או ג'יז, ליונתן עמירן יש חששות מהחידוש הענקי שקיבלה "ריק ומורטי"
.
אז ״ריק ומורטי״ קיבלו חידוש של עוד 70 פרקים. זה יביא אותם ל-101 פרקים, ובקצב של הסדרה עד עכשיו לעשר עונות, שיתפרשו על גבי יותר מעשור. ההצהרה של ריק בפרק הראשון על 100 שנים של ״ריק ומורטי״ אף פעם לא הרגישה יותר כמו איום (ולחשוב שרק לפני כמה שבועות לא היינו בטוחים אפילו אם הסדרה תחזור). סך הכל זה נשמע די טוב, הרי אני אוהב ״ריק ומורטי״, יש סיכוי טוב שאתם אוהבים ״ריק ומורטי״. אבל דיברתי על החדשות האלה עם חברים, וקיבלתי תגובות צוננות, וגם אני מרגיש קצת מוזר בקשר לזה. אז מה הבעיה? האם החידוש הוא דווקא דבר רע? למה אני חייב להרוס לכולם את הכיף? בואו נגלה.
במשך שתי העונות הראשונות שלה ״ריק ומורטי״ זכתה לביקורות אוהדות על השילוב שלה בין הומור אבסורדי, סיפורי מדע בדיוני מקוריים, רפרנסים אהובים ורגעים מרגשים, וקהל מעריצים נאמן ואוהב, שכן היה קצת זחוח, וכבר אז היה קיים המם של ״אתה צריך איי-קיו מאוד גבוה בשביל באמת להנות מהתכנית״, אבל סך הכל הם נראו בלתי מזיקים. אבל משהו קרה לקראת העונה השלישית. מעריצי התכנית התחלו להראות צד אפל יותר. הכל התחיל כשהם גילו שלראשונה שבעונה הזו לתכנית תהינה כותבות ממין נקבה. רחמנא ליצן! איך הנשים האלה יוכלו לכתוב קומדיית מד״ב רגישה בזמן שיש להם מחזור? חלק ממעריצי התכנית, שבילו זמן בסביבות שלא-מאוד-מקבלות את האחר, כמו אתר רדיט, הגיבו בדרך השקולה וההגיונית של להטריד את את הכותבות החדשות ברשתות החברתיות, ולשתף את הפרטים האישיים שלהם באינטרנט.
אבא דן הרמון נאלץ להתערב בשלב הזה, אבל כבר היה מאוחר מדי. מעריצי ״ריק ומורטי״ קיבלו מוניטין של אחת מקהילות המעריצים הרעילות ביותר, ולא עזר הפיאסקו שלהם עם רוטב הסצ׳ואן, שהתחיל כרפרנס איזוטרי נוסף של התכנית, רוטב נאגטס שמקדונלדס הוציאו בשנות התשעים שריק דיבר עליו בפרק הבכורה של העונה השלישית. מעריצים מכל העולם קראו למקדונלדס להוציא מחדש את הרוטב, וכשענקית המזון המהיר נענתה לקריאותיהם עם מהדורה מוגבלת של הרטבים, המעריצים הגיבו בנהירה המונית לסניפי הרשת, וצעקות ומהומות כאשר הרוטב האהוב נגמר (אני חייב להודות שזה היה די טיפשי ממקדונלדס להגיב לאלפי המעריצים שרצו את הרוטב עם כ-20 יחידות בכל סניף. זה פשוט מתמטיקה לא טובה). קהילת מעריצי התכנית כנראה אף פעם לא יצליחו למחוק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו את האימג׳ של מעריץ נלהב במיוחד שהגיב לחוסר ברוטב הנאגטס שלו בקפיצה על הדלפק וזעקות של ״אני פיקל ריק! וואבה-לאבה-דאב-דאב!״ בקולי קולות.
מה שמביא אותו לעוד נושא שרציתי לדבר עליו. ההשפעה של ריק ומורטי על ההומור שלנו. ריק ומורטי היא תוכנית מצחיקה וכתובה היטב, שיודעת לשלב סוגים שונים של הומור ליצירת פרקים מצחיקים וזכורים. אבל היא שכנעה קהל מסויים של מעריצים לחשוב שכל מה שצריך כדי להיות מצחיק זה לצעוק ״וואבה-לאבה-דאב-דאב! אני פיקל ריק! גט שוויפטי!״. זו המם-יזציה של התכנית, הפיכת בדיחות של התכנית לממים וחזרה עליהם עד שאתם לא יכולים לשמוע אותם יותר. לעזאזל! ״וואבה-לאבה-דאב-דאב!״ התחיל כפרודיה על קאצ׳פרייזים שהיוצרים די נטשו בסוף העונה הראשונה ו״גט שוויפטי״ לא היה פרק כזה טוב אפילו! ״ריק ומורטי״ הפך להיות דדפול, דבר שגיקים אוהבים, ושהיה מצחיק, עד שהם התחילו לדבר עליו כל רגע. יש בלוג נהדר בטאמבלר, Just Two Things, שאוסף חולצות מעפנות של גיקים שפשוט משלבות ביחד שני דברים באופן מרושל וחסר חוש הומור, ואתם יכולים ללכת לשם ולראות כמה חולצות של ״מה אם דדפול היה ב-X? ו״מה אם ריק ומורטי היו X?״ יש שם.
ובואו נדבר על הפיל הגדול בחדר: העונה השלישית של ריק ומורטי הייתה קצת מאכזבת. היא התחילה סבבה ו״The Ricklantis Mixup״ ו״Morty's Mind Blowers״ הם שניים מהפרקים הטובים של הסדרה, אבל הרבה מעריצים החלו להביע חוסר שביעות רצון מהסדרה ובעיקר מהפרק "Vindicators:The Return of Worldender" פרק סביר, שיש לו את חוסר המזל של להיות כנראה הפרק הגרוע בסדרה, עד שאפילו היוצר דן הרמון לא אוהב אותו. ובואו נודה באמת, כמה סדרות שומרות על איכות במשך עשר עונות?
אחת מהבעיות הגדולות של ״ריק ומורטי״ הוא ריק. דמות מורכבת שהיוצרים יותר מדי מתפתים לכתוב כחתיכת חרא, זחוח, חסר תכונות חיוביות, שמעריצים מסויימים בכל זאת החליטו להלל ולהפוך למודל לחיקוי. ניהיליזם היא אולי תכונה מעניינת אצל דמות, אך היא תכונה נוראית אצל בני אדם אמיתיים.
אז בואו נחזור להתחלה. ״ריק ומורטי״ קיבלו חידוש של 70 פרקים. זה אומר עוד הרבה שנים של ״ריק ומורטי״. בואו נעשה מאמץ כולנו, לקחת את זה באיזי. לא להציק ליוצרים, לא לצפות ליותר מדי ואז להתאכזב, לא לדבר על זה כל הזמן. פשוט להנות מסדרת מד״ב קומית מצויירת עם רגעים מרגשים. אנחנו יכולים לעבור את זה ביחד, חברה.