מה שחשוב באמת – הטרגדיה הקומית או הקומדיה הטרגית של הקיום?

האם אנחנו יודעים מה חשוב באמת? ביקורת הצגה מאת המחזאי אלי חביב\טל ניר קסטל

בצוותא רצה לאחרונה הקומדיה הטראגית "מה שחשוב באמת", הצגה על, ובכן, הדברים החשובים בחיים, ובעיקר – על השפיות. או מה שנחשב לשפוי במציאות הקיצונית שאנחנו נאחזים בה בציפורניים.

האמת שזו כנראה נקודת התורפה הגדולה של ההצגה – הצגת המציאות המטורפת שבתוכה מנסות הדמויות לפעול. ההצגה בכללותה שנונה למדי, אך אין בה, לדעתי, מספיק עומק כדי להיות סאטירה ממשית, ואין בה די גיחוך כדי להפוך את כל ההצגה לתיאטרון אבסורד.

רגע, על איזו מציאות אנחנו מדברים?

נתחיל מההתחלה. ההצגה "מה שחשוב באמת" בהפקת תיאטרון האינקובטור  – בית ליוצרים ירושלמים – מורכבת משלושה מחזות קצרים הנוגעים כולם באותן הסוגיות. זוג צעיר שמתפרץ לדירתו של איש זקן (גבי עמרני הנהדר), שני חיילים באוהל אחד עם זונה, נשק, ושיר לא משהו, ואישה שחוגגת יום הולדת חמישים ובעלה מזמין לה הפתעה – קוסם. בכל השלוש הסיטואציה מתדרדרת מהר מאוד – בראשונה כולם רוצים לחיות, אבל אין מקום לכולם. בשניה אחד החיילים כבר לא רוצה לחיות. או אולי כן? הלילה הוא הלילה האחרון לפני מלחמה, וכבר לא אכפת לו להרוג או להיהרג וגם לא ממש אכפת לו את מי הוא יהרוג. ובשלישית הקוסם בא לעמת את האישה עם החלומות והשאיפות שהיו לה, פעם, כשהייתה ילדה. שלושת מחזות קצרים שעוסקים כולם בחלומות, ברצונות, ובחיים כפי שהיינו רוצים לחיות אותם.

זה מצחיק. יש בדיחות. הכתיבה שנונה והעלילה זורמת. אבל חסר פה איזה ממד סאטירי מעמיק יותר, איזשהו קשר בין הדמויות והרקע שבו הן פועלות. וגם קצת יותר חמלה לדמויות. קצת יותר הבנה מצד הזוג הצעיר למצבו של הקשיש שלהם, למשל. או אולי קוסם קצת פחות תוקפני בגישתו לאישה שבגדול, דווקא די מרוצה מהחיים שלה.

מבין כולן, היה לי קל יותר להזדהות עם החייל השני, האיש הרגיל. לא משורר, לא מיוחד, אבל כן רוצה לחיות וכן מסוגל – להבדיל מהמשורר – לקיים קשר אמיתי עם עם אדם אחר. הזדהיתי גם עם האישה בסיפור השלישי – היא חוגגת יום הולדת חמישים, היא מרוצה בסך הכל מחייה, ממשפחתה, מהעבודה, ומהערב שבן זוגה הפיק לה. היא מתעמתת עם הקוסם שבא לחשוף את חוסר הסיפוק שלה וחושפת את השטחיות בתפיסותיו ואת הצביעות במעשיו.

שני הסיפורים הראשונים עוסקים בחיים, במוות ובמין בצורה הישירה, הפשוטה והבוטה ביותר. הזוג הצעיר רוצה לחיות, הזקן לא רוצה למות. לחייל הראשון , המשורר, לא אכפת מכלום – לא מעצמו, לא מחבריו לאוהל ולא מהזונה שהזמין, אבל חברו והזונה דווקא רוצים לחיות. כאמור חסר פה קצת עומק וקצת טיפול במציאות שסביב, המצוירת בקווים כלליים מאד.

דווקא בגלל זה הסיפור השלישי חזק יותר – הוא מעודן יותר ועוסק בכמה רבדים של הקיום – ההשלמה עם המוות, השינויים שעוברים החיים לאורך הזמן, והשינויים בחלומות ובשאיפות שלנו. האם אנחנו באמת מוותרים על החלומות שלנו ככל שאנחנו מתבגרים? או אולי אנחנו פשוט מבינים אותם אחרת?

את ההצגה כתב וביים אלי חביב (שהוא גם סטנדאפיסט! הנה עוד קשר לאתר), הפיק תיאטרון האינקובטור ומשחקים: גבי עמרני, אריק עשת, פביאנה מיוחס, תום חגי, יריב קוק, רם מזרחי, יונתן פורת ויעל שטולמן. ויש גם טריילר:

ההצגה הקרובה ב-2.3.16 בצוותא

Comments

comments

מה חשבת?