ארכיון תגיות: מערכונים

גברים מנישואי בני דודים, נשים מיוגה: תולדות היחסים בין המינים במערכונים ישראליים קלאסיים – חלק ב’ (משנות ה-80 ועד ימינו)

המשך של הכתבה גברים מנישואים דפוקים, נשים מיוגה

 שנות השמונים – טליה שפירא אצל רבקה מיכאלי

אז מה היה לנו כאן: היא רצתה אותו והוא אותה, נסעו לאמריקה ביחד, הוא כנראה רצה גם את הבת  אבל הבת נסעה לפריז למרות שעדיין רצתה אותו, מבחינה כרונולוגית העניין טיפה פחות ברור וככל שפחות ברור (לקהל הצופים באולפן ובבית, לחברתה של הזקנה ולרבקה מיכאלי).

מה קדם למה פחות ברור, מי רצה את מי והאם זה באמת משנה? אולי דווקא הערפול וחוסר היכולת להתפקס מרוב התרגשות, אולי זה ההומור? חשבתם על זה?

בפועל, על הספסל מתחת לבלוק בשיחת הזקנות כל הסצנה המדומיינת מקבלת את הריגוש האמיתי מהמבטא היידישאי של שפירא שהיום קצת יותר נדיר. ככל שהסיפור של הדוברת יותר מבולבל לבה של הזקנה הולם, הולם יותר אפילו מבשעות שהיא צופה ב”שושלת”, כי הרי בשכונה של האייטיז כולם הכירו את כולם והמציאות עולה על כל דמיון. הווי של בטטות כורסא הוא כאין וכאפס לעומת הרכילות על אנשים מהשכונה והמשפוחה.

“…היא רצתה לנסוע לפֶריש… והיתה לה בת…והוא היא…הוא היה באימיריקע… ואז היא נסעה איתו… היא הוא הוא היא…לא! -מי? היא? לא הוא…” (אולי זה בכלל טרנסג’נדר?). אין טעם לכתוב טקסט, תמלול או אנליזה כלשהי למופע המבוסס על המימיקה המושלמת ומבט עיני העגל המוטרף של טליה שפירא המייצג נאמנה את דמות הינטע האלמותית על האינטונציה הווירטואוזית של קולה העולה ויורד במקלטי הטלוויזיה העגולים החומים והלא שטוחים של התקופה בכל סלון במדינה במנעד מושלם, על המבטא היידי המדויק, על התלתלים הגולשים ומלאי ההבעה, על התשוקה הרכלנית שלעומתה רחל המרכלת בקושי פרגית. כל זאת למרות שרבקה מיכאלי בכלל גרוזינית משתכנזת עם פריזורה תמוהה ולא מביעה עניין אמיתי אלא מקנאה בתוך תוכה מתוך פסאדה של פרגון. כן! זוהי תיאורית הקונספירציה שלי! וזה עדיף מ”מי רצח את JFK” או “אם סי היימן עבדה בשביל אף אחד או צ’רנוביל?”

בשיאו של המערכון שפירא מגיעה לאורגזמה משולשת שעדיפה על אורגזמה מצוצלת (שושלת): “היא היתה מזד…זעת פה, הוא הזד…זייע שם… באימיריקע… והבת???!!!$ גם הבת הזד…זייעה בפריש!

באייטיז היתה “צוצלת”, אתם בטח מכירים (אם אתם לא מליניאלס ואז טפו עליכום) יענו “דיינסטי” עם לקשיש וקרישטעל, גם כששידרו אותה בערוץ הראשון (בדיליי של שלוש שנים) כלב לא עבר ברחוב, אני לא ראיתי כלב שיחמיץ דרמה/אופרת סבון אמריקאית נוצצת כשאין לאן לזפזפ. החיים זה “שושלת” ו”שושלת” זה החיים עצמם. חייהן של הזקנות הרכלניות על הספסל ובעצם כולנו קצת זקנות רכלניות מינוס המבטא הכבד הא? (קריצה קריצה).

באייטיז העלו על נס את זקנות הספסל הרכלניות, טליה שפירא תפסה אותן בזנב הקרפיון היהודי הרוטט שלהן, פעורות עיניים ודרמטיות בשיחת היום -והעלתה אותן לפריים טיים. לאחר שיח פארודית הנערה והנערה של אריק ושושיק בשנות השבעים, עבר עשור והגיע הזמן לפגוע עם החץ הסאטירי בדור הסבתות, ב”יכנע” על הספסל שממרומי גילה וניסיון חייה חושפת את חיינו במערומיהם בכיכר העיר או על ספסל הבלוק. על כל הבגידות, הנסיעות לחו”ל (כה זוהרות, נדירות ויקרות בימים ההם). כל דור אוהב ללעוג לקודמו גם כשהוא יושב לידך בסלון (היו גם שחיקו את הקשישות המזרחיות אבל לא נסטה מהנושא). רגע לפני העלייה הרוסית, רגע לפני המחאה האתיופית, רגע לפני “הבאבא בובה”, דור הזקנות על הספסל היה בעל מבטא יידי כבד עד בלתי מובן בימינו. בימינו אפילו רבות מהקשישות כבר נולדו בארץ ושוחות באינסטגרם כקרפיון באקסטזה, בימינו נאלצים לדוג מבטאים בשדות זרים אבל אז היית חושף את סבתא (זפטה) והיא היתה חושפת את המשולש הרומנטי הטרנס אטלנטי שלך קבל עם וספסל.

שפירא ז”ל מבטאת בכל גופה, מבטה, כל שריר בפניה את המצב הנפשי בו אדם נמצא כשהוא מרכל. הקשישה מתעוררת לחיים, הופכת לכוכבת ענק בתוכנית הנוצצת “סיבה למסיבה” ושובה קהל של מאה אחוז רייטינג באולפן ובכל בית בישראל- כלב לא עבר ברחוב וגם אם כלב עבר ברחוב הוא דיבר במבטא יידי כבד ולא מצונזר, הוא חלם לנסוע לפריש להזד…זייע עם הכלבה שלו!

שנות התשעים – החמישיה הקאמרית “מי הגבר הזה?”

“מי הגבר הזה?” היא (קרן מור) שואלת בקול מהדהד, בטון נשי אפוף תשוקה, דרמה ורומנטיקה. בתחילת הקשר הרומנטיקה פרחה ועכשיו כל מה שהיה פעם טוב הפך לרוטינה, שגרה שוחקת. היא מנסה, מסתכלת על הגבר לצידה ומנסה להיזכר בגבר שהוא היה פעם… הגבר ששוכב לצידה, זה שטרם פיצחה- הוא כבר דמות בשיריה, במיטתה, בחייה, דמות שלמה שלאו דווקא תואמת את המציאות. אבל האם היא מכירה אותו? האם זה אותו איש ילדותי ואנוכי שנוחר ורק רוצה לישון? ואולי מגיע לו לישון? אולי הרגע הרומנטי שלה לא תואם את הרגע הבנאלי שלו? פשוט לישון, מבלי לחפור, שינה נקייה מחלומות ורווית נחירות, שנת לילה טובה שאינה מטאפורית לדבר. לא להיות נוכח נפקד בזמן שהיא נושאת מונולוג פנימי מחשבתי ורגעי בקול רם, הצופים בכלל לא יודעים שזה בקול רם עד שהוא (דב נבון) מתעורר בצעקות ושובר את הדרמה המתחוללת בראשה בלבד, כל הרומנטיקה והייסורים, המסתורין והריחוף המתמיד. היא פואטית בין הסדינים האדומים, מאחוריה ציור ענוג, מדקלמת שירי מחשבותיה בדרמטיות, יוצרת את קולאז’ חייה. הוא רושף ישן, עמל, לא רואה את השירה שבמעשה היומיום, רק רוצה שקט.

נמאס לכם שאני מסביר בדיחות?

ניינטיז, תמימות זוגית ענוגה, לפני עידן הרשתות והאקסהביציוניזם החולני, היא נושאת מונולוג למצלמה (או סתם לעצמה?) ולא לרשתות החברתיות אבל זה עדיין יותר תיאטרון, מונולוג ולא “מחוברים”. אין כמו כפייתיות זוגית ועצמית, דיאלוג פנימי חוצב להבות שמכה בי כאילו לא עברו השנים. הוא נותן חבטה בפרצוף של הצופה ההמום לכל הפסטורליה הזו, מנער אותנו באלף דציבלים מהמדיטטיביות הענוגה.

אנחנו נכנסים לשלווה דרמתית במונולוג המיטה הפואטי שלה ופתאום “קאט!” הוא צועק ומנפץ את שלוותנו הלא קומית לרסיסים: “אני הגבר הזה!” כוסומו, אני הגבר הזה! “די, דיייייייייייייייי, דאאאאאאיייי ( צועק בעודו קובר ראשו בכרית ובסדיני הסאטן הלוהטים עד לפני רגע הנראים פתאום כל כך מיותרים, קיטשיים ומגוחכים, אנחנו כבר לא באייטיז!) אני לא יכול לשמוע את זה יותר!” זועק בגרון ניחר, תוקע מונולוג של אדם שהעירו אותו משנתו והוא כבר לא רק פריט תפאורה מחופצן בפנטזיה הזוגית שלה אלא בשר ודם ואנחנו כצופים יורדים ומקבלים סטירת לחי על קרקע המציאות הקשה והבנאלית. מה אנחנו ברומן למשרתות? ספרות זולה? הוא הגבר הזה! וכן, הגבר הזה פותח את הג’ורה המלוכלכת שלו! זהו גם השיא של המערכון והרגע המצחיק ביותר בו, זה מה שהופך את החמישיה ואותו לקלאסיקה על זמנית ולאו דווקא עיסוק אקטואלי לזמנו ברצח רבין. מה מצחיק פה? מה לא. הסרקזם עשה עלייה לישראל בשנות התשעים ולכן המערכון הוא קלאסי.

נכון שהחמישייה אולי ייזכרו בגלל רצח רבין או דמות המוצצת, טראומת  השואה באולימפיאדה ב”פלדרמאוס” אבל בין הפרות הקדושות ישנו הדיאלוג הפנימי הזה, כה אגואיסטי ומנותק מהמציאות והזעקה העיוורת של האדם העמל והאידיוט שדופק את הראש בקיר כי “חליע לאללה, מה אני קליוסטרו!?!??” (יש בקוסם שכוח אל משהו קסום דווקא כשרואים את המערכון אחרי שנים יותר מבזמן אמת). הוא לא קוסם כפי שהיא מפנטזת, הוא לא גבר חלומותיה ולכן בלית ברירה הוא שב לישון כקרפיון קטן, מתהפך לצד השני, נרדם מיד ומשאיר אותה פעורת פה ואותנו עם סוף פתוח. היא אולי מלודרמטית אבל לא פראיירית ואת המערכון היא חותמת בחיבוק חונק כאילו הוא לא צעק די, בכלל לא מעניין אותה כי היא ממשיכה בשלה לחרב את שנתו, לחנוק את גופו הקטן בחיבוקה ולשורר על “הגבר שלה” הפלא קורה כשהוא מתרכך מהחיבוק שלה (אולי מותש?) וסתם חם לו.

שנות האלפיים: קצרים – ”מה גבר יעשה כדי להוכיח שהוא לא בוגד”

השחקנים כבר ותיקים והם לא דור האיקס ובטח שלא מילינאלס: מושונוב מ”זהו זה”, קרן מור מהחמישייה ושמוליק לוי בכלל בימאי ומחזאי ותיק אבל התרבות הישראלית, התפתחות המדיה והאבולוציה של ההומור הישראלי בכל זאת משתנים יחד עם העולם הסובב על צירו. הפורמט המהודק, המהיר, הסוחט צחוק במצבים בקצב שלא צריך להתרכז בו- מושלם לדור הריטלין, לסמרטפונים- ריגושים מהירים, מצבים ויזואליים (כמעט ואין הומור מילולי, משחקי לשון וכו’), פנצ’ים קלים להבנה אבל לא תמיד לעיכול ובכל מקרה בגלל הקצב והאורך של המערכונים הצופים עוברים לדבר הבא. אולי בשל כך ניתן היה לדחוף שם בין השיטין הומור שחור ומטורף לעתים או סתם נונסנס שיובן בדיעבד רק בשידור מחזורי של סופשבוע בחינוכית 23. שחקנים וכותבים מצוינים, מאוד מונטי פייתון אבל מבעד לעדשה ישראלית במילניום.

יובל סגל הבעל נכנס הביתה באישון ליל, ריקי בליך אשתו עומדת בפוזת האישה הנבגדת מהסרטים, משולבת ידיים בסלון מול הדלת ושואלת “איפה היית?!”. בשלב הזה כולנו (להלן הקוסמוס) יודעים שהוא בוגד, בגד, יבגוד ובוגדני משחר נעוריו, היד שנענעה את העריסה שלו היתה בוגדת. סגל הבעל מתחיל עם התירוצים של כל גבר ישראלי או אוניברסלי שבוגד ומנהל חיים כפולים- הפעם המתחים על השולחן ומתפוצצים בפנים, מלחמת המינים- הסיפור האמיתי. בניגוד לסצנריו המציאותי הוא הולך  עד הסוף עם סיפור הכיסוי והפעם מביא את כל העדים/תירוצים כמו למשפט שדה כי האישה היתה סקפטית עוד באורופה ובתכלס- היא צודקת!

בגלל שהוא נאלץ לעבוד עד מאוחר הבוס מהעבודה נכנס ראשון (ריקי ואנחנו מגלגלים עיניים). התירוץ הנפוץ ביותר הוא פרנסה- שעות נוספות והוא גם אחת הסיבות הנפוצות (לא באמת תירוץ) לבגידות- גברים ונשים מצודדים בעלי תחומי עניין משותפים הנמצאים במשרדים ביחד ולא רואים את הבית. אחר כך סגל מכניס את התירוץ השני לאיחור- הלוא הוא הדמות השניה- נהג המונית (מושונוב) שהסיע אותו אחרי שהאוטו התפנצ’ר. נהג המונית הוא עד אופי מצוין לתירוץ פקקי התנועה- עוד סיבה ישראלית מאוד, נהג מונית חברמן שתומך בבגידה- שבט אחים גם יחד, אחים לשקרים, אחוות גברים עד הסוף המר. אפילו קרן מור, הדמות השלישית הנכנסת במפגיע, המגלמת אישה פצועה (ודי סתומה אם יורשה לי) שנתקעה בעמוד (תירוץ מאוד מסריח לפי מבטה של ריקי באותו רגע, המביטה בה ורואה כבר בעיני רוחה איך התעלסה עם בעלה בלהט) מספרת כי היו בבית החולים וחיכו שעה לקב (בית חולים ישראלי שאפילו באמצע הלילה עובד לאט וזה טוב ככיסוי לבגידה!).  בסוף האמת העירומה והעלובה נחשפת- קרן מור (שעיסוק דמיותיה בחמישיה ובכלל בדיבורי מציצות עתיק כמו התנ”ך (כמבצעת, לא ככותבת) מודה שהיא איננה סתם עוברת אורח שנתקעה בעמוד על אבן גבירול אלא האישה שאיתה בגד בעלה!

להקת השקרים של סגל מתעייפת, ההצגה מגוחכת מרגע לרגע והאישה הנבגדת לא מאבדת גובה. באינטונציה הפשוטה, בעילגות, מור הופכת להיות הפנינה של המערכון ומתעלה על האישה הבורגנית שבעצם צעירה ממנה ויש אומרים (אני למשל) שיפה ממנה עשרות מונים. בסופו של לילה הבגידה והסקס של בעל האנטי גיבור כל כך עלובים שזו בקושי בגידה- זו פשוט המציאות הישראלית הטופחת בפנינו שכל כך נוגדת נרטיבים ארוטיים הוליוודיים אבל זה לפחות מצחיק (עין בוכה-עין צוחקת). הבגידה מתרחשת בסך הכל כחמש דקות מתוך אותו איחור מפואר מעבודתו של שלוש שעות (חצות עד 03:00 ) אשר בהן עוברת אורח סתומה שנתקעה בעמוד (איך לשקר הזה יש רגליים, חושבת ריקי?) מצצה אותה עוברת אורח רנדומלית, פצועה, אחרי זעזוע מוח קל, לבעל התקוע בפקקים, במושב האחורי של מונית לעיניו של הנהג משתף הפעולה (להנאתו? לפחות לפי השתלשלות סיפור הכיסוי) רק הבוס יצא נקי אלמלא עצם העובדה שנכנס לבית ההופכת אותו לשותף מלא בבגידה!

שנות האלפיים – יהודית אחת ושתיים

בשנות האלפיים צף כל הלכלוך ביחסים בין גברים ונשים והתפרקות מוסד הנישואים בכלל. זהו מתה הבושה ונגלת במלוא כיעורה, בנאליותה הלא זוהרת במציאות של מלחמת מינים שכבר התישה את כולם. הומור רקוב המגחיך את כל המשפחה הגרעינית, החברה הצבועה מלאת התירוצים, השגרה הקיומית הסיזיפית.  זו קודם כל פרודיה על ההצגה של האישה החוקרת עם הסוודר, כולם בוגדים ובשם מה? איזו הנאה דרמטית? חיים זוהרים? זה לא הוליווד ולא “סקס והעיר הגדולה”, לא בני הנוער החשישניקים של קישון עם אריק ושושיק שיש להם עוד עתיד קלוש בשנות השבעים, לא איזו אמא משוגעת (חריפאי) בחולות ב”חור בלבנה” ואף לא שיח זקנות עסיסי על ספסל אצל רבקה מיכאלי. רק גבר עלוב נפש שכל הסטטיסטים בחייו עוזרים לו לתרץ את בגידתו הלא מפוארת בעליל מול האישה הנדהמת לא מהבגידה אלא מהפאתטיות, עולב שבעולב, מיץ של זבל- לא יחסי מין כהלכתם אלא מציצה במושך אחורי של מונית- הבקטריה של הג’יפה, הצ’ופצ’יק של הסחוניה, הגויאבה הסרוחה שבעיסה.

קלאסיקה מודרנית בשני חלקים משנות האלפיים וה-10′- עידן אלתרמן ויעל שרוני- “יהודית”

כמה מערכונים ישראליים אתם מכירים העוסקים בטראומת השואה של הדור השלישי? מעט מאוד מההומור הישראלי לפחות הטלוויזיוני, אינטרנטי או אפילו בקולנוע עוסק בהומור שואה. פה שם הבלחות מעבר לבדיחות שלנו בימי השואה מכיתה ג’ ועד היום שמיד מושתקות על ידי סבתא תורנית (היא היתה גם המורה שצעקה עלינו שצחקנו בצפירה במסדר בית הספר לפני שלושים שנה) ונחשבות מאוד לא פוליטיקלי קורקט. האמת? הומור די ירוד שפשוט מאוד מצחיק באותו רגע רק בגלל שזה יום השואה ולך תתמודד עם זה.

הסרטון הראשון מ2009 קצר ולכן לא אתמקד בו: בחור ובחורה צעירים בדייט בית קפה, מדברים על טיולים והיא לא יודעת את מי הוא המזכיר לה עם כל הרמזים התת הכרתיים עד שהיא מגלה שזה היטלר… השכנים לשולחן מכתימים אותו במוס שוקולד מעל פיו, הוא מסתובב אליה, היא מבינה מיד, נמלטת מהדייט על נפשה ואלתרמן קורא לה בצרחות באקצנט נאצי כבד “יהודית!!!! יוווווווווווווווווודית!!!!!!!!

החלק השני יותר מעניין-

הם נפגשים במקרה שוב ב2019 אחרי עשור, יותר מבוגרים, גרושים, מפוכחים, מוכנים לפרק ב’ (?) והפעם הוא מראש נראה אחרת לגמרי.  החל מנקודה זו נשתלים רמז אחרי רמז שעובדים  על התת מודע שלה ועלינו הצופים בני הדור שלישי לשואה, התת מודע הישראלי היהודי הקולקטיבי נכנס למערכון על יחסים, על גברים ונשים וזה שילוב מאוד נדיר במחוזותינו.

הרמזים של אלתרמן:

רמז ראשון-  הוא מזכיר לה במקרה שקוראים לו ואגנר…

רמז שני- יושבים בבר בדייט והוא מספר על עברו בו למד ציור והעיפו אותו מבית ספר לאמנות.

רמז שלישי- רמזים מילוליים וטעויות פרוידיאניות כמו באוטוקורקט המחלחלים לתת מודע שלה בלי שהיא מצליחה להעיר את עצמה מהסיוט החוזר אחרי עשור ומנסה להדחיקם: שנץ זה שנאצי, גספצ’ו זה גסטאפו (היא שומעת את המילים שהיא רוצה ולא את מה שהוא אומר, כמו בסיוט בו החולם מודע למציאות מחוץ למסגרת הסיפורית של החלום ועדיין מסויט או שמסויט בעקבות אי ההלימה בין שני הנרטיבים) “גיהקת” זה גי האלט, הוא מתקן למלצרית ה-Sים בתפריט ואומר “אסאס אסאס…”

רמזים רביעי וחמישי ויזואליים: שערו נרטב ומיד חוזר מסרק את שערו הצידה כמו ב2009 ובברלין 33′ (למי שזוכר את אופנת ה”אימו” וההיפסטר-היטלר יודע עד כמה זה מעוגן במציאות) פותחן היינות יוצר אשליה של אדם המצדיע במועל יד.

רמז שישי שהוא מוטיב חוזר- כשם שמוס השוקולד כעשור לפני כן שיווה לו את השפם ההיטלראי, כן הוא שוב מסתובב אליה כאדם אחר לגמרי כשהקונפטי נדבק אליו כשפם היטלראי בצורה לא מודעת מהמסיבה בבר.

דווקא המראות, הרמזים הלא מודעים המילוליים,  הדימויים הפיזיים, דימויי חפצים או דיאלוג, גורמים לה לבסוף לברוח בבעתה מדייט חוזר אחרי עשר שנים, בסך הכל פגישה רומנטית תמימה בין יהודים כשהתת מודע הקולקטיבי מחזיר אותה לטראומות מבית סבתא. ההומור לא קונבנציונלי (קונבנאציונלי) הומור שואה שחור והכל משתלב בצורה כל כך טבעית בתסריט, אלתרמן בנונשלנט נווה חמציצים שכזה, של ילד אינפנטיל, ילד מזדקן שזורם עם החיים. אתה מגחך בשלווה עד שההומור שקופא על פניך כמו במחזה  של חנוך לוין (להבדיל) הוא ההומור הפוגע בוושט, בחלק התחתון של הבטן הרכה, הנתקע בגרון, הבוקע מהכאב בתאים האפורים וגורר ממך צחוק כואב הישרדותי אינסטינקטיבי, צחוק המשחרר כאב, קתרזיס אמיתי שהוא מעבר להנאה מחיקוי של פוליטיקאי, מימיקה, משחק מילים, שנינה, אי הלימה נקודתית, גאג או פנצ’לייין, פואנטה של בדיחת בזוקה, עדות, הומור מיני, דאחקה וכו’.

נושא כמו השואה, העובר מדור לדור בחברה שלנו הוא פרה קדושה שממעטים לשחוט- לכן הצחוק האסור הוא המענג מכל. בטח שנחשב טאבו לקשר אותו לדייטים, “פלדרמאוס” של החמישייה הקמרית מקשר אותו לספורט אבל דייט תמים בתל אביב בין יהודים? חסר סיכוי כמו הסיכוי שאלתרמן דומה לרוברט רדפורד. 

פסטיבל הקומדיה באדינבורו: איך עושים את זה?

כתבנו יונתן עמירן היה בפסטיבל הקומדיה הגדול בסקוטלנד, וחזר לספר: איך מתכננים את הטיול, האם זה שווה את הטיסה והאם אפשר לארגן פסטיבל כזה בארץ?

פסטיבל הפרינג׳ השנתי באדינבורו, הוקם ב-1947 ומתקיים מאז כל שנה בחודש אוגוסט. הפסטיבל אינו פסטיבל קומדיה באופן מפורש אך חלק גדול ממנו מוקדש למופעי סטנד-אפ, אלתור ומערכונים. השנה, עבדכם הנאמן טס לכמה ימים לפסטיבל הנהדר הזה, ואני פה כדי לספר לכם על החוויות שלי, לתת לכם טיפים ולענות על השאלה: האם פסטיבל כזה יכול להתקיים גם בארצנו?

בהגעתכם לסקוטלנד הגשומה, אחרי טיסת קונקשן מאמסטרדם או לונדון, כי אין טיסות ישירות לאדינבורו, אתם יכולים להרגיש מבולבלים, מוצפים בכרזות בכל מקום למופעי קומדיה שונים, רובם עם משחקי מילים על שמות של סרטים או ״ברקזיט״ או שניהם. אני ממליץ לפני ההגעה שלכם, לעיין באתר הידידותי של הפסטיבל edfringe.com, ולראות איזה מופעים מעניינים אתכם. יש סיכוי טוב שלא תמצאו שם הרבה מופיעים שאתם מכירים, אלא אם אתם מתמצאים מאוד טוב בסצינת הסטנדאפ הבריטית, אבל תוכלו למצוא מישהו או מישהי מעניינים, לחפש קטעים שלהם ביוטיוב ולראות אם הם מתאימים לכם. אני בחרתי מספר מופעים מגוונים מאוד שכללו: מצגת בסגנון TED של הקומיקאי הבריטי מארק ווטסון על חוויותיו בתכנית הריאליטי Celebrity Island, מופעים מלאים של הקומיקאי האמריקאי דן סודר והקומיקאית האוסטרלית היידי ריגן, מופע יחיד שמסכם את עשר העונות של חברים מנקודת המבט של גאנת׳ר שבוצע על ידי קומיקאי בריטי אנרגטי בפיאת בוריס ג׳ונסון, מספר מופעי מערכונים ואלתור והופעה מאכזבת של ״של מי השורה הזאת לעזאזל?״ ללא אף אחד מחברי הקאסט האהובים. אם אתם רואים באתר הופעה שנראה שתהיה מבוקשת, איזשהו קומיקאי שגדול בבריטניה, קנו כרטיסים מראש, אבל אם לא, אני ממליץ להיות ספונטניים. ברחבי העיר תמצאו עשרות “בארקרים״ צעירים עם פליירים שינסו למשוך אתכם למופעים שונים. לרוב תנסו לא ליצור איתם קשר עין, אבל לעתים תוכלו לזרום וללכת למופעים שהם מקדמים. 

אבל מה אם אתם, כמו רבים מקוראי האתר הזה, קומיקאים בעצמכם ורוצים להופיע באדינבורו בזמן הפסטיבל? זה קצת יותר מסובך. אני תיארתי לעצמי שבנוסף למופעים הרשמיים של הפסטיבל, יהיו גם מספר במות פתוחות בברים מקומיים בו קומיקאים שמבקרים בפסטיבל יוכלו להשתתף. זה לא נכון. כל חלל הופעות בעיר, מקטן לגדול, הוא venueשל הפסטיבל, עם הופעות רשמיות שמתקיימות בתוכו. תוכלו כמובן תמיד לארגן הופעה משלכם, אבל אני לא יודע איך זה עובד. אני מניח שאתה צריך לפנות לפסטיבל כמה זמן מראש, לקבוע עם מקום, לשים פיקדון וכל מיני דברים כאלה. אתם יכולים לעשות מה שאני עשיתי, למצוא מופע שמארגן מישהו שאתם מכירים, ולהתנחל לשם. אני במקרה הכרתי את הקומיקאי אורי הלוי, שארגן ליין בשם well… that was weirdונתן לי להשתתף. הוא אמר לי לעשות משהו שהוא לא סתם סטנדאפ רגיל, אז החלטתי להביא את הדמות שלי, יעקוב רובינשטיין, הקומיקאי האשכנזי הזקן וחסר הטאקט. זה נשמע כמו דמות שיהיה קשה לקהל זר להבין (לך תסביר להם מה זה אשכנזי). אבל בעזרת החלפת רפרנסים ישראליים לרפרנסים בריטיים כמו ג׳ימי סאוויל (בדרן הילדים שנחשף כפדופיל) ורפרנסים בינלאומיים ואקטואליים כמו ג׳פרי אפסטיין ההופעה הלכה טוב באופן מפתיע מול מספר מצומצם של קהל מרחבי אירופה. 

אז כפי שאולי הבנתם אני ממליץ על הפסטיבל. למרות שכמה מהמופעים שראיתי היו מאכזבים, החוויה עצמה מאוד כיפית. להתסתובב בעיר היפהפייה והקטנה הזאת (אם אתם לנים במקום טוב, אף אחד מהמופעים  לא במרחק יותר מעשרים דקות בהליכה), ללגום אירן ברו, ולאכול את המאכלים המקומיים כמו האגיס (שלא אכלתי מעולם) ומארס מטוגן (שכן אכלתי והיה נהדר). לפסטיבל יש אווירת DIY כיפית, כולם פה לא בשביל להרוויח כסף אלא בשם אהבת הקומדיה. החדרים לעיתים קטנים ומאולתרים, במובן שאפשר לראות שבשאר השנה הם לא מיועדים לקומדיה. המופיעים לפעמים מקבלים את פניך בכניסה למופע, ומציגים את עצמם דרך הכריזה, במקום איזה קריין  כמו שאתה מצפה בהופעות גדולות. ואחרי ההופעה תוכל לפגוש אותם, מחזיקים דלי לתרומות, או סתם אומרים שלום, כשהייתי בפסטיבל לפני שנתיים יצא לי להצטלם עם אליל הקומדיה שלי אנדי דיילי (Review, Comedy Bang Bang), אחת החוויות החשובות בחיי הקצרים.

כל שנה הפסטיבל גם מכריז על זוכים. השנה זכה ג’ורדן ברוקס בפרס הראשי על המופע I Got Nothing וקתרין כהן זכתה בפרס המופיעה החדשה על The Twist? She’s Gorgeous. לא ראיתי אף אחד מהמופעים האלה או אף אחד מהמועמדים האחרים אבל זה חלק מההימור שבחוויית הפרינג’. אתה לא יודע איזה מופע יזכה ואיזה מופע יהיה סתם.

אז עולה השאלה, אם הפסטיבל הזה כזה טוב, למה יש כמוהו רק באדינבורו? האם פסטיבל כזה יכול להתקיים נגיד, בישראל? האמת, לא נראה לי. איפה דבר כזה  יתקיים? צריך להיות עיר עם מספיק חללי הופעות, אז נגיד תל-אביב. אבל האם החללים בעיר יאפשרו דבר כזה? האם יהיו מספיק קומיקאים שירצו להופיע במקומות קטנים ברחבי העיר? האם יהיו מספיק קבוצות מערכונים ואלתור כדי שזה לא יהיה רק סטנדאפ? האם העיריה תשתף פעולה עם דבר כזה? האם יהיה מספיק קהל שמעוניין בזה? האם יבוא קהל גם מחו״ל? האם זה יתקיים באנגלית או בעברית?  אני לא יודע, ואני בהחלט יהיה שמח אם דבר כזה יקרה, אבל, בדרכי הפסימית הרגילה, אני לא חושב שזה יקרה. אבל מי יודע? עיריית תל-אביב הצליחה להרים אירוויזיון לא רע, עם כל מיני אטרקציות לתיירים מחו״ל ודברים כאלה. אבל האם האהבה והמחויבות של מעריצי האירוויזיון לאירווזיון שווה לאהבה של מעריצי קומדיה לקומדיה? האם הם יעשו את הדרך למזרח התיכון בשביל מופעי הומור?  או שאולי בכלל נשכח מהתיירים ונעשה את זה רק בשביל הישראלים. משהו כמו פסטיבלי המוזיקה שעושים בארץ מדי פעם. אבל גם הפסטיבלים האלה הם כסף קטן לעומת פסטיבל כמו אדינבורו. כמה במות באמת נוכל לארגן פה? ומי יארגן את זה? אני? אין לי כוח! בינתיים יש לנו את הפסטיבל באדינבורו, קשה להגיע לשם, קשה להתמודד עם מזג האוויר, ולא תמיד תמצאו שם אנשים שאתם מכירים. אבל אני יודע שאני אחזור לשם בשנה הבאה. 

“ארץ נהדרת” ו”סאטרדיי נייט לייב”

הליהוקים החדשים של “ארץ נהדרת” גרמו ליונתן עמירן לחשוב על ההבדלים והדמיון בין שני מוסדות הקומדיה

 

״ארץ נהדרת״ היא לא ״סאטרדיי נייט לייב״. אבל היא גם קצת כן? השבוע הרשת געשה בעקבות הליהוקים החדשים לעונה ה-16 של ״ארץ נהדרת״. לאחר עזיבתם של אסי כהן ואודי כגן, התכנית רכשה את הסטנדאפיסט הוותיק שחר חסון, את הקומיקאית הצעירה והיוצרת בנאל גיה באר-גורביץ׳ ואת הקומיקאי וכוכב ״שבאבניקים״ אורי לייזרוביץ׳. הליהוק של שחר חסון עורר הכי הרבה הדים, מכיוון שלמרות שהוא סטנדאפיסט מוכשר, אין לו הרבה ניסיון בגילום דמויות או חיקויים. אבל זה לא כזה מוזר אם אתה משווה את זה לטקטיקות הליהוק של SNL שבכל עונה מצרפת איזה סטנדאפיסט צעיר דוגמת פיט דייווידסון או כריס רוק.

כאמור, ארץ נהדרת היא לא SNL. יש לה פורמט שונה, קאסט שנשאר מהעונה הראשונה, מנחה קבוע. אבל יש גם הרבה דימיון בין שתי התוכניות. הן המוסד הקומי הגדול במדינה, יש להן דמויות קבועות, חיקויים, מבזק חדשות סאטירי. מאמר של אתר הקומדיה האמריקאי Splitsider מ-2011 השווה את ״ארץ נהדרת״ לשילוב בין SNL ל״דיילי שואו״, שזה קצת יותר מדויק, אך עדיין לוקה בחסר. בסופו של דבר ״ארץ נהדרת״ היא פורמט ישראלי מקורי, והשוואה שלה ל-SNL היא מיותרת. אבל זה כיף לעשות.

כאמור, ההשוואה הברורה לשחר חסון היא משבצת הסטנדאפיסט של SNL. ליהוקה של כוכבת האינטרנט (ו״טלוויזיה מהעתיד״) גיה באר גורביץ׳ מזכיר לי את ליהוקה של מליסה וליסניור ב-2016, שהייתה ידועה בעיקר מסרטוני האינטרנט שלה שבהם חיקתה מפורסמים כמו אוון ווילסון וג׳ניפר לופז. ארץ נהדרת כבר ליהקה כוכבי אינטרנט מוכשרים בעבר, כמו אודי כגן. אורי לייזרוביץ׳ הוא מקרה קצת יותר מיוחד, כי הוא כבר זכה לתהילה בתוכנית מצליחה ואהובה ב״הוט״ שאף זיכתה אותו בפרס האקדמיה לטלוויזיה.

אבל בסופו של דבר ההבדל הגדול ביותר בין SNL ל״ארץ נהדרת״ הוא המעמד שלהן. באמריקה SNL, היא מקפצה. מקפצה יוקרתית ואהובה, אבל מקפצה בכל מקרה, לדברים טובים יותר. אחרי כמה שנים עם חיקויים ופאות, שחקן מקווה להגיע לסדרה  משלו או קריירת קולנוע. אבל בישראל ״ארץ נהדרת״ היא הפסגה. בגלל זה יש אנשים שעדיין נשארו שם מהעונה הראשונה. אתה עובד בתכניות אחרות, או באינטרנט, בשביל להגיע למדורת השבט הזאת. דרכה תוכל לקבל קמפיינים פרסומיים שיכניסו לך כסף, נכון, אבל ״ארץ נהדרת״ היא המקום שאליו אתה רוצה להגיע.

אז עכשיו נותר לנו רק לדמיין איך ישתלבו המלוהקים החדשים האלה. איזה חיקויים ייתנו להם לעשות, איזה דמויות אהובות הן יצרו. זוהי בהחלט תקופה מעניינת מאוד ל״ארץ נהדרת״ שמזכירה קצת את עונות המעבר האלה של SNL. אבל כמובן ״ארץ נהדרת״ היא לא ״סאטרדיי נייט לייב״.

הקריירה הקומית של דונלד גלובר

הקומיקאי דונלד גלובר תמיד היה מוכשר בטירוף. בטור דעה חדש יונתן עמירן סוקר את הקריירה הקומית שלו שכוללת ילדים בלשים וקקי במכנסיים

 

אז כולכם אוהבים את דונלד גלובר פתאום, הא? אני מרגיש שאני לא יכול לזרוק אבן ברשת חברתית בלי לשמוע מישהו משבח את הדרמה הקומית-אבסורדית שיצר, ״אטלנטה״, או את שירו החדש This Is America והקליפ המרהיב שמצורף לו. הבנאדם הולך להופיע בסרט של סטאר וורז עוד כמה חודשים, בתור הדמות האיקונית לנדו קלריסיאן! ובכן, לי יש את התענוג להגיד, כאחרון ההיפסטרים,שאני אהבתי אותו לפני שזה היה מגניב! ואני קצת פחות אוהב אותו עכשיו.

כמו רבים אני כנראה נחשפתי לגלובר לראשונה דרך סיטקום הקאלט ״קומיוניטי״, כשהוא התחיל להיות משודר בהוט. ואני גם חשבתי אותן מחשבות על גלובר כמו רבים: ״איזה אדם מוכשר, מצחיק וחתיך בעל יכולות קומיות מדהימות״ וגם ״הוא שחור וקוראים לו גלובר. האם הוא הבן של דני גלובר?״. אבל אני זוכר איך באותה תקופה בערך, תפסה את מבטי עטיפת דיוידי מיוחדת בספריית הוידיאו, ״האוזן השלישית״, בה הייתי מבקר באופן רגיל. גלובר ניצב בקדמת העטיפה הזאת לסרט לא מוכר בשם Mystery Team, לבוש בחולצת פסים ילדותית ולצדו שני בחורים לבנים, גם הם לבושים בצורה מגוחכת מעט.

״מיסטרי טים״ הוא סרט שכותב התרבות האהוב עליי ניית׳ן רבים היה מגדיר כ״תת-קאלט״ (שם של טור שהוא כותב באתר Rotten Tomatoes) כלומר יש בו אלמנטים של סרט קאלט, אך עדת המעריצים שלו עדיין קטנה מדי בכדי לתת לו מעמד קאלט אמיתי. אני יודע שאני אשמח מאוד אם הוא יגיע למעמד הזה, כי לדעתי הוא סרט מצחיק, מרגש ומיוחד מאוד. אני כל-כך אוהב אותו שכבר כתבתי עליו לאתר אחר. “מיסטרי טים” עוסק בשלושה חברים שבילדותם היו בלשים צעירים חמודים שכל העיר אהבה, אך עכשיו כשהם מתקרבים לסיום התיכון והם עדיין תקועים ברמת בגרות של ילדים, הם נאלצים להתבגר ולפתור תעלומת רצח. הסרט נכתב על ידי כוכביו, גלובר, דומיניק דירקס ודי סי פירסון, שפעלו כקבוצת מערכונים בשם ״דריק קומדי״ שנים לפני הסרט. השלישייה יצרה סרט שמלא ברגעים קורעים מצחוק ודמויות זכורות, אך גם ברגש. כשאני ראיתי את הסרט הזה, לקראת סיום תקופת התיכון שלי, התחברתי לסיפור הזה על שלושה חברים שעומדים בפני נקודת מפנה בחיים שלהם ומסרבים להתבגר. עוזר גם לעניין הרגשי גלובר, שמככב בתור ג׳ייסון, מומחה התחפושות והמנהיג של החבורה, שמספק הופעת משחק ראשית נהדרת מלאה בקולות מטופשים ושוב, רגש אמיתי. בסרט מופיעים גם לפני שהתפרסמו כוכבים וכוכבות כמו: אוברי פלאזה, אלי קמפר, בובי מויניהן, בן שוורץ, ועוד. כל הכתבה הזאת לא תהיה רק על הסרט הזה, אבל אני באמת ממליץ לכם לראות אותו. הוא טוב.

אבל גם אם נלך יותר אחורה נוכל כבר לראות את הכישרון של גלובר. כאמור השלישייה התחילה כקבוצת מערכונים ותוכלו למצוא הרבה מהמערכונים שיצרו ביוטיוב, אם לא אכפת לכם שאיכות הוידיאו גרועה. דריק היו חלק מהגל הראשון של מערכוני הקומדיה ביוטיוב, כשהאתר רק התחיל. יש להם כמה מערכונים גאוניים, ושוב אפשר לראות את גלובר בחזית הבמה, משפר כל מערכון עם ההופעות הראשיות שלו, בין אם זה כאמן ג׳אז מתוסכל, ראפר עצוב שתקוע בשנות השמונים או נער פגוע שיוצר סרט בלימודי הקולנוע שלו כדי להתנקם בחברתו. אבל תצוגת המשחק הכי טובה של גלובר היא כנראה במערכון ״ג׳רי״ שם הוא מגלם תלמיד תיכון שכל עולמו קורס אליו כשהוא מחרבן במכנסיים בשיעור ומנסה נואשות להציל את המוניטין שלו. גלובר נותן הופעה מוגזמת, אבל שדיין מרגישה אמיתית. כולנו יכולים לשים את עצמנו במכנסיו המסריחים של ג׳רי.

והקריירה של גלובר מלאה בעוד הישגים מדהימים. הוא קיבל עבודה ככותב ב״רוק 30״ בגיל 23, הופיע שם בכמה הופעות קטנות וזכה באמי! הוא הוציא כ-12 פרוייקטים כמוזיקאי כולל האלבום Camp שהכניס אותי לעולם הראפ! הוא מופיע בסרט הקונצרט של הביסטי בויז Awesome, I Fucking Shot That אפילו כשאף אחד לא ידע מי הוא! וכעת הוא כותב ומככב בסדרה קומית רצינית בעלת מסרים עמוקים, עומד לככב בשובר קופות ענק, וזכה בגראמי על שיר רציני… ואני קצת מתגעגע לבחור מהמערכונים המטופשים. אבל מה אני יודע? אני טמבל שאוהב בדיחות קקי. בכל מקרה, גלובר הוא אחד מהאנשים שבהחלט אפשר להגיד שמגיעה לו  ההצלחה שלו.

 

נעמה רודריגז – ראיון ר-ציני

הסטנדאפיסטית נעמה רודריגז על נשיות, גבריות, אנושיות וסטנדאפיות


נעמה רודריגז היא שחקנית שמתחפשת לבן, מפעילת ילדים, אשת חינוך לכאורה. אבל היא מעניינת אותנו כי היא סטנדאפיסטית שמשתתפת בהרבה ערבי סטנדאפ ואף משתתפת בארגון כמה מהם, בהם הסטנדאפ הפמניסטי, סטנדאפ הומור שחור, סטנדאפ בהודנא ועוד. אז אולי בעקבות הראיון נקבל חינמים. לאחרונה העלתה סרטונים לאינטרנט, שזה מקום הבילוי האהוב עלינו.


מתי החלטת שאת רוצה להצחיק?

טרם החלטתי. אני מניחה שזה התגבש כל יום קצת מאז שאני קטנה, שיותר ויותר אנשים היו בוהים בי ובתגובות שלי לדברים קטנים ונקרעים מצחוק. כששאלתי “מה?!” הם היו אומרים: “את פשוט מצחיקה אותי, לא יודע להסביר”.
בכללי אני מאמינה שאני דמות מצויירת שכלואה בתוך גוף של אדם רגיל, ושזה מתפלק לי כשאני לא מוכנה לזה.

השתתפת בערב הסטנדאפ הפמניסטי. את יותר מזדהה עם הפמיניזם הליברלי, הרדיקלי או הבנאלי?

הפמיניזם האנאלי, האינטגראלי והדיפרנציאלי. אני פמינַאצנָאצית, ולכן זה אינדווידואלי.

מי היוצרים  הקומיים שהשפיעו עלייך?
שייקספיר, חנוך לוין, החמישיה הקאמרית, דומינו גרוס, שייקה אופיר, צ’ארלי צ’אפלין, ג’ורג’ קארלין, דאג סטנהוף, סיינפלד, צ’כוב, איז’ן יונסקו, קרן מור, שרה סילברמן, מיץ’ הדג’ברג, וודי אלן, ג’ים ג’פריס, דניאל חן, תום יער, שיר ראובן, קארין כהן ובעצם כל חבריי לסצינה משפעים עליי כל אחד בדרכו באופן בלתי מודע או מודע. אלוהים הוא גם סבבה, אבל יותר התחברתי לחומרים המוקדמים שלו.

בין היתר את שחקנית. מי המטריד המומלץ ביותר?
לא צריך להיות שחקן כדי להיות מוטרד, אבל הביטוי המטריד ביותר הוא:: “תשתמשי בזה”. כאילו, תשתמש בזה אתה.

מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

איש.
אני מסוגלת לומר אותה בלי קשר לשום דבר. הנה: איש! זו גם התשובה האולטימטיבית כשאין לך מה להגיד:

נעמה, למה את לא מעשנת? איש.
נעמה, יש לך חבר? איש.
מה עדיף: שרמוטה או שרלילה? אייייש!

 

עוד מכישורייך הפעלות ילדים. את יכולה גם לגרום להם להפסיק?

לא הייתי נסחפת עם המילה “כישורייך”. אני עדיין עובדת על לגרום להם להתחיל. אין לי מושג איך מפעילים ילדים ומי האדם הרציונאלי שהסכים לשלם לי על זה כסף. אני גם די סבבה עם גיבוש למפגשי דחויים דחויות.

מי אושיית הרשת הכי מצחיקה בעינייך?

אושייה זו גם מילה מצחיקה!
נעמה, מי אושיית הרשת הכי מצחיקה בעינייך? אושייה!
וגם: עוגייה.
מה התפיסה הקומית שלך?

כדמות מצויירת שכלואה בתוך איש, הכי חשוב לתת לצד האפל והכאילו לא-מצחיק לצאת ולהיות. לדעת שהכל קורע מצחוק: לוויות, אסונות טבע, בעיות נפשיות וישראל כץ הופך לטבעוני.

אם לא היית את, איזה דב אכפת לי היית רוצה להיות?
איש.

רוצים עונה שניה! The Ben Stiller Show/יונתן עמירן

במסענו לחקור סדרות קומדיה שקיבלו רק עונה אחת אנחנו מגיעים לתוכנית המערכונים הכי ניינטיזית בעולם בכיכובם של בן סטילר, ג’ני גרופלו, אנדי דיק ובוב אודנקירק

 

בעולם הבידור אתה אף פעם לא יודע בדיוק מאיפה ההצלחה תבוא. לפעמים תוכנית מערכונים קצרת-יומין בכיכובו של פליט SNL יכולה להוציא מתוכה כוכב קולנוע ענקי, במאי קומדיות אגדי, שחקן טלוויזיה מעולה, ותוכנית מערכונים נוספת שתהפוך לאחת מהיצירות החשובות בתרבות. זהו סיפורה של The Ben Stiller Show תוכנית מערכונים של עונה אחת שבנוסף לכל הדברים האלה הצליחה גם ב-13 פרקים לייצג את כל עשור הניינטיז בצורה מושלמת. ברצינות, אם אתם רוצים להסביר למישהו איך היו שנות התשעים, תראו להם את התכנית הזו.

הקונספט: תכנית מערכונים עם פארודיות על תרבות הפופ של שנות התשעים וסרטים קצרים.

הנפשות הפועלות: בשנת 1989 שחקן צעיר בשם בן סטילר שאהב לעשות סרטים קומיים קצרים התקבל לתכנית המערכונים האגדית SNL. אך לעומת שחקנים קומיים אחרים שהשתמשו בתכנית כמקפצה לקריירה ענקית בעולם הקומדיה, סטילר עזב לאחר רק ארבעה פרקים, בחיפוש אחר תכנית שתתאים לו, בה הוא יוכל לעשות סרטים קצרים וחיקויים של הרמן מאנסטר. ב-1992 הוא קיבל את התכנית הזו, כשרשת פוקס הצעירה נתנה לו ליצור סדרת מערכונים משלו יחד עם הקומיקאי הצעיר, ג׳אד אפאטאו. לצוות השחקנים הוא ליהק את חברו למשרד לשעבר, וכותב אגדי ב-SNL, בוב אודנקירק, את הקומיקאית האלטרנטיבית המגניבה ג׳נין גרופאלו ואנדי דיק שהיה עדיין רחוק כמה שנים מלהפוך לאסון מהלך ומסומם.

הסדרה: באופן פלא, הקטע הראשון של הפרק הראשון הוא ייצוג מושלם של התכנית. סטילר יוצא מחדר ההלבשה שלו ומקבל את הקהל לתכנית. ״אתם בטח שואלים מי אני, ומה התכנית הזו. טוב, אני לא ממש יודע. אף פעם לא הייתה לי תוכנית״. סטילר אז ניגש לאחד הכותבים שמציעה לו שהתכנית תיפתח בזה שאחד הכותבים יבוא ויציע רעיון לתכנית. כמו מה שקורה עכשיו, ״אבל מצחיק״ הכותב מציע. זו התכנית, מלאה מודעות עצמית, קצת חובבנית אבל נעשית על ידי קומיקאים מוכשרים עם חופש לעשות מה שהם רוצים.

אחרי הפתיח (עם שיר שהולחן על ידי דוויזיל זאפה), שהוא החלק הכי לא אירוני בתכנית, עם הקאסט רוקד ומשתעשע בהוליווד, אנחנו מבינים יותר את הפורמט של התכנית, שהיה שונה מתכניות מערכונים באותה תקופה. במקום ביצוע של מערכונים מול קהל חי, התכנית מורכבת מסרטים קצרים שביניהם קטעים מאולתרים של סטילר והקאסט ״מאחורי הקלעים״, לפעמים עם כוכבים אורחים. חלק מהקטעים עם האורחים קצת מביכים, אבל יש גם הרבה מצחיקים כמו דניס מילר, הקומיקאי הסרקסטי שהגיש בעבר את החדשות ב-SNL, שיורד על כל הקאסט, בובקאט גולדוויט שמשוגע כרגיל וגארי שנדלינג אותו סטילר מזמין לארוחת צהריים ולא מספר לו שיש מצלמות. בחלק מהקטעים האלה יש ממש עלילה כמו בפרק עם רוב מורו (כל-כך ניינטיז!), שם אנו מגלים שסטילר עדיין מריר על זה שלא קיבל את התפקיד שלו ב״חשיפה לצפון״ (הפרק נגמר בזה שמורו מציע לו תפקיד של ניצב לא מדבר במסיכה).

המערכונים בעצם הם לרוב פרודיות על טלוויזיה וסרטים של שנות התשעים. חלקם די טיפשיים כמו סרט המשך ל״מת לחיות״ שמתרחש בסופרמרקט, אבל יש גם הברקות. אחד מהמערכונים האהובים עלי הוא ״אוליבר סטון-לנד״ בו הבמאי המוערך של סרטים רציניים כמו ״וול סטריט״ פותח גן שעשועים בו סרטו על The Doors הופך לרכבת שדים ו״פלטון״ הופך למופע מוזיקלי על גלגליות בשם Viet-WOW. זה פשוט רעיון כל-כך ספציפי ומחוכם (לצערי לא הצלחתי למצוא את הקטע ביוטיוב). מוזיקה של שנות התשעים גם הייתה חלק חשוב בתכנית כמו במערכון הזה בו סטילר מראה לנו את החיקוי בונו שלו, או באחד המערכונים האהובים של התכנית The Grungies, פארודיה על הסדרה של The Monkees משנות השישים אבל בכיכובה של להקת גראנג’ מסיאטל.

בתכנית הייתה גם כמות בריאה של לנשוך את היד שמאכילה אותך. חשוב להבין שרשת פוקס הייתה עדיין רשת צעירה, שרק עכשיו התחילה באמת להוות תחרות לרשתות הגדולות, הודות לסדרות כמו ״נשואים פלוס״ ו״בברלי הילס״. התכנית לעגה לסדרות האלו עם הפינות החוזרות Skank, בה גרב מדבר בעל הקאצ׳פרייז Shut your stinking trap החליף את אל באנדי ופארודיית סדרות הנוער Melrose Heights 90210-2420 שהיתה מצחיקה במיוחד עם שורות כמו “He’s handsome, attractive and good looking”. אודנקירק בעיקר מבריק שם בתור נער משופם לבוש בגדי עור ״עם סוד״ שבאחד הפרקים נחשד בלהיות רובוט בגלל ריקוד שרקד. התכנית גם הייתה מציגה מדי פעם את הקמע הפיקטיבי של פוקס Foxy the Fox Network Fox, שגולם על ידי אפאטאו בחליפת שועל זולה עם קול של מעשן כבד, במה שהוא תיאר בקומנטרי כ״פאק יו״ ענקי לרשת.

בנוסף לפארודיות, סטילר גילם מספר דמויות חוזרות בתכנית, שדרכן אפשר לראות מה הוא יעשה בעתיד. דמות הסוכן החלקלק שלו מזכירה את הסאטירה ההוליוודית של ״רעם טרופי״, וקטעי יומן הוידיאו הקומי-טראגיים שלו מראים את הסרטים היותר דרמטיים ואישיים שיעשה. התכנית גם אהבה ללכת מדי פעם למחוזות אבסורדיים כמו מערכונים בהם ברוס ספרינגסטין מספר את גארי קולמן או מקליט הודעה קולית, או סדרת מערכונים בה כותב הקומדיה האגדי דיינה גולד לבש הרבה איפור כדי לגלם את השחקן ומפרסם שיבולת השועל ווילפורד ברימלי בתור זקן פסיכוטי. וגם סתם דברים משונים ומגניבים כמו סרט אימה שמתרחש במסעדת נושא מטופשת.

אבל זה לא היה מופע יחיד. גם שאר הקאסט כיכב במערכונים כמו דיק במערכון הז׳אק קוסטו הזה למשל. זה מעניין לראות גאון קומי כמו אודנקירק בתכנית הזו, כי לפני זה עבד בעיקר מאחורי הקלעים. התכנית דרשה ממנו ושאר חברי הצוות לעשות חיקויים, דבר שהוא לא מצטיין בו, אבל הוא כן היה מעולה בסדרת מערכונים בה גילם את צ׳ארלס מנסון בתור משוגע דובר ג׳יבריש (נכון למציאות) שנותן עצות לגבי טיפול בבית או מחליף את לאסי. האחת שלא ממש הייתה לה הזדמנות לככב בהרבה מערכונים משלה היא ג׳נין גראפולו, למרות שהיה לה את המערכון הנחמד הזה על נוסעת בזמן שלא ממש יודעת היסטוריה אז לא יכולה לעזור לאף אחד.

כוכבים אורחים: חוץ ממגוון כוכבי שנות התשעים שנזכרו לעיל, לתכנית היה גם הרגל משונה לשכור שחקנים מסיטקומים משנות השבעים להופעות אורח. בינהם גארי קולמן וטוד ברידג׳ס מ״על טעם ועל ריח״, דני בונדוצ׳י ממשפחת פארטרידג׳, באטמן בעצמו, אדם ווסט, ועוד.

הביטול: למשך כל 12 הפרקים שלה (פרק נוסף צולם אבל לא שודר ומופיע בדיוידי) לתכנית היה רייטינג נוראי, אז פוקס חתכה אותה. אחרי ביטולה אבל, היוצרים זכו בפרס ניחומים בצורת אמי על כתיבה בתכנית מערכונים.

מה קרה אחר כך: אחרי שיצר את תוכנית הטלוויזיה הכי ניינטיזית, סטילר יצר את הסרט הכי ניינטיזי עם ״מציאות נושכת״, ועד היום הוא כוכב הוליוודי ואפילו עושה סרטים טובים מדי פעם. היוצר הנוסף, ג׳אד אפאטאו יצר עוד כמה סדרות אהובות שבוטלו מהר, ואחרי כמה שנים של כשלונות הפך לאחד האנשים החשובים ביותר בתחום הקומדיה ההוליוודית (סטילר ואפאטאו שיתפו פעולה בעוד פרוייקט, הקומדיה השחורה האנדר-רייטד ״כייבל גאי״ בכיכובו של ג׳ים קארי שכללה הופעות אורח של כל הקאסט של הבן סטילר שואו). גרופאלו המשיכה עם הסטנד-אפ ואף הופיעה בכמה סרטים, אך אמרה שלא אוהבת מאוד את התעשייה ההוליוודית (שאישה תגיד דבר כזה? מגוחך!) דיק הופיע בכמה סיטקומים, סירב לתפקיד מוגאטו בסרטו של סטילר ״זולנדר״ בגלל סדרת טלוויזיה טיפשית, ונהיה ליצן-נרקומן-פאנסקסואל משונה. אבל החלק הכי חשוב היה שאודנקירק התחבר עם כותב שפגש ב״בן סטילר שואו״, שאולי ראיתם במערכון המסעדה, בשם דייויד קרוס, וביחד הם יצרו את סדרת המערכונים המדהימה ״מיסטר שואו״ (שם סטילר וגרופאלו הופיעו בהופעות אורח קטנות). למעשה, אם הבן סטילר שואו הייתה נמשכת יכול להיות שבחיים לא הייתה נוצרת ״מיסטר שואו״, אז יכול להיות שזה טוב שהיא בוטלה.

הסיכויים לחידוש: אני לא חושב שבן סטילר בשלב בקריירה שלו שהוא הולך לככב בתכנית מערכונים בטלוויזיה. אבל כאן היה חידוש למיסטר שואו שהיה די טוב ואולי תהיה לו עונה שנייה!

שבבו – ראיון ר-ציני


שבבו הם צמד סטנדאפיסטים שעושים מתיחות באינטרנט. מי? בדיוק!

שבבו זה לא רק שם מפגר, זה גם צמד סטנדאפיסטים אנונימי לגמרי, שהחליט שלא מספיק לו להיות אנונימי בתחום אחד והחליט להתפרס גם לתחום האנונימיים של מתיחות באינטרנט. מסרטוניהם, מתיחת אמנות הפיתוי, מתיחת בוא נעשה את זה מעניין וטאג לייף. שבבו הם פלג חיבה ודידי קורקוס. מי? בדיוק מה שבאנו לברר.

מה גרם לכם להחליט שאתם רוצים להצחיק?

דידי:
באיזשהו שלב חברים אמרו לי שיש לי דיבור של סטנדאפיסט, אז התחלתי לכתוב תובנות קומיות מהיומיום כהכנה ליום שאעלה על במה. רק אחרי שהגעתי לקומדי קלאב בפעם הראשונה וראיתי איזה חבורה של הזויים עולים שם היה לי אומץ לנסות. אז עליתי ומאז הפכתי לאחד מההזויים האלה – אבל מנחם לדעת שאיפשהו בקהל יש נער צעיר שמפחד לעלות ואנשים כמוני נותנים לו את המוטיבציה.

פלג:
עשיתי שיר ראפ קומי שקוראים לו בחורילה, כולם אמרו לי “תשמע זה מצחיק. לך תנסה סטנדאפ”. מפה לשם התגלגלתי לבמה הפתוחה בקאמל קומדי קלאב, קיבלתי חצי ציחקוק והתמכרתי.

 מה זה שבבו והאם עלו רעיונות לשמות גרועים יותר?

מישהו אמר לנו שהפירוש של “שבב” בערבית זה חבר’ה. אחרי זה גם הסתבר שאצל הדוסים “שבב” זה “פושטק” או תלמיד בעייתי. אבל את זה גילינו רק אחרי שכבר נתנו לעצמנו את השם. בפועל שבבו זה שם קוד לסטוץ של פלג.

דידי הציע שנקרא לזה “דידי סרטונים מצחיקים ועוד נספח” אבל הגענו למסקנה שזה לא הוגן שככה כל הפוקוס ילך על פלג.


מי הקומיקאים שהשפיעו עליכם?

דידי: ג’ים קארי שמעבר לקומיקאי ענק הוא אישיות מעוררת השראה בעיניי. פלג: גורי אלפי וכל מה שסובב את הסאטירה שלו, remi gaillard קשור לכל התחום של המתיחות. לואי סי קיי, אדי מרפי, קווין הארט, שכל דבר שהוא נוגע בו זה זהב של קומדיה, המוסר עבודה של שחר חסון. הרשימה כמובן עוד ארוכה…

 שניכם גם סטנדאפיסטים. באיזה ז’אנר יותר קל לכם להבריח את המעריצות?

ברור שבסטנדאפ. לפעמים אתה מלך על הבמה ואז גם ניגשים אליך ומחלקים לך כיפים בסוף כמו קפטן של ששטוס. אבל כשאתה מתרסק זה 180 מעלות הפוך. אנשים מכחישים את הקיום שלך. במתיחות אתה מצלם ועורך עד שאתה סוחט מעצמך את המצחיק.

 מה אתם חושבים על הקומיקאים של היום?

אנשים מצחיקים יהיו בכל דור ותמיד יהיה ממי לקחת השראה וללמוד. סטנדאפ היום הוא יותר מיינסטרים מאי פעם וכיף להיות עד לתקופה כזו. היום המון סטנדאפיסטים פורצים דרך הרשת, מה שנותן מוטיבציה לעבוד גם על הבמה וגם דרך הפייסבוק והיוטיוב. אנחנו לא מחכים שיגלו אותנו, אנחנו פשוט יוצרים ודוחפים קדימה כל הזמן.

 מערכון פופולרי שלכם משלב בין מערכון לסרטון מתיחות על אומנות הפיתוי. מי מכם השיג מספר טלפון?

לפי השאלה רואים שלא ראית את כל המערכון. בסוף הסרטון דידי השיג מספר בדרך אלגנטית במיוחד. פלג בעיקר מבריח אותן. נגלה שגם היו פעמים שזה כמעט הגיע למשטרה.

 מה המילים שהכי מצחיקות אתכם?

 פלג: שרמיט שזה הזכר של שרמ*טה, ו- ‘בבונג’. כמו התה.
דידי: ‘בבאי’, שזה השם של הדמות ‘בבאי’ מהתוכנית ‘עלילות בבאי’. אתה רואה איזה מצחיק זה?

חוץ מקומדיה אילו עוד דברים אתם עושים כזוג?

מבזבזים שעות מהחיים בארומה כשאנחנו משלים את עצמנו שבאנו לעבוד ולכתוב בדיחות. רואים סרטי דוקו בערוץ 8, קופצים בחבל, עושים סליפ אובר אחד אצל השני אחרי סטנדאפ ורואים סיינפלד (תירגעו המיטה אצל דידי נפתחת). היינו מספרים עוד אבל חברה של פלג תתחיל לקנא.

מה התפיסה הקומית שלכם?

דידי: אני מאוד אוהב הומור קיצוני ולא פוליטיקלי קורקט, אבל תמיד יש את הצד שלא רוצה שהקומדיה שלי תפגע באף אחד. מתישהו אני אלמד לגשר בין השניים.

פלג: אתה יכול לצחוק על הכל, השאלה איך אתה עושה את זה.

 למי יש גדול יותר?

זה ויכוח שיש לנו מאז שהכרנו. השווינו, מדדנו, התייעצנו עם חברים…  אבל אין מה לעשות התשובה היא דידי. פשוט יש לו בבית יותר חדרי שינה.

אה לא התכוונת לזה? טוב זו לא חוכמה, פלג עיראקי.

  • אנחנו רוצים להודות לאנשים שמלווים אותנו ועוזרים לנו להפיק את התוכן שעולה לעמוד: אלון נוריאל שגם השתתף בחלק מהמערכונים, מתלווה לימי צילומים ועוזר בכתיבה, רפאל בלולו (בלול), לירון גאון (הגאון) ועדי ברמן (ורמאכט)

שחקן “שובר שורות” ו”פארגו”: “צאו מהקומדיה, כל התחום עומד להתמוטט”

בוב אודנקירק, השחקן, הקומיקאי והכותב מ”סמוך על סול”, “מר שואו” ואחרים, מדבר על ספרו החדש ועל מה שמצחיק אותו (וזה מוזר)

כתבה: פראצ’י גופטה

בוב אודנקירק הפך לפנים מוכרות בעקבות הופעותיו בלהיטים טלוויזיוניים כמו “פארגו”, “שובר שורות” ולאחרונה ב”סמוך על סול” של AMC. אבל עוד הרבה קודם  הוא כתב ל”סאטרדיי נייט לייב”, יצר את תכנית המערכונים שלו “מר שואו” עם דיוויד קרוס, והביא למסך קבוצות כמו ה”בירת’דיי בויז” ו”טים ואריק”. ועכשיו הוא מפרסם ספר ביכורים, אוסף של מאמרים אבסורדיים, איורים, קריקטורות ועוד כל מיני “דברים מצחיקים” שאסף במשך השנים. לספר יקראו ‘A load of Hooey’.

‘A Load of Hooey’ הוא ספר קליל בן 139 עמודים באנגלית (וכדאי לומר שיש לו כריכה קשה ומהממת במיוחד), וכל  המצחיקים בו  מתפרשים על עמודים יחידים (וגם פחות).

אודנקירק דיבר ב”סאלון” על הספר ועל תפקידו בסדרה החדשה, וגם חלק עצה לא צפויה לכותבים מתחילים.

 

היו כמה סיפורים, למשל “מלאך אלוהים” או “הפי אנדינג”, שממש יכולתי לדמיין כמערכון. איך אתה מחליט מה הפורמט הנכון?

איך אני מחליט… הספר נוצר מזה שקשה לי לקבל החלטות טובות, אז לא החלטתי. זה כל מיני קטעים שהיו לי ואספתי אותם לספר שייצא יום אחד. ואז חבר שלי מייק זקס, עורך בניו יורק, ראה אותם וללא ידיעתי נתן אותם לדייב אגרס מההוצאה. אני אוהב אותם ורציתי לפרסם דרכם, אבל חשבתי שזה יקרה עוד חמש שנים או משהו כזה, וללא ידיעתי מייק נתן את החומרים לדייב ואמר לו “בוא נפרסם את זה, זה נהדר!”

סטיב מרטין פרסם ספר בשם “נעליים אכזריות” ולוודי אלן יש ספר “בלי נוצות”, ולדעתי לוודי אלן היו חלקי מחזות כאלה בספר. ויש עוד ספר שאהבתי, של פיטר קוק, אוסף סיפורים שנקרא “למרבה הטרגדיה הייתי תאום יחיד”. אחיו עשה את זה עם עוד מישהו – כל מיני מערכונים ביוגרפיים ועוד כל מיני תמלולים של קטעים שהוא עשה ברדיו וכאלה.

נהניתי לקחת את הספרים האלה ופשוט לפתוח אותם באיזה עמוד ולקרוא אותו. אז החלטתי שאפשר לכתוב ספר שהוא לא ספר עם קונספט מגובש. אפשר פשוט  לפתוח אותו באיזה מקום ולקרוא את הקטע ולצחוק. לא ממש חשוב קטע של מה זה.

כקוראת הרגשתי שרוב הקטעים היו אמורים לצחוק קצת על אנשים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, או שאנחנו לוקחים אותם יותר מדי ברצינות, ולהראות את הצדדים – והפגמים – האנושיים שלהם.

את צודקת. זה לא במודע. זה לא כתב האישום שלי נגד האנושות. אני לא מנסה לעשות צחוק ממרטין לות’ר קינג ג’וניור. הוא איש גדול, זה מצחיק לדמיין שהיה לו יום רע. מה הוא עושה ביום רע כזה? למה לדמיין דבר כזה? כנראה כי הוא בן אדם וכדאי להיזכר שהוא כזה מדי פעם. וככה כל הדמויות שם. אם אתה לזרוס וישו מקים אותך לתחייה, אתה לא מסתובב קצת ותוהה: “רגע, הוא יעשה את זה עוד פעם? עוד כמה פעמים בדיוק הוא מתכוון לעשות את זה? מה הכוונה, הוא לא מתכוון לעשות את זה עוד פעם?”. אולי זה פשוט להאניש דמויות ארכיטיפיות או איומות, כמו היטלר.

מצחיק אותך לכתוב מנקודת מבטן של הדמויות הקרועות האלה?

בטח, לפעמים. אתה קצת מדבר לעצמך, מבצע את זה בראש. כן, בטח.

נראה לי שאני מרגיש יותר בנוח כמבצע מאשר ככותב. אני מרגיש שאני קצת לוקח סיכון ככותב, שאני לא כותב מספיק טוב, מבחינת סגנון וכזה. וכן עברתי ושכתבתי את מה שכתבתי! אז אולי אני כן קצת מתרץ. שמעי, אתה לא חייב להיות כותב נפלא בשביל מערכונים, כי הביצוע יפצה על הטעויות שלך ככותב ואף אחד לא יקרא מה שכתבת, ישמעו רק את הביצוע. אבל כשאתה ממש כותב, ספר או משהו דומה, אז אנשים יקראו, ואולי גם יקראו שוב. אני לא יודע אם יש לי מספיק כישרון בשביל קריאה מדוקדקת כזו. אז שִכתבתי, ועבדתי הרבה כדי לשפר את הכתיבה שלי בספר.

אבל כן כתבתי את זה בשביל הכיף.  עושה רושם שכולם שונאים את הסיפור “הצחוק שלה”, אבל אני מת עליו! זה על טיפוס אחד שמשבח אישה בצורה ממש מוגזמת, ואז הוא אומר שהפגם היחיד שלה הוא “הצחוק שלה”, אבל זה פגם נורא. הצחוק שלה גרם לאנשים להתעלף! זה כמו איזה ספר שקראתי, אני אפילו לא זוכר איך קראו לו, על טיפוס אחד שכותב על אשתו שמתה וזה כל כך מוגזם.

מאיפה הקטעים האלה הגיעו?

באמת חשבתי שאפשר יהיה לאסוף את הקטעים האלה למשהו כיפי שיצחיק אנשים. אבל כתבתי את הקטעים האלה בשעות הפנאי שלי מהעבודה האמיתית שלי. עכשיו זה משחק, אבל הרבה מזמן העבודה שלי היה לכתוב קומדיה, לכתוב פיילוטים לטלוויזיה ולכתוב מערכונים ותסריטים.

אנשים מפורסמים השפיעו על הדמויות?

הסיפור “זיכרון מעורפל מחג המולד” הוא קצת טייק-אוף של “זיכרון מחג המולד” מאת טרומן קפוטה. אצלי הבחור קצת אהבל והזיכרון שלו לא משהו, והוא ממשיך להעלות את אותו זיכרון שוב ושוב ובכל פעם הוא משתנה, והוא גם מוקף באידיוטיזם במקום ברגשות מעודנים.

ב”הבטחת הפוליטיקאי” זה די האנשים האלה שאומרים שהם “לא רוצים להצביע לאף פוליטיקאי”. אז הנה מישהו שנבחר והוא לא יודע כלום על פוליטיקה, אין לו מושג איך זה עובד, והוא ממש מרוצה מזה, ממש חוגג על זה שאין לו מושג. אלה קולות מסוימים, כמו אצל קפוטה, או גם יותר כלליים, כמו מה שאתה שומע ברדיו, הדיבורים האלה על איך אנשים לא רוצים שום פוליטיקאי ותיק, וזה לדעתי די טיפשי. זה לא משהו טוב, אז אני עושה מזה צחוק.

אני תוהה מתי נפסיק לקפוץ מזה שאנשים מסתירים איזה סמים ואיזה טעויות עשו ישר לזה שהם שאומרים לנו “אוקי, עכשיו אני מְספר הכל”, כי אנשים לא באמת רוצים לשמוע הכל, יש איזה רגע שאתה אומר “אוקי, בסדר”, מכירה? כי כשפוליטיקאי מתחיל לספר הכל, אנשים פתאום קולטים שהם לא באמת רוצים לשמוע הכל, הם רוצים רק את החלק הקטן ההוא שאפשר לשפוט אותו לפיו.

אבל גם פוליטיקאים הם בני אדם, ויש להם שלדים בארון. אי אפשר לצפות שהם יהיו קדושים. אם היו להם חיים, הם עשו טעויות ועשו דברים מביכים ולא בסדר. אז חשבתי שיהיה מצחיק לכתוב על פוליטיקאי שנושא נאום ומספר לך הרבה יותר ממה שרצית לדעת.

אני לא יושב וחושב “על קומדיה היום”. אני חושב על דברים שמצחיקים אותי, או לפעמים על דברים שמרגיזים אותי, שזה יופי של חומר לקומדיה. דברים שמעצבנים אותך או מטרידים אותך, ואתה חושב, הנה יש פה משהו, זה קטע צבוע, או זה משהו אחר שחייבים לעשות ממנו צחוק.

אז מה מכעיס אותך?

תראי, העולם הוא מקום ממש מסובך ואנחנו מנסים לפשט דברים. ואנחנו עושים את זה בצורה די מגושמת. אנשים אומרים ועושים דברים מטופשים. רוצים שדברים יהיו פשוטים והם נשארים מסובכים. זה עולם מסובך וכשאתה מפשט דברים בהגזמה אתה עושה טעויות. זה נראה לי קצת מגוחך בימינו, הניסיון הזה לפשט. כי דברים הם לא פשוטים ואנחנו צריכים להתמודד עם המורכבויות.

 

מי מצחיק אותך בימינו?

קי ופיל (Key and Peele) ממש מצחיקים. הם משלבים ממש טוב רעיונות טובים, זווית טובה וביצוע. במערכונים אתה הרבה פעמים מקבל או את זה או את זה, אבל לא את כולם יחד. ואצלם יש הכל. לדעתי הם בטופ.

טים ואריק עדיין מצחיקים אותי בכל פעם שאני רואה אותם. הם ממש מפוצצים אותך. הם ממש מצחיקים וממש חכמים.

עשיתי אלבום שלי עושה סטנד-אפ עם ילד אחד בשם ברנדון וורדל (Brandon Wardell). זה רק אני והוא. זה יצא בעוד שלושה או ארבעה שבועות (האלבום יצא לפני כמה חודשים – המתרגמת). אני חושב שברנדון וורדל מצחיק. הוא עוד צריך להתפתח, אבל יש לו קול נהדר, הוא ממש נחמד, ובשנים הבאות הוא יעשה יופי של קומדיה.

איזו עצה היית נותן כמורה שמסביר איך ללמד כתיבה קומית?

הייתי אומר, עזבו את הקומדיה, כל התחום עומד להתמוטט.

באמת?

אני באמת חושב שלפחות מערכונים ממש בשיא עכשיו, שזה ממש נהדר אבל זה ייגמר. אז אם אני צריך לתת עצה הייתי אומר: מה יקרה אחרי שהמערכונים יעברו את השיא? אני לא ממש יודע, אולי זה יהיה בכלל קטעי דרמה? אולי בכלל משהו אחר? ג’ון מולייני מנסה להחזיר את הומור החוכמולוגים בסיטקום רגיל שמצולם עם קהל. הביקורות קטלו אותו, אבל יש מצב שאנשים ילכו לכיוון הזה.

אני חושב שאחרי המערכונים יבואו סיפורים. אחרי שאתה עושה מערכונים לתקופה, אתה מתחיל להסתכל על סיפורים, או על סיפורים שמספרים לך, ובכלל ללמוד על סיפור סיפורים. בכלל אני חושב שעניין המערכונים גדול וזה נהדר שהוא בשיא, אבל זה ייגמר וכולם יתחילו לחפש את הדבר הבא.

אני לא יודע מה הדבר הבא הזה עומד להיות, אבל מה שקורה עכשיו מזכיר לי קצת את מה שקרה באייטיז, כשהיה גל סטנד אפ ענק. בעיר כמו שיקגו, שבה גרתי, היו בהתחלה שני מועדוני סטנדאפ ובסוף התקופה הזו היו בה שישה. ובכל עיר היו ערבי סטנדאפ! ואז זה נפל כי היו יותר מדי ערבי סטנדאפ. היה יותר ממה שצריך. אז זה מגניב שיש כזה גל של מערכונים, אני נהנה מזה ורוצה שזה יימשך עוד 20 שנה כי זה מה שאני עושה, אבל לצעירים הייתי ממליץ להתחיל ללמוד על סיפורים ואיך מספרים אותם, כי זה יהיה הדבר הבא אחרי שאנשים יתחילו להגיד “אוקי, נמאס לי קצת מאימפרוב וממערכונים קצרים. ספר לי סיפור, משהו טיפה יותר ארוך ואולי עם טיפה יותר משמעות”. אף פעם אל תסתכל על מה שמצליח עכשיו, תסתכל על מה שיצליח בקרוב.

זו עצה שעוד לא שמעתי.

אולי זה לא יהיה דווקא סיפורים, אנחנו נראה, אבל תראי את האינטרנט. לפני עשר שנים הכל היה חייב להיות שתי דקות או פחות. והיום אנשים רואים סרטים באינטרנט, הם לא מתרגשים בכלל מקטעים ארוכים, הם צופים בהם, ובאינטרנט גם מוצאים דרכים לעשות מזה כסף, עם פרסומות בכל עשר דקות וכזה. אז יבוא הדבר הבא, למרות שדי קשה לדעת מה הוא יהיה.

תראי את “שובר שורות”. כשזה התחיל זה לא היה להיט. ואני לא יודע כמה זה בכלל הצליח. שמעתי שרצו לבטל את זה אחרי העונה הראשונה וגם אחרי השנייה. ואז התחיל כל העניין הזה של הסטרימינג, שבכלל לא היה קיים כש”שובר שורות” התחילה. אף אחד אפילו לא דיבר על זה אז, זה אפילו לא היה משהו שהיית יכול לעשות. ואז הסדרה ממש הצליחה בסטרימינג. היא הפכה למשהו ענק! אז הדרכים שבהן אנשים מקבלים את הבידור שלהם יכולות להשתנות, וזה משפיע על התוכן.

אני חייבת לשאול משהו על “סמוך על סול”…

אני לא יכול להגיד הרבה  על הסדרה, אבל תשאלי, אם אני יכול לענות, אענה, ואם לא אז לא. לא נורא, אני אשתדל.

הסדרה עוסקת בעבר של סול. אתה יכול לספר לי קצת על סול הצעיר לעומת סול שאנחנו מכירים מ”שובר שורות”?

אני לא יכול לספר שום דבר ספציפי, כי יסלקו אותי מהכנסייה הקתולית ומכל כנסייה אחרת שבה אנשים רואים “שובר שורות”.

הוא עומד להפתיע אותך. כשאנשים רואים את סול ב”שובר שורות” הם בעצם רואים את התדמית הציבורית, את הדברים שהוא רוצה להראות לציבור כי הוא חושב שזה יביא לו ביזנס. זו הפרסונה שהוא יצר בשביל הכסף. אז מי זה סול האמיתי? הייתי אומר ככה – אנשים רואים הרבה פעמים התנהגות צינית או גישה צינית וחושבים שזה אדם ציני, ובמקרה הזה סול גודמן באמת ציני לגבי החוק. אבל הרבה ציניקנים, בעצם אנשים שקוראים להם ציניקנים, הם אידאליסטים שהרגשות שלהם נפגעו. יש כנראה פילוסופיה מהסוג הזה מאחורי סול שאנחנו רואים ב”שובר שורות”. זה בערך מה שאני יכול לומר. זה די פילוסופי, אבל הייתי אומר… בעצם אני לא יכול להגיד. הוא בכלל לא הטיפוס שאתה מכיר, נגיד ככה. והכתיבה כל כך טובה, והכותבים כל כך התאמצו, שזה עובד.

השאלה האחרונה שלי היא קצת רנדומלית, אבל זו שאלה שאני אוהבת לשאול. אתה יכול לחשוב על איזו מחשבה, או רעיון, או הרגשה שאין להם מילה ולהמציא מילה כזו? משהו שאתה חושב שצריכה להיות לו מילה.

משהו שצריך מילה? אה! יש לי!

בוא נשמע.

יש לי מילה! ש לי מילה חדשה לגמרי, כזו שכולם צריכים להשתמש בה מעכשיו! שומעת?

כן!

אוהל בבית. מכירה שאתה עושה לילדים אוהל בבית, מסדינים? אז לזה צריך לקרוא זילוט. אז כשאתה עושה בבית אוהל לילדים או לנכדים או לילדים של חברים, תגיד “בוא נבנה זילוט” או “תיזהרו, תהרסו את הזילוט ככה!”.

נשמע שכבר חשבת על המילה הזו.

אה, כי כשהילדים שלי היו קטנים, בנינו כל הזמן אוהלים, הילדים שלי אהבו את זה. ילדים בכלל אוהבים את זה. ואז אחד מהילדים קרא לזה בטעות זילוט, וחשבנו, “איזה שם מוצלח. זו ממש מילה במילון, זה נשמע כמו מילה אמיתית”. אז התחלנו לקרוא לזה ככה. ואני חושב שזו צריכה להיות מילה אמיתית. הייתי רוצה שהיא תהפוך למילה אמיתית.

 

המקור

תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל

הטיקים של תיקי- המערכונים הלא נודעים של תיקי דיין

 “אלברט” ו”יוכבד” –  המערכונים של תיקי דיין הם הדיסטורשן של הטבע

תיקי דיין, ילידת 1948, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ואף זמרת, ידועה בעיקר מהסדרה האלמותית “קרובים קרובים” ומהצגותיו של חנוך לוין. מעטים יודעים שבשנות השבעים ביצעה כמה מערכונים בלתי נשכחים, חלקם ברדיו וחלקם במופעי בידור על הבמות (למי יש סבלנות בימינו להאזין למערכון ברדיו? אפילו לא בנסיעה)

בשבת בבוקר של ילדותי, פרט למערכוני הגשש ששאגו מהרדיו, לא אחת נשפך לי השוקו מהאוזניים מרוב צחוק והקולה עלתה לי לאף, כששמעתי את קולה הוולגרי והפוסטמי במתכוון, טון של חמור עיוור (או בת זוגו הסקסית האתון בלעם) מהשוק, שדווקא בשל פגמיו אין מושלם ממנו בכל העולם, עיוות קולה של תיקי דיין. עיוות שהוא בום על קולי, דיסטורשן מן הטבע שאף קולו של הנער הדקיק של מקהלת צדיקוב או גרעפסים מהליבה של כדור הארץ בשעת חרון, אף אלוהית, לא ישוו לו.
תיקי דיין לא הרבתה בדמויות של פאם פאטאל או של גברות בריטיות שהולכת לפדר את אפן. תיקי היא אישה שהולכת לחרבן, אישה של רוקנרול, מאמא קס, ג’ניס ג’ופלין ומנגד קולה מהדהד גילברט או’סליבן.
תיקי הביאה לקומדיה העברית איזה חספוס פושטקי במובן הטוב של המילה. היא כרמלה מהשוק והאישה הפולנייה הלווינית הדורסנית כלביבה פופוך (ממלאכת החיים) או גניה (שני גברים נכלמים ואישה אחת עצבנית) הגרוטסקית והצווחנית, מפלצת הספגטי של חיי הנישואין שסוחטת נשמתו של בעלה הנעבעך והשפוט.
על הבמה, בקולנוע וברדיו תיקי נכנסה לדמותה של הזונה מנפחת המסטיק ובדרנית חצות של צביקה פיק. היא השכנה מלמטה שתרביץ לך עם הנבוט ותצחק עד שתחרחר בגיחוך ולעג מלאי אהבה כשתתפוס את אילן עם התחתונים למטה. היא דמות אספסוף מונטי פייתונית, קומיקאית שהביאה פמניזם לישראל המאצ’ואיסטית של אורי זוהר מבלי לנפנף בדגל. תיקי היא שיקוף פניה של ישראל פוסט מלחמת ששת הימים ב”מלכת האמבטיה”, רוקרית בחבורת לול ובלהקת הקצב “העכבישים השחורים”, היא צברית וואחשית אמיתית, לא אסתר עופרים או ירדנה ארזי.
ימי המערכונים של תיקי היו קצרים אך לוהטים, בל נשכח ש”אני את והמלחמה הבאה” ו”קטשופ” עלו לראשונה על במות מועדוני ג’ז מחתרתיים. ככל שהתבגרה היא נעלמה מבמות הבידור הקל, אולי עשתה זאת כמשלח יד זמני של שחקנית צעירה לפני ימי הסטנדאפ, כאמור “בדרנית” מילה שקטנה עליה בכמה וכמה מספרים.

אלברט
במערכון “אלברט” (מאת חנוך לוין, כמה לא מפתיע) נכנסת תיקי לדמות האישה האובססיבית, דמות ידועה משכבר ברפרטואר הדמויות שלה. המערכון בנוי מתשע סדרות של הצקה לבעלה אלברט הישן כמת (כולנו יודעים שהוא עושה את עצמו). בשל המבנה המעגלי המערכון לבסוף חוזר לאותה הנקודה כך שאפשר להאזין לו בשאפל ולהיכנס להיפנוזה, מדובר בהפך הגמור ממדיטציה וויפאסנה עבור דמותה של תיקי שאולי דווקא תביא את המאזין ליוגה צחוק.
סדרה ראשונה – היא מתחילה להתקרצץ לאט אבל בטוח, מחממת מנועים: “אלברט אלברט אלברט, אתה חושב שזה נעים לי? אתה חושב שזה נעים לי לחזור על עצמי?…” זו רק בעיטת הפתיחה של המערכון, אלברט לא עונה.
סדרה שנייה – “אני חוזרת על עצמי עד שנמאס לי לחזור על עצמי ולחזור על עצמי”, היא מודעת לכך שהיא חוזרת על עצמה וחוזרת על המנטרה. רגע, אז מה עם אלברט? האם היא לא חושבת אם נמאס לו שהיא חוזרת על עצמה? זאת לא נדע לעולם…
סדרה שלישית – היא מנסה לעמוד על טיבו של הנדנוד כבשטיפת מוח במסווה של פסיכואנליזה “אלברט זה נדנוד או לא? זה נדנוד או לא נדנוד? היא הבינה שזה גם נדנוד ומנדנדת בשאלותיה אם זה אכן נדנוד. אולי זה יוציא מאלברט תשובה סופסוף? בשלב זה אנו יודעים את התשובה.
סדרה רביעית – “אני לא רוצה שתחשוב שזה נדנוד, אני לא רוצה לא רוצה”. היא לא רוצה שהוא יחשוב שזה נדנוד ובכך מנסה לבטל את האימפקט של הנדנוד – בכוח הנדנוד עצמו, על כך ייאמר: נשים נשים – שק של נחשים.
סדרה חמישית – “אתה הבאת אותי למצב שאני לא יכולה להפסיק לדבר!”, היא מאשימה את אלברט בדיבור האובססיבי, ברפטטיביות הבלתי נשלטת שלה שחונקת אותה ובעיקר בנדנוד המזוכך עצמו. היא הקורבן, מאשימה אותו שאפילו לא נותן לה הפסקות אוכל במרתון הדיבור המענה הזה. השלב הבא הוא להעמיד את אלברט הישן על דוכן הנאשמים ברצח אשתו – בשתיקתו האכזרית הוא גרם לה להיחנק מדיבור כפייתי.
סדרה שישית – “די די די תפסיק תפסיק תפסיק…” הוא שוכב כגופה והיא מתנשפת, כמהה שיפסיק לשתוק ויוציא אותה מהתקף הדיבור.
סדרה שביעית – היא מגיעה לאפיסת כוחות אך ממשיכה לדבר, מתגוננת בכך שהוא כביכול הביא אותה למצב של אפיסת כוחות, בעצם רציונליזציה למצב ש”מי שדיבר כל היום בטח שהוא לא יכול להפסיק לדבר!” ,והוא עוד שותק לה ברוב חוצפתו.
סדרה שמינית – “די, אני רוצה לישון, לילה טוב”, לוחשת “לילה טוב” ועל ידי כך פוצחת בסדרת לחשושים, מלחששת באזנו כי כבר כיבו את האור והגיעו לשלב שבו אומרים “לילה טוב”.
בשלב זה, שבו הקהל משוכנע שהסתיים המערכון, היא שוברת לפתע את המתח וגורמת לפרצי צחוק מחודשים, גדולים מקודמיהם. בשלב הלחשושים המערכון עובר לפאזת “קן הקוקייה” וקהל המאזינים, המצמידים אזניהם לטרנזיסטורים בבית, יוצא מגדרו (בהנחה שהיתה לו גדר).
סדרה תשיעית —-> חוזרים להתחלה—–> “אלברט אלברט אלברט…הוא לא עונה לי!!!”
סיכום: מהי הפואנטה של המערכון? אני יודע שהבנתם, אבל תפקידי להרוס אותה – אלברט לא עונה! לאחר שִבעת מדורי הגיהינום שהיא חושבת שהיא עברה ובעצם הוציאו ממנו את החשק לענות ולחיות כמו היה גלעד שליט שנגמרו לו השטיקים עם החמאס. המערכון מעגלי ולכן היא חוזרת לנקודת הפתיחה שבה היא מנסה שוב להעיר את אלברט לאחר שכביכול הלכו לישון והוא סופסוף הצליח להירדם.
ומה על אלברט כל הזמן הזה? ישן חזק כגופה או מתאבן בתבונה של צב ים שנזרק ליבשת אויב כדי להפגין חוסר אונים? זהו סוד קסמו של מערכון רדיופוני, אנו נאלצים לדמיין ולעתים הדמיון שלנו שעובד שעות נוספת מצחיק אותנו פי כמה מהומור ויזואלי על הבמה, בטלוויזיה או ביוטיוב

***.
ועכשיו האפריטיף של הכתבה, הצ’ופצ’יק של הקומקום, הזוהר שבתיקי: מערכון שכתב יוסי בנאי לתוכנית הרדיו שיצאה מאוחר יותר גם על תקליט “שלכם לשעה קלה” בגלי צה”ל מ- 1976. שימו לב לדמיון בין הדמות שתיקי מגלמת לדמות במערכון הלוויני הקודם: שם שתי הדמויות היו די שטוחות, היא הייתה דמות חסרת שם והגבר אפילו לא דיבר, אך האופי של תיקי ודמות האישה הגרוטסקית שאליה היא בוחרת להיכנס בכל מערכון מחדש וכל כך מתאימה לה-  אישה שלא מעוניינת למצוא חן חוזרת בשניהם כחוט השני.

הנישואין כמוסד סגור”-
אורי זוהר ותיקי הם זרובבל ויוכבד, החתונה הסתיימה, הם חוזרים לביתם החדש לליל הכלולות וזרובבל החצי נעבעך (בכל זאת אורי זוהר משחק סוג של מאצ’ו מיואש) שנדמה כי נכפה עליו להתחתן איתה מת לישון ומתחמק מכל פעילות, מתנות החתונה, סקס, ריהוט, ילדים וכל נושא העתיד.

הם חוזרים הביתה מהחתונה עם מתנות בסגנון התקופה כמו סוודר (במקום צ’ק שמן כפי שנהוג בימינו). הוא יאמר הכל כדי לישון, כמו אלברט במערכון הקודם. שורת המחץ של זוהר – “אני עייף בסגנון פרידריך התעבן.”
מדובר במערכון שגם אחרי שמונה מאות שנה אני לא מצליח לכתוב עליו סימולטנית ולהאזין לו כמו הייתי זוהיר בהלול של מערכוני הנוסטלגיה העבריים בשידור ישיר וחוזר ביחד. הצחוק מרעיד אותי ומונע ממני להקליד. יוכבד מתכננת בשבילו את הילדים העתידיים – לבת המיוחלת קוראים ציון ולאחיה הקטן (מתוך 12 ילדים כשטיח מקיר לקיר) שעוד לא נולד קוראים הר נבו. יוכבד נכנסת לו לתחום המצמוצים וזרובבל מנחית את הקונטרה הגאונית “אני כבר ממצמץ בכל הגוף, מרוב מצמוצים נהייתי ממוצמץ” (הברקה לשונית של יוסי בנאי). יחדיו הם מגוללים את כל הנוירוזות האפשריות בראי השינה, האימפולס האולטימטיבי של העייפות. המערכון נחתם בבכיו התינוקי וחסר האונים של זרובבל שנגמרו לו הפאנצ’ים “אני רוצה לאמא שלי, אני רוצה הביתה!”

לסיכום: הגבר גומר על גחונו כמצבה מפוארת לנישואין שאפילו עוד לא החלו בין יוכבד לזרובבל. במערכון כזה מי שלא משתין מצחוק אינו בן תמותה. אם הם הופיעו איתו, כנראה גם באולם הייתה הצפה.

פצוע וחובש – מערכון מתוך ההצגה לא “אומרים איכס על אוכל”, מאת בוב זאבי

תוכן זה הנו סאטירי ואין בו קריאה לפגוע באף אדם, ללא הבדל גזע, מוצא אתני, דת ומין. אין לייחס לתוכן זה משמעות אחרת. תוכן זה אישי ואינו ניתן להעברה

Content_217.2502פצוע: חובש! ירו בי חובש!

חובש:[נכנס בריצה] מה קרה?

פצוע: התפוצץ לידי רימון, אתה חייב לעזור לי חובש.

חובש: תראה לי איפה נפגעת.

פצוע: הנה, כאן יש לי דימום.

חובש: טוב, דבר ראשון אני אעצור את הדימום.

פצוע: אולי כדאי שאני אראה רופא?

חובש: מה?

פצוע: אתה חושב שייתנו לי לראות רופא? עם הפציעה והכל..

חובש: נראה לי שכן.

פצוע: הוא בטח ייתן לי גימלים.

חובש: מה?

פצוע: ימי מנוחה לאחר פציעה.

חובש: הוא ייתן, רק תן לי לטפל בך.

פצוע: יופי, אז אתה לא רופא מוסמך,ואתה לא מטפל בי.

חובש: אתה לא מבין, אם אני לא אעצור לך את הדימום אתה עלול למות.

פצוע: מה זאת אומרת למות?

חובש: זאת אומרת שאתה תסיים את תפקידך בעולם הזה.

פצוע: יש סיכוי שיתנו לי פטור משירות  בצבא על זה?

חובש: פטור מהחיים יותר נכון…

פצוע: מהחיים בסדר יופי. אבל מהצבא?

חובש: ברור שכן.

פצוע: יופי, אני רוצה פטור כזה. שאף אחד לא ייגע בי עד שאני אהיה מת.

חובש: אתה לא מבין. המוות זה התחנה האחרונה.

פצוע: אהה… איזה מצחיק אתה. אתה מתכוון לבקו”ם, התחנה האחרונה.

חובש: לא, אני מתכוון למוות.

פצוע: אתה לא מבטא את זה נכון. תחזור אחרי: בקו”ם

חובש: מוות.

פצוע: בקו”ם

חובש: מוות

פצוע: בקו”ם

חובש: מוות.

פצוע: בקו”ם, בקו”ם. אתה עולה חדש או משהו?

חובש: תראה, אני אסביר לך. מה קורה אחרי הצבא?

פצוע: בקו”ם.

חובש: ואחרי הבקו”ם?

פצוע: מילואים?!

חובש: עזוב שנייה את המילואים. יש חיים נכון?!

פצוע:  אההה… נכון שכחתי את זה לגמרי. אישה, חתונה, תעסוקה גמלאות… מוות. אוי, שכחתי מזה לגמרי. המוות. אוי, אני בכלל לא רוצה למות עכשיו. יש לי את כל החיים לפני: אישה חתונה תעסוקה גמלאות מילואים. אתה חייב להציל אותי, אני לא רוצה למות. תעצור לי את הדימום.

חובש: אני מצטער, אני לא יכול. אתה כבר מת.

פצוע: באמת? ממתי?

חובש: שתיים שלוש דקות.

פצוע: בכלל לא שמתי לב. טוב, מה עושים עכשיו?

חובש: לוקחים אותך לרב, מכניסים לאדמה, קוראים קדיש. יתגדל ויתרומם ויתקדש שמי רבא…

פצוע: טוב, זה קצת פתאומי, אבל אם להסתכל על הצד החיובי של זה, אז אני לא אהיה בצבא יותר

חובש: אתה אופטימי, הא?! לי יש עכשיו שמונה שעות ש.ג.

פצוע: טוב, כל אחד משחק עם הקלפים שחילקו לו. בוא תעשה לי סחיבת פצוע למוצב.

חובש: אבל אתה לא פצוע. אתה מת.

פצוע: נו, ומה עושים עם מתים? איך מחזירים אותם הביתה?

חובש: לא מתעסק במתים. זה מעבר לסמכות שלי.

פצוע: אז מה אתה מציע לי לעשות?

חובש: יש לך שתי רגליים. תלך!  מה אתה נכה? [יוצא]

פצוע: [יוצא אבל רגע לפני שהוא בחוץ פונה אל הקהל] אבל הייתי ככה קרוב להיות נכה.

 

המערכון לקוח מתוך ההצגה “לא אומרים איכס על אוכל”, צוותא, 21.9, 20:30

 

***

אירועים מצחיקים