל-Upright Citizens Brigade Theater, הידוע גם כ-UCB, מועדון האלתור והקומדיה הגדול בניו-יורק. ה-UCB הוקם בתחילת שנות האלפיים על ידי קבוצת הקומדיה בעלת אותה השם של מאט בסר, איימי פולר, מאט וולש ואיאן רוברטס. במועדון יש הופעות לונג-פורם אימפרוב בשיטת ה״הרולד״ וגם מופעי מערכונים וסטנדאפ.
בביקוריי שם זכיתי ליהנות ממופע מערכונים שהגימיק שלו הוא שהוא נכתב ביום אחד, גרסה פארודית של השעשועון Jeopardy וגולת הכותרת, הופעה של ASSSCAT, מופע האלתור הנחשב ביותר בתיאטרון, ובו כמה מהמאלתרים המוערכים ביותר בעיר ממציאים מערכונים קומיים שמבוססים על סיפורים שמספר אורח מיוחד, בהתבסס על הצעות מהקהל. כשנכנסתי עם חבריי לתיאטרון המאלתרים התחילו להציג את האורח עם ״אולי ראיתם אותו ב׳תאוריית המפץ הגדול׳״ ומיד דאגתי שהם יביאו את השלדון המעצבן הזה. אבל האורח היה למעשה מייק מאסימינו, אסטרונאוט אמיתי של נאס״א שמתברר שהופיע פעם באותו סיטקום דלוח, ובידר אותנו בסיפורים על ללכת לשירותים בחלל וכינויים של אסטרונאוטים, שצוות המאלתרים המוכשר הפך לזהב קומי. אני ממליץ לכם לבקר ב-UCB אם אתם בניו-יורק, או בלוס אנג׳לס, שם יש להם גם שני סניפים, אך יש לי גם אזהרה. למרות שה-UCB היווה את תחילת הקריירה לאנשים שהיו אחר-כך ב״סאטרדיי נייט לייב״, ״המשרד״, ״ברוד סיטי״ וכו׳, אל תצפו לראות שם סלבס. אם תראו זו תהיה הפתעה נחמדה, אבל לא יהיה שם מישהו שאתם מכירים, אלא אם כן אתם חנונים של קומדיה עצמאית ניו-יורקית כמוני. החווייה שלי בתיאטרון הייתה טובה, וגרמה לי לרצות שיעשו גם דברים כאלה בארץ. מתחילים לעשות פה בעולם הקומדיה דברים מעניינים, כמו ערב המערכונים של ליאור אמסטרדמסקי, או ערב הסטנדאפ המאולתר של אלי חביב ב״קאמל״, אבל אני בהחלט הייתי שמח לעוד ניסויים קומיים.
ובשביל להוסיף עוד פסקה אחת לכתבה הזאת ולחמם את ליבי הקר, הלכתי גם לתערוכה שמוקדשת לאחד מהאלילים הקומיים הוותיקים שלי, יוצר החבובות ג׳ים הנסון ז״ל. התערוכה התקיימה במוזיאון ה״מובינג אימג׳״ שבקווינס, והורכבה מקטעי וידיאו ומיצגים של כמה מהבובות האמיתיות שאיתן עבד הנסון. זה היה טיול נפלא לתוך המוח היצירתי והמצחיק מאוד של אותו יוצר שעזב אותנו מוקדם מדי.