"אח", נאנחו כולם אי שם בראשית ימי הקורונה, לפני בסך הכל חודש, "זוכרים את זהו זה במלחמת המפרץ?"
מה עוד היה לנו במלחמת המפרץ? חרדה מחוסר הוודאות ושום יכולת לדעת מתי זה יסתיים, הורים וילדים בבית, והרבה מאד וודו שמערב לטקס ומסיכות כדי להתגונן. מדי פעם נשמעים קולות על הסולידריות של אז – המדינה שחילקה לכל אזרח ערכת מגן מפני לוחמת אב"כ, ונחמן שי שהיה המרגיע הלאומי ועשה חזרות רבות על הקאצ'פרייז שלו "ולשתות הרבה מים". היום, לעומת זאת, קבלו את המענק לעצמאים שכדי לקבל אותו צריך להתגנב לבית שימוש שאינו בשימוש ולפתוח דלת שעליה שלט "זהירות נמר" ואת המענק למשפחות עם ילדים שנראה שבמעט כסף הכעיס הרבה מאד אנשים. אה, ודרישה לתפור לעצמכם מסיכה או לקנות ערימה – בעשרה שקלים ליחידה.
אז והיום, הצורך בפורקן של המתח בתקופה מלאה באי וודאות ניכר. אבל, האם הנוסטלגיה העזה לזהו זה מוצדקת? האם מה שהיה אז הוא באמת מה שהיינו צריכים – והיום כבר אין?
אז מה היה לנו במלחמת המפרץ? קודם כל, היה די הרבה. חוץ מזהו זה היה גם את "העולם הערב" הפרועה והמוצלחת לא פחות (אליה יש פחות נוסטלגיה, כנראה בגלל האבולוציה המעציבה של כוכביו), וגם "זבנג" – אז עדיין טור קומיקס בעיתון בודד ולא המפלצת הרב-זרועית של סוף העשור – הפליאה בבדיחות שכולם הכירו. מה שלא היה הוא ערוצים אלטרנטיביים – לא היו רשתות חברתיות וחוץ מפנזין או שניים שצילמו כמה יוד ביתניקים במכונת צילום ליד המזכירות כשאף אחד לא ראה, לא ממש היו ערוצים מעבר לאלה הרשמיים.
זהו זה מביאים את הבאבה בובה להציל את המצב:
היום, יש המון. יש את ארץ נהדרת, קבוע כל שבוע.
ויש עוד המון "רץ בווצאפ" מסוג כזה או אחר – ממים, סרטונים, בדיחות, משחקי מלים, קבוצות פייסבוק… המונים. כמו ב"צוק איתן", כוכבי הרשת עדיין איתנו ומנפקים בדיחות שחורות וציניות באופן קבוע. אבל לאף אחד מהם, כולל לארץ נהדרת, אין את מה שהיה לזהו זה – את מדורת השבט. אין את 100% אחוזי הרייטינג, ואין את הצימאון לשבוע הבא. המפה לשם נשלח מם או סרטון, ולפעמים יש גם סדרת סרטונים בתדירות כזאת או אחרת. אבל אין את ההמשכיות, את הציפיה ליום חמישי בשמונה וחצי ולשידור החוזר מחר באחת וחצי. אין בדיחה אחת שכולם שמעו, וחזרו עליה, והכירו, וצחקו ממנה עד שנכנסה ל-DNA הלאומי.
חוץ אולי משיר המרפסות, המנון הסגר של ארץ נהדרת:
האם הבדיחות דאז באמת היו יותר מוצלחות? אולי. אני לא ממש משוכנעת שהבאבא בובה יותר מצחיק מעופר ומאור, אבל ברור שהיתה לו יותר נוכחות ושהופעתו הקבועה, פעם בשבוע באופן קבוע, הפכה אותו לדמות מוכרת לא פחות מנחמן שי, או ברסימנטוב של ימינו. בטח יותר מוכר מעופר ומאור.
הבאבא בובה חוזר לעודד, זהו זה 2020:
בהשוואה בין זהו זה של אז ושל היום, נראה שעיקר ההומור מאד חיובי – הבאבא בובה לגמרי בא לעודד, השירים חביבים, הכל באווירה מאד נעימה, לא נשכנית או פוגענית. ועדיין ההומור מיזוגני לעתים וסטראוטיפי עד רמת הקרינג'. לזכותם אגיד שגם ההומור הממוסד של היום לא חף מסטראוטיפים, ולעתים קרובות אכזרי ופוגעני הרבה יותר.
על מה צחקו אז ועל מה היום? הנה העולם הערב מראים לנו שתאוות בצע לא נולדה במאה ה-21:
גם אז וגם היום צחקנו על ההגבלות, הבעיות ועל מה שצריך האדם הפשוט לעשות בסיטואציה הלא ברורה הזאת שנפלה עליו מגבוה. פוליטיקאים? דוברים? הם לא חסינים, ונשמו שפע עקיצות בנוגע למשה בר סימן טוב ובואו לבאס, ליצמן ויאיר נתניהו, כלומר ביבי, רק ביבי! אבל אנחנו בעיקר מחכים לשמוע מה יש להם לומר.
ההומור היום בעיקר ציני ועוקצני יותר. אם פעם העוקצנות היתה שמורה למחתרת של העולם הערב (כן, הם היו אז די מחתרתיים – בערוץ ניסיוני עם אפס תקציב ושני מנחים צעירים שלא ממש בטוחים מה לעשות עם הדבר החדש הזה, מצלמה), היום היא בכל מקום.
אפ פעם ההומור היה ברובו ממסדי ובחלקו הזעיר חתרני – היום הוא בעיקר חתרני, צץ לו מפה ומשם, מקבוצת פייסבוק וערוץ טלגרם, מיצרן ממים חצי-אנונימי למשנהו. ערכי ההפקה דווקא עולים – כל סרטון באפס תקציב נראה יותר טוב מרוב המערכונים בניינטיז. ההבדל העיקרי – אם פעם היה קשה מאד להתחמק מהסאטירה – היום צריך לחפש אותה באופן פעיל, ולהמשיך לחפש, אחרת לא תדע שיש עוד סרטון בסדרה.
לסיום, הנה עופר ומאור, הדבר הכי קרוב שיש לנו כרגע למתחתרת "העולם הערב", מאחלים לכם חג שמח בסרטון השלישי לענייני קורונה: