בי פוזיטיב, משפחת ג'מסטון, נערות דרי - סדרות קומדיה 2022

אנטי הגיבורים של משפחת גמסטון, ההומור השחור של B-positive או הטירוף האירי של דרי גירלז? סדרות הקומדיה שעשו לילדי הקומדיה את השנה

כן, אנחנו יודעים, כולם כבר עשו את סיכומי השנה שלכם. אז מה אנחנו באים אליכם עכשיו? טענה טובה, אבל זה לא הזמן לדבר על הלו"ז שלנו. בחרנו שלוש סדרות קומדיה שעשו לנו את 2022, קצת דומות וקצת שונות המשקפות לדעתנו רוב מה שטוב בקומדיה. אלו הבחירות שלנו.

קראו עוד:

סדרות הקומדיה המועמדות לאמי 2022

עונות חדשות להורים בקושי, מה קורה בצללים וספיישל ניקי גלייזר- קומדיות ביס יולי 2022

סדרות הקומדיה המועמדות לגלובוס הזהב | מה ההימור שלנו?

משפחת ג'מסטון\ HBO (מאיה בניטה מרקס)

"משפחת ג'מסטון" (The Righteous Gemstones ) היא כמו משב רוח מרענן במדבר היבש של עידן התקינות הפוליטית. הדרמה הקומית הפרועה מבית HBO שעונתה השנייה שודרה השנה, בועטת בכל המוסכמות החברתיות ולא מהססת לשחוט את כל הפרות הקדושות בדרך. למי שטרם זכה להכיר את משפחת ג'מסטון על כל מעלליה, הנה תקציר העלילה: איליי (ג'ון גודמן הענק) הוא אב המשפחה שהקים יחד עם אשתו שהלכה לעולמה אימפריה כלכלית מטורפת של טלאוונגליסטים. הוא הפך את הדת למסחרה, ואת הכנסייה למותג נחשק שבאמצעותו הוא מרוויח מיליונים על חשבון ציבור המאמינים. בנו הבכור של איליי הוא ג'סי (דני מקברייד) – דוש עם אגו מנופח שנהנה להתעמר באחיו הצעיר והמפונק קלווין (אדם דווין) ולעקוץ את אחותו חסרת הטאקט ג'ודי (אדי פטרסון). אף שהם אמורים להיות הפנים של הנצרות הקדושה ולייצג את ערכי הדת כמו מוסר ועזרה לזולת, הג'מסטונים הם תאווי בצע, תככנים, אגואיסטים, אבל מעל הכל – קורעים מצחוק.

יוצר הסדרה, דני מקברייד (שגם מגלם את הבן הבכור), לא דופק חשבון ומוציא את כל התותחים הכבדים. אחרי שיצר את הקומדיות המטורפות "סגני המנהל" ו"על הפנים", גם ב"משפחת ג'מסטון" הוא בוחר להציג דמויות שהן אנטי גיבורים – כאלו שאנחנו סולדים ונגעלים מהן, ויחד עם זאת חשים כלפיהן אמפתיה. בעונתה השנייה, "משפחת ג'מסטון" מזכירה מאוד את הקומדיות האפלות והאירוניות של "האחים כהן". מבלי לחשוף כאן ספויילרים, אפשר לומר שככל שהפרקים מתקדמים כך העלילה הופכת להיות הזויה יותר ויותר, ובהתאם לכך גם מצחיקה יותר. בחיי שלא זכור לי שצחקתי בקול מסדרה קומית כמו שצחקתי מ"משפחת ג'מסטון". יש בה רגעים רבים שגורמים לך לדמוע מרוב צחוק ולתהות "רגע, זה באמת קרה עכשיו?", "הוא באמת אמר את זה?". כי כזאת היא משפחת ג'מסטון – היא מציגה לנו את הרפש האנושי שקיים בכל אחד מאיתנו עמוק פנימה, ומכריחה אותנו להתעמת עם הצדדים הרעים שיש בתוכנו. עם בימוי מהודק, משחק מופלא, פסקול כייפי ותסריט שהוא לא פחות מגאוני – "משפחת ג'מסטון" היא קומדיית השנה שלי.

להרשמה לניוזלטר:

B-Positive/CBS (עידו נוימן)

לפני מספר חודשים נתקלתי בסדרה B-Positive, סדרת קומדיה  צנועה שמשלבת הומור שחור וקצת פילוסופיה המשודרת בארץ ביס. שם הסדרה הוא בעצם רמז מטרים למה שהולך לקרות בסדרה (זהו סוג הדם של תורם הכליה המבוקש).

עלילת הסדרה, שיצר מרקו פנט והפיק צ'אק לורי, מציבה במרכז את דרו, פסיכותרפיסט שסובל מכשל בכליות וזקוק נואשות להשתלת כליה.

כן, זוהי תמצית העלילה הקומית – גבר שבור וגרוש שזקוק להשתלת כליה ומחכה למותו. למזלו הוא מוצא תורמת מתאימה ברגע האחרון – ג'נה, נהגת הסעות סטלנית במיוחד שעובדת עבור בית אבות. אחת מהבדיחות הקבועות שלה היא שאחד מהנוסעים מת היום, לכן הוא לא יעלה בתחנה הבאה. העלילה מתרחשת בשני מקומות עיקריים – הראשון הוא מכון הדיאליזה, שבו יש דיאלוגים מורבידיים למדי בין המטופלים. ברגע שראיתי קבוצה של מטופלים מחוברים למכשיר דיאליזה, הייתי בטוח שאי אפשר להפוך את הסיטואציה הזאת לקומית, אבל מתברר שאפשר. מדובר בסוג של צחוק שמדבר על זה שהחיים נמצאים במקום הנמוך ביותר, אז למה לא לזרום עם זה? (ככה בדיוק הרגשתי אחרי השבעת הממשלה)

הלוקיישן השני בסדרה הוא לא פחות שמח, בית האבות שבו ג'נה עובדת – זה בהחלט נראה שהקשישים רק מחכים לזרוק משפט מחץ אחד אחרון לפני המוות. אבל הכימיה בין הדמויות והחמלה שרואים בכל הסצנות הקומיות מקסימות בכל כך הרבה רמות. לא מדובר פה בסיטקום מזויף, אלא בכזה שבאמת נוגע במצבים אמיתיים בחיים.

קו העלילה המרכזי הוא בעצם סיפור האהבה בין ג'נה לדרו – במהלך הפרקים אפשר לראות את הקרבה שנבנית ביניהם. איפשהו בין הבדיחות השחורות לגבי המוות ומשמעות החיים. אפשר לראות את הדאגה שנוצרת ביניהם.

אז אם בא לכם או לכן להעביר כמה שעות בסדרה קומית שנוגעת במוות ומעלה חיוך, אז B-Positive  זאת הסדרה המתאימה.

נערות דרי, עונה 3/ נטפליקס (דרור ניר קסטל)

נערות דרי הגיעה השנה לעונתה השלישית והאחרונה. הסיפור על ארבע נערות איריות ונער בבית ספר קתולי בשנות התשעים נראה תפור למידות הישראלים שגדלו בתקוופה הזו, כלומר אני. יש שם כל הכול, פיגועים, הסכמי שלום, התלהבות פרובינציאלית מלהקות מחו"ל , קונפליקט פנימי וחיצוני עם הדת אבל גם מבטא אירי.

מהרושם שלי עונה 3 היא גם העונה שדווקא מתחילה לקבל קצת אופי משלה, ולא עוד חיקוי לסדרות ציניות כמו המשרד. אלא מגשרת בין הקומדיה טובת הלב לציניות, הדמויות מתפתחות ומתעגלות, והחדשות נכנסות לקומדיה והקומדיה לחדשות.למרות שכל אחת מהדמויות מייצגת סטריאוטיפ קומי, הטיפשה (אורלה), הנימפומנית (מישל) ההיסטרית המחוננת (קלייר) והשנונה המודעת לעצמה שלכאורה כותבת את הסיפור (ארין), הנימפומנית בכלל לא עושה סקס, הטיפשה לא אומרת או עושה דברים מטופשים יותר מאחרות (זה לא קלי בנדי או ג'ואי טריביאני), הכותבת השנונה המודעת לעצמה בכלל לא מודעת לעצמה, ואף אחד חוץ ממנה לא חושב שהיא מוכשרת, אבל ההיסטרית בהחלט היסטרית, אבל מחוננת היא כנראה לא, כל עוד היא עם הבנות האחרות, כך בעצם כולן מנרמלות זו את זו לבינוניות ופתטיות, אבל לא אכזרית.

דמות שדווקא כן הייתה על גבול האכזריות בעונות הקודמות היא הנזירה ג'ורג' מייקל, שמדמות סדיסטית או פקידה אפורה הופכת למורה שחוקה עם משבר קיומי ודתי , וזה מה בין היתר שהופך את הסדרה הזו למצחיקה, ההומור הקיומי-האבסורדי לצד ההומור השחור והניאנסים הנונשלנטיים, וזה די כיף.  

להזמנת הרצאה או סטנדאפיסט:

דרור

[email protected]

[email protected]

0547454667

Comments

comments

מה חשבת?