הסדרה החדשה של ג’ים קארי, וההסתבכות של כוכב ילדים ישראלי מסויים, הובילה את יונתן עמירן לחשוב על ההיסטוריה של כוכבי ילדים שערורייתיים בקומדיה.

השבוע יצא הטריילר ל-Kidding שיתוף הפעולה החדש בין ג׳ים קארי למישל גונדרי. הדרמה הקומית החדשה של במאי וכוכב ״שמש נצחית בראש צלול״ תעסוק במיסטר פיקלז, כוכב ילדים בגילומו של קארי, שעובר התמוטטות עצבים. הסדרה נראית מעניינת וצבעונית כמו שנהוג לצפות מפרוייקט של גונדרי, אבל אנשים פה בארץ לא דיברו עליה כל-כך הרבה. אולי בגלל שאנחנו עסוקים בשערוריות האמיתיות של כוכב ילדים שלנו: יובל ״המבולבל״ שם-טוב, שנעצר החודש בחשד על שימוש בקוקאין. שני האירועים האלה גרמו לי לחשוב על אחת הקלישאות האהובות בקומדיה: כוכב הילדים הלא ידידותי לילדים.

כמו הבובות למבוגרים, עליהם כתבתי פה לפני כמה שבועות, הקלישאה הזו באה ממקום מאוד טבעי: הרצון לקחת משהו שנועד לילדים ולהפוך אותו לגס. הדוגמה הכי ידועה לדמות כזו היא כנראה קראסטי הליצן, אחת הדמויות האהובות עליי ב״משפחת סימפסון״ או בכלל. קראסטי התחיל כסתם ליצן שבארט היה רואה בטלוויזיה, אבל עם השנים התפתח לדמות אמיתית, עם סיפור רקע טראגי ומספר התמכרויות בעיקר לסיגריות וכדורים. קראסטי הוא סוג של קומיקאי זקן שנאלץ לבדר ילדים למרות שמה שהוא באמת רוצה לעשות זה לספר בדיחות גסות. קראסטי גם חמדן וחסר מוסר, ונוהג להדביק את שמו על מוצרים שונים, ללא מחשבה על אם הם פוגעים באנשים, או אם הם המבורגר שאפילו הוא לא מוכן לאכול. עם השנים קראסטי הפך להיות דרך לכותבי ״סימפסונז״ להגיב על טרנדים שונים בעולם הקומדיה, כמו בפרק מעולה בו קראסטי מבין שהקומדיה שלו מיושנת והופך להיות קומיקאי בסגנון ג׳ורג׳ קרלין ש״אומר את האמת״ ונלחם בממסד, עד שהרוח החמדנית שלו מנצחת כמובן והוא נהפך לפרזנטור לחברת מכוניות. לקראסטי כמובן היה גם סיידקיק בתכנית הילדים שלו, סיידשואו בוב (בדיבובו של קלסי גראמר) שגורם לו להראות כמו מיסטר רוג׳רס, עם מספר נסיונות הרצח בהם הוא מואשם.

הדוגמה הכי ברורה בקולנוע לקלישאה זו היא Death to Smoochy קומדיה שביים דני דה-ויטו ב-2002, בה רובין ויליאמס ז״ל שיחק כוכב ילדים בשם ״ריינבואו רנדולף״ שנעצר על ידי ה-FBI לאחר שגילו שהוא מקבל שוחד מהורים שרוצים שהילדים שלהם יופיעו בתכנית. רנדולף מפוטר ומוחלף במופעיע לא יציב אך תמים בגילומו של אדוארד נורטון, שיוצר את הדמות ״סמוצ׳י הקרנף״. רנדולף מנסה להתנקם בסמוצ׳י ולקבל את העבודה, ובדרך כולם מסתבכים עם המאפיה והסרט נגמר בניסיון התנקשות על ידי כוכב ילדים לשעבר נרקומן. הקומדיה השחורה לא הצליחה בקופות ונקטלה על ידי המבקרים, אבל קיבלה סוג של מעמד קאלט מאז. אני חושב שהיא לא רעה ויש בה קאסט נהדר שכולל גם את ג׳ון סטיוארט, קת׳רין קינר ושחקני האופי וינסנט שיבלי והארווי פיירסטיין. חברו הטוב של ויליאמס, הקומיקאי בובקאט גולדת׳וויט ביים וכיכב ב-1992 בקומדיה השחורה Shakes the Clown, על ליצן אלכוהוליסט שמבלה בבר עם ליצנים מדוכאים אחרים (אחד מהם מגולם על ידי אדם סנדלר באחד מתפקידי הקולנוע הראשונים שלו). שייקס נעשה עוד יותר מדוכא כשיריבו הגדול בינקי (טום קני, כוכב ״מיסטר שואו״ ו״בובספוג״ וחבר ילדות של גולדת׳ווייט) מקבל עבודה בתכנית ילדים, ואז הוא מואשם ברצח ונאלץ לנקות את שמו. אני זוכר גם את הסרט הזה כלא רע, ובעיקר נהניתי מהופעותיו של קני בתור ליצן מרושע באמת. וגם, רובין ויליאמס מופיע שם כפנטומימאי פלצן.

כמובן, יש גם מקרים אמיתיים בהם כוכב ילדים נחשף כאישיות מפוקפקת. פול רובנס התחיל את הקריירה שלו כקומיקאי בקבוצת האילתור The Groundlings בלוס אנג׳לס, שם יצר את הדמות של פי-ווי הרמן כפארודיה על כוכבי ילדים משנות החמישים. הדמות זכתה להצלחה שהובילה לספיישל ב-HBO ב-1981 שנועד למבוגרים עם זיקה להומור ילדותי וסרט קולנוע אהוב בבימויו של טים ברטון ב-1985. ב-1986 רובנס השלים את המעגל כשפי-ווי הפך למנחה תוכנית ילדים אמיתית בשם Pee-Wee’s Playhouse שרצה במשך חמש עונות וזכתה במספר פרסי אמי. אבל אז ב-1991 נעצר על כך שאונן בבית קולנוע פורנוגרפי, מה שדי הרס את הקריירה שלו ככוכב ילדים. לאחר שנעלם מהציבור לקצת זמן, רובנס הצליח לחזור להשתתף בסרטים ותכניות טלוויזיה, ואפילו החזיר את פי-ווי עם ספיישל חדש, מופע ברודווי וסרט בנטפליקס, פרוייקטים שפנו בעיקר למבוגרים נוסטלגיים.

אך יותר מסיפורים אמיתיים על כוכבי ילדים, היו שמועות. מיסטר רוג׳רס, מנחה תכנית הילדים האמריקאי הקלאסי, שזכה החודש לדוקומנטרי אוהד ונחשב לסמל התמימות והרצון הטוב באמריקה, היה לפי שמועות הכל מחייל אכזרי במלחמת ויאטנם ואנס ילדים. סטיב מ״הרמזים שלו בלו״ מת ממנת יתר ובארני הדינוזאור היה סוחר סמים (כמובן שזה שטויות. הוא היה מדריך לסקס טנטרי). ועכשיו יש לנו עוד סיפור אמיתי עם יובל המבולבל שלנו שעכשיו גם חשוד כלקוח של זונות. מקרים אמיתיים כאלה ימשיכו לפתח את הדימיון של היוצרים הקומיים, מה שיוביל לעוד שימוש בקלישאה הנהדרת הזו.

Comments

comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *