בולגקוב בטלוויזיה ברשימותיו של רופא צעיר – כשהארי פוטר ומד מן נפגשים
הפעם, כמחווה לנטייה לדחיינות של כותבת פוסט זה (ושל בעל הבלוג, אבל זה כבר נושא אחר), נעסוק שוב בסדרת וינטאג' – ליתר דיוק, במשהו בריטי מאי שם בשנת 2012 אבל לא של בי.בי.סי, המוקרן כעת באינטרנט הקרוב למקום מגוריכם.
למה זה שווה? אז ככה.
נכון שתמיד רציתם לראות את הארי פוטר ודון דרייפר הולכים מכות? תודו שכן. אז הנה ההזדמנות שלכם. זה קורה ב"רשימותיו של רופא צעיר", הסדרה המבוססת בחופשיות על הספר באותו שם מאת מיכאיל בולגקוב, ועל ספר ההמשך שלו, "מורפיום", נחשו במה הוא עוסק. כן, אותו בולגקוב מ"השטן במוסקבה" ועוד תופיני אבסורד, הזיה ופנטזיה. מדובר במיני סדרה מיניאטורית בת שמונה פרקים קצרצרים בשתי עונות.
הגו אותה מארק צ'אפל, אלן קונור ושון פיי עבור רשת סקיי. דניאל רדקליף (הארי פוטר הקולנועי) וג'ון האם (דון דרייפר ממד-מן) מופיעים שם שניהם בתפקיד של בולגקוב עצמו – רופא צעיר שנשלח לבית חולים כפרי ומבודד מיד בתום לימודיו, וגם הוא המבוגר שבא להטיף לו מוסר. אפשר אמנם להבין איך במהלך 17 שנה רדקליף הצנום התרחב בכתפיים והפך למשהו שדומה לג'ון האם, אבל איך הם מסבירים את זה שצמח ב-20 ס"מ? את זה לא ממש הבנתי.
מבחינת ערכי הפקה, ברוכים השבים לאייטיז. הכתוביות באותיות כאילו-קיריליות כי זה רוסיה, המוזיקה היא כמובן קלינקה מיה, הפציעות המחרידות נראות כמו טיפונת קטשופ מרוח ופרוטזות זולות מגומי שמסתובבות בכל מקום כמו היד ממשפחת אדמס. גם עניין השמות לא עקבי במיוחד, עם אחות ראשית אחת שמתעקשת לקרוא בהטעמה לרופא הקודם והמיתולוגי בשם הראוי, "ולדימיר ולדימירוביץ'", אך כל היתר מסתובבים להם בנוחות עם שם פרטי יחיד ובלי שום שם חיבה, שלא כמו במסורת הרוסית. גם התלבושות סטיריאוטיפיות, והדמויות קצת נלעגות. אבל הכתיבה! האבסורד! הג'ון האם החצוף שמרשה לעצמו את ההערות הכי סרקסטיות בנימה הכי עליזה! עין בוחנת ובוגרת לטעויות העבר? התכוונתם עין לא פחות ילדותית ומרוכזת בעצמה מאשר עצמה-בהווה, נוסטלגית עד כדי להתפרץ ולהחטיף מכות לעצמה הצעיר, וחצופה עד כדי לצוץ מאחורי כתפו של גיבורנו הצעיר ולענות לאשה האומללה שמקללת את בעלה הבוגדני ומקווה שימות מוות איטי ומלא ייסורים ב"אל תדאגי, הוא ימות!" עליז.
שתי עונות, שני ספרים
העונה הראשונה מתרכזת פחות או יותר בסיפורים של "רשימותיו של רופא צעיר", לא ממש לפי הסדר אבל עם הרבה נשמה. והיא כוללת סיפורי זוועה שרופאים כפריים היו נתקלים בהם – מדיפתריה קשה ועד פצעים מרוסקים ומזוהמים (שנראים כאמור כמו טיפונת קטשופ), וקשת עלילה שלמה עם עגבת שאף אחד לא מפחד ממנה למרות שאת האנטיביוטיקה לא המציאו עדיין. ההומור בה הוא אבסורדי ונפלא כמו בספרים של בולגקוב, ומערבב בין גועל נפש ופרצי צחוק בלתי נשלטים. דמיינו את דניאל רדקליף מחליק על פרוטזת גומי כמו על קליפת בננה. הנאה מובטחת.
העונה הראשונה מניחה לאט לאט את היסודות לעונה השנייה, שכבר תהיה מפוכחת ומדכאת, ותיאלץ להתמודד עם חוסר האחריות שהפגין אי אז הרופא היהיר וחסר השם (הפתעה הפתעה – בעונה השנייה הוא דווקא מקבל שם! ואפילו מקפידים לפנות אליו בשם ובשם האב או בשם חיבה כיאות, ולא בשם פרטי סתם כמנהג הבריטים המוזרים האלה). זוכרים ששם הספר השני הוא "מורפיום"? אז אתם כבר בטח מבינים מה התמה המרכזית בעונה הזאת. ואללה, עם העגבת בעונה הקודמת היו יותר צחוקים, וזאת הייתה טרגדיה בקנה מידה של מחוז שלם. בג'ון האם עוד נשארה טיפת נטייה לאבסורד ("אני מסטול מהחיים! מאוויר צח ומים נקיים!"), אבל כל יתר הדמויות איבדו אותה ואוי, כמה שזה עכשיו מדכא. תחזירו לנו את טמטום הנעורים של העונה הראשונה בבקשה! עונה שלישית לא צפויה, אבל שתי אלה, או לפחות הראשונה – פנינה.