מה ההבדל בחמלה לדמויות באחיות המוצלחות שלי ובמייקל ואיך זה קשור למחלקת גנים ונוף ולמשרד

הקומדיות הכי פופלוריות כיום ביס הן "האחיות המוצלחות שלי" ו"מייקל", לצד "השוטר הטוב". כל אחת מתייחסת אחרת לדמויות ואולי זה קשור למקורות ההשראה.

אי אז לפני כמה חודשים, כתבתי פה פוסט על "מייקל" שאכזבה אותי (עיבוד של מופע/הצגת קאלט פחות מבאסת), וגם ביקורת על העונה השניה של "האחיות המוצלחות שלי", שאותה דווקא אהבתי. תהיתי – מה בעצם ההבדלים?

ובכן, "האחיות המוצלחות שלי" היא מלאכת מחשבת של דקויות ואהבה, לעומת "מייקל", התפורה בתפרים תיאטרליים-מדי גם ברמת העלילה וגם בפיתוח הדמויות. אבל ההבדל הוא לא בגודל פיתולי העלילה, ולא בהתפתחות של האחיות שנאלצות להתמודד לבד לראשונה בחייהן לעומת המשפחה של מייקל שסובבת כבר שנים באותו המסלול. לא, ההבדל הוא באמת באמפתיה לדמויות.

כדי להבין קצת את ההבדל ארפרר פה לפוסט נוסף שכתבתי,  על הסדרות של מייקל שור (מחלקת גנים ונוף, המקום הטוב), ולמה הן הרבה יותר מצחיקות מ"המשרד", שגם לה כתב. שור, חובב בירוקרטיה ולב טוב, הוא מייצר סדרתי של סדרות שבהן לא צוחקים על אנשים, צוחקים איתם. הסיטואציות אבסורדיות וכולם מאד מאד פגומים ואנושיים והכל נורא מצחיק, אבל אין את תחושת ההזרה המדכאת של "המשרד" למשל, הרגשת חוסר החיבה המוחלטת לדמויות המגוחכות והשנואות.

עכשיו בואו נחשוב רגע על אורית (דנה אברהם סמו), המורה המעופפת אך המשתדלת שהכל (לא) קורה לה, על נטלי (נלי תגר הנפלאה תמיד) העוד יותר מעופפת שהכל ממש קורה לה ועל מור (טס השילוני) החיילת המעופפת שכלום לא קורה לה. שלושתן משתדלות, מנסות, וכן מצליחות ללמוד מכל התנסות כזאת. לא חשוב עד כמה העלילה נכנסת לפינות הזויות ולא סבירות, האחיות תתמודדנה כמיטב יכולתן, תפקנה לקחים ותמשכנה הלאה.

במאמר מוסגר אגיד פה שהעלילה בעונה השלישית (עדיין בהנהגת גלית חוגי ונועה ארנברג ובבימוי גורי אלפי-אהרון) חוזרת למקומות שגרתיים יותר מאשר בעונה השניה ושיש בה איזו תחושה שהרבה מהפיתוח וההתקדמות חזר אחורה – אם זו אורית שחוזרת לחברה מאז ולעבודה הקודמת, אמנם בדלת האחורית, או נטלי שעדיין לא הפנימה את עניין העבודה הקבועה וגם מור שאמנם עזבה את הצבא אבל קצת קשה לו לעזוב אותה – אבל ההתמודדות כבר אחרת. אורית חזרה לחברה ולבית הישן שלה, אבל החברה בהריון מתקדם. "את עומדת להיות אמא?", שואלת אותה מנהלת בית הספר הבלתי נסבלת (תיקי דיין, כמה התגעגעתי אליה), ומיד דברים משתנים. ואורית כברי ודעת מספיק כדי לא לדפוק את ההזדמנות שלה. נטלי אולי לא מצליחה להסתגל לחיי העבודה, אבל כבר יש לה מושג מה ואיך היא שווה ואיך לא מתמודדים. ומור אולי פורקת עול אחרי הצבא אבל גם מגלה בתוכה את הכוח הפנימי להתמודד עם מערכת היחסים עם דור (דור כאהן), התמודדות שנסחבת כבר עונה שלמה ויותר.

כולן במקום אחר משהיו בעונה הראשונה, גם אם לא פיזית. הן בוגרות יותר, מתמודדות יותר, ויודעות לנצל את היתרונות שלהן טוב יותר. וההתפתחות שלהן תלויה בחמלה ובאמפתיה שמגלות כלפיהן יוצרות הסדרה. הן מעריכות את המאמצים שהן משקיעות והן לא כותבות להן פיתולי עלילה במטרה היחידה להשפיל אותן ולגחך על טיפשותן. כל כשלון וכל נפילה הם רק הזדמנות לקום וללמוד משהו.

ולעומתם בואו נעיף מבט על דובי (אבי דנגור), רבקה (הילה גולדברג), ואפילו על יסמיניש (מיטל רז) של מייקל. נכון שמדובר פה על עונה אחת ומספר הפרקים יחסית מצומצם, כלומר מרחב הפיתוח של הדמויות אינו עצום, אבל מהעונה הראשונה הרגשתי שגאין כוונה לתת לדמויות האלה להתפתח ממש, כי, ובכן, אף אחד לא רוצה את זה. למרות שהעלילה שטוחה יותר, עדיין יש בה מקום לפיתוח ובעיקר – לפיוס ולהתקדמות ביחסים בין הדמויות. אבל זה לא קורה! מערכת היחסים של רבקה עם אריה, המורה לנהיגה (אסי כהן, היי!), לא תביא אותה אפילו לטסט ראשון, המחאות הרפות של דובי על היחס ליסמין יביאו אותו לאותו עימות עם רבקה שהוא מנהל כבר עשר שנים, אם לא חמישים, וגם מערכת היחסים המתפתחת בין יסמין לפלג (נדב הולנדר) לא באמת תביא לה תובנות. לא כי אין הזדמנות, כי אין ליוצרים את הרצון ואת האהבה כדי להפוך את הדמויות שלהם למישהו שתרצו להזמין לקפה ולשמוע מה יש לו להגיד. שוב ההבדל בין "מחלקת גנים ונוף" ובין "המשרד".

 

 

 

Comments

comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *