ג'ואן ריברס עדיין נותרה הקומיקאית הכי חדה, בוטה ופרועה שנראתה על המסך. לכבוד יום הולדתה ה-93, קומיקאיות ישראליות מסבירות איך היא פרצה את הדרך, ניפצה תקרות זכוכית ולימדה אותן שאפשר להיות מצחיקה בלי להיות "נעימה"
"חבל שאין לי אחות תאומה, ככה הייתי יודעת איך הייתי נראית בלי כל הניתוחים הפלסטיים".
ככה הייתה ג'ואן ריברס: קומיקאית שלא דפקה חשבון לאף אחד, ובעיקר לא לעצמה. אישה שהפכה את הגוף שלה, הפנים שלה, הזקנה שלה, היהדות שלה וכל מה שאנשים אחרים ניסו להסתיר, לחומר קומי חד, פרוע ולא מתנצל. כמעט 12 שנה אחרי מותה, היא עדיין בלתי נשכחת: בגלל הקול, בגלל הפה הגדול, בגלל הבדיחות שאף אחד אחר לא העז להגיד, ובגלל היכולת הנדירה לצחוק גם על הדברים שהכי כואבים.
ביום שני הקרוב היה אמור להיות יום הולדתה ה־93: ריברס נולדה ב-8 ביוני 1933 בברוקלין בשם ג'ואן אלכסנדרה מולינסקי, בת למשפחה יהודית ממוצא רוסי. עוד לפני שהפכה לאחת הנשים הכי חדות בטלוויזיה האמריקאית, היו לה שאיפות גדולות כשלמדה בברנרד קולג' וניסתה למצוא את דרכה בעולם הבידור.
בתחילת הדרך היא עבדה בעבודות מזדמנות, הופיעה במועדונים קטנים ונאבקה על כל במה, עד שהגיעה ב-1965 ל־The Tonight Show של ג'וני קרסון. ההופעה הזו שינתה את חייה: קרסון זיהה מיד את הכישרון שלה, וריברס הפכה לאורחת קבועה ולאחת הקומיקאיות הבולטות בארצות הברית.
מאז היא הנחתה תוכניות אירוח, כתבה ספרים, הופיעה בטלוויזיה ובקולנוע, זכתה באמי, ובעשורים המאוחרים של חייה הפכה שוב לאייקון תרבותי דרך השטיח האדום ו־Fashion Police בערוץ E! שם ביקרה את שמלות הסלבס, את האיפור, את התסרוקות מבלי להתחשב בכללי הנימוס של הוליווד.
לצד זה, היה לה גם הומור עצמי משובח: היא דיברה בלי בושה על ניתוחים פלסטיים, על הזדקנות, על כסף, על בדידות, על כישלונות ועל הרצון להישאר רלוונטית בכל מחיר. במקום להסתיר את האובססיות של הוליווד, היא פשוט לקחה אותן, הגדילה אותן והפכה אותן לפאנץ'.
הסוף שלה היה דרמטי כמעט כמו הדמות הטלוויזיונית שלה. באוגוסט 2014 ריברס עברה הליך רפואי שנועד לבדוק שינויים בקול וצרידות, וכלל בדיקה של אזור מיתרי הקול ודרכי העיכול העליונות. במהלך הניתוח היא סבלה ממחסור בחמצן ואיבדה את הכרתה. זמן קצר לאחר מכן, ב-4 בספטמבר 2014, היא נפטרה בגיל 82 מדום לב.
"ג'ואן ריברס הייתה חלוצה"
לאורך השנים ריברס השפיעה על דורות של קומיקאים וקומיקאיות, ובעיקר פתחה דלת לנשים שרצו להיות מצחיקות בלי להיות חמודות, מנומסות או "נעימות". היא הוכיחה שאישה יכולה לעמוד על במה, לדבר על הגוף שלה, על אמא שלה, על היהדות שלה, על הגיל שלה ועל התעשייה שמקיפה אותה, ולעשות את זה בלי לבקש רשות מאף אחד.
לכבוד יום הולדתה שוחחנו עם כמה קומיקאיות בולטות בישראל, שסיפרו על ההשראה שקיבלו מג'ואן ריברס.
"ג'ואן ריברס הייתה חלוצה", אומרת הסטנדאפיסטית, מקימת מועדון הסטנדאפיסטיות בצוותא ומנחת סדנאות סטנדאפ, חגית גינזבורג. "היא הייתה אחת הסטנדאפיסטיות הראשונות, בתקופה שבה לא היו כמעט סטנדאפיסטיות, ובטח לא כאלה שלקחו את הבמה בפריים טיים. היא דיברה על נושאים שבאותן שנים, בשנות ה-70 וה-80, היה מקובל לחשוב שרק גברים מדברים עליהם: סקס, מערכות יחסים והורות. היא הייתה מאוד צינית, וחטפה המון ביקורת".
גינזבורג מוסיפה כי גם היום הפער הזה לא באמת נעלם. "איזה כיף שהעולם השתנה, והיום אנחנו גם חוטפות המון ביקורת על דברים שאנחנו אומרות, בזמן שגברים אומרים בדיוק אותו דבר ולאף אחד לא אכפת. אבל אני חושבת שבלעדיה היה הרבה פחות חופש לנשים לדבר על הבמה. היא הייתה מדהימה. ויש לי ספר חתום שלה, שקיבלתי פעם מערוץ E! וזה נראה לי הפריט הכי בעל ערך שיש לי בחיים".
התסריטאית והקומיקאית שרון לוקסנבורג נחשפה לריברס דווקא דרך הגלגול המאוחר יותר בקריירה שלה, זה שהפך אותה לאייקון טלוויזיוני עבור דור חדש של צופים.
“בג'ואן ריברס נתקלתי לראשונה דרך התוכנית משטרת האופנה", היא מספרת. "אני זוכרת שהייתי בשוק מעזות הרוח שלה. היא טינפה על סלבריטאים בצורה הכי וולגרית, יצירתית ולא דופקת חשבון שראיתי, וזה עוד בערוץ שבא להלל ולרומם את תואר הכוכבנות. באותה תקופה ארצות הברית עדיין לא הייתה שיא הווק, אבל היא כבר הלכה לכיוון. להיתקל בתוכן כל כך משוחרר רסן, ועוד מאישה בפריים טיים, זה היה לא רגיל בשבילי".
"ג'ואן מבחינתי הייתה מין אם רוחנית. אהבתי כל דבר בה"
לדבריה, ההשפעה של ריברס עליה כקומיקאית הייתה גדולה: "לראות קטעים של ריברס על הבמה מאוד השפיע על הדרך שבה ניסיתי לעצב את הפרסונה הבימתית שלי כסטנדאפיסטית, במיוחד בצורת ההגשה. היה לה טיימינג קומי כמעט מושלם, ויכולת לספר סיפור בצורה שנשמעה כאילו היא סתם מרכלת עם חברה, ואז להפתיע עם הפאנץ' הכי חסר רחמים בעולם. כמובן שהעובדה שהיא הייתה יהודייה ותמיד הגנה על מדינת ישראל בכל ראיון אפשרי גרמה לי לאהוב אותה אפילו יותר. יש לה אפילו קעקוע של 6M על היד, כמחווה לששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה.
"ג'ואן מבחינתי הייתה מין אם רוחנית. אהבתי כל דבר בה. אני לא בוכה בהרבה מקרים של מוות של מפורסמים, אבל במקרה שלה בהחלט כן. הרגשתי כאילו היא קרובת משפחה רחוקה. אף אחד לא יהיה כמוה. היא הייתה פרסונה של אחת בדורה".
גם אצל הסטנדאפיסטית, היוצרת, השחקנית והמנחה אלמוג שור, ההשפעה של ריברס הייתה קשורה לא רק לבדיחות, אלא גם לאופן שבו היא החזיקה את עצמה על הבמה: גדולה, נוצצת, נשית ומוגזמת. "ג'ואן ריברס גרמה לי להבין שיש מקום לקומיקאית שהיא גדולה, שהיא מנצנצת, שהיא מאוד נשית בהוויה שלה. הרפרנסים לתרבות הפופ ולקהילה הגאה, המעילים הוורודים המנצנצים, האהבה לאופנה, כל זה נתן לי באופן אישי חיזוק ענק להיות מי שאני על הבמה", אומרת שור. "הרבה קומיקאיות הן דווקא קצת ‘זכריות’ על הבמה, וזה לא רע או טוב, זה פשוט מה שזה. וג'ואן, לעומת זאת, אימצה את הנשיות שלה, וזה דבר שמאוד התחברתי אליו".
"לא כאישה, אלא פשוט אחת הטובות והמבריקות שהיו פה"
בהקשר הזה, מעניין לשאול האם ההומור של ג'ואן ריברס היה "הומור נשי", או שאולי עצם ההגדרה הזאת כבר מצמצמת את מה שהיא עשתה. ריברס אמנם דיברה לא מעט על נשיות, גוף, גיל, זוגיות, אימהות ויופי, אבל היא עשתה את זה באותה בוטות, חוצפה וחוסר רחמים שהיו שמורים במשך שנים בעיקר לגברים על במה. אז האם יש דבר כזה הומור נשי?
"אני שונאת את המושג הזה הומור נשי", אומרת גינזבורג. "הוא מאוד מקטלג, הוא מאוד מנמיך, והוא מייצר איזו קונוטציה של אישה שעומדת על הבמה ומדברת על זה שהיא שמנה, על זה שהיא לא רוצה לשכב עם בעלה, וכמה הילדים משגעים אותה. וזה פשוט לא נכון”.
לדבריה, ההפרדה הזאת מיותרת מראש. “יש אנשים שעושים סטנדאפ. זה יכול להיות גבר, זו יכולה להיות אישה, זה יכול להיות נון בינארי, זה יכול להיות כל דבר. כשאומרים ‘הומור נשי’, ובארץ זה מושג מאוד מקובל, זה עושה לי ויברציות בגוף, לא בקטע טוב. כי מה זה הומור נשי? מה זו השטות הזאת? יש אישה שעושה סטנדאפ, וכל סטנדאפיסט, לא משנה מה המגדר שלו, מדבר על הנושאים שקרובים לליבו, על החיים שלו, על עצמו ועל מה שמעסיק אותו. ואם יש לי פות, זה לא הופך את ההומור שלי לשונה מהומור של גבר שמדבר על הבולבול שלו".
לוקסנבורג מסכימה. “בני אדם הם יצורים עם חוש הומור", היא אומרת. “כמו שלגברים יש חוש הומור, גם לנשים יש חוש הומור. עד היום לא הבנתי מי החליט שהומור שייך לגברים. הוא בטח היה גבר. אני חושבת שבשנים האחרונות פחות רואים את הדיפרנציאציה הזאת. הסכר נפרץ, וכל מי שמצחיק, גבר, אישה או דולפין, יכול לנסות את מזלו בשואו ביז”.
שור מצטרפת לאותה עמדה: "בעיניי אין כזה דבר הומור נשי", היא אומרת. "פעם היו אומרים את זה על הומור שהוא מאוד אישי ומביא סיפור שלך, בניגוד לסטנדאפ של ‘מכירים את זה’. אבל באמת שהיום כולם עושים את זה, ובטח הטובים ביותר, גברים, נשים ומה שלא תהיו כאחד”.
מבחינתה, החלוקה האמיתית פשוטה הרבה יותר. "יש הומור טוב והומור לא טוב, זה הכול. לפעמים הוא מגיע מאישה ולפעמים מגבר. ג'ואן ריברס הייתה חדה מאוד, עם לשון עוקצנית, עם עבודת קהל, פאנצ'ים לא צפויים והרבה הומור עצמי. זה יכול לתאר הרבה נשים והרבה גברים בקומדיה, אבל היא עשתה את זה כמו ג'ואן. ובגלל זה היא אחת הטובות, לא כאישה, אלא פשוט כאחת הטובות והמבריקות שהיו פה".
