"הקופאית לא יודעת מהו הקוד של המים". ואני, שתעתועי הייאוש מצמיחים בי לפעמים יצירתיות מפתיעה, קראתי: "תגידי לה שתנסה H2O."
התור בסופרמרקט, חשבתי, עשוי להוציא לעתים כל אדם שפוי מדעתו, כי ערב שבת היום ורבות המשימות וצריך להספיק, והתור, אורכו כאורך הגלות והוא מתעקש לעמוד על מקומו עד שנדמה שיוסיף ויעמוד כך עד שאשיב את נשמתי לבורא.
בתוך ההרהור הנואש הזה, בתוך המחשבה על הסבל המושת על הבריות שלא בדין, הידקתי את משקפיי לגשר חוטמי, עמדתי על קצות אצבעותי, הצצתי מעל כתפה של הגברת רבת המידות שעמדה לפניי, והכל כדי לחשב את שנות האור שיידרשו לי עד שאגיע לדוכנה של הקופאית; ובעודי מציץ כך בין צווארה לכתפה החשופה של בעלת הכתפיות הירוקות שעמדה לפני, זיהיתי אי שם בראש את התור את טל, מכרתי משכבר ואף שלא התראינו זה שנים אחדות סברתי שמצב החירום מצדיק גישה הולמת. הנפתי אפוא את ידי באוויר וקראתי מלוא גרוני: " טל, היי טל." וטל, שהופתעה והסמיקה, טיפסה אף היא על קצות אצבעותיה כדי להפנות מבט ולראות מי זה הקורא בשמה מעבר לצמד חולצות הגברים המיוזעות שנצמדו אליה, וקראה במבוכה: "מה?", והתור, שלכל יושביו לא היה דבר לעשותו זולת לעמוד נכוחה על משבצתם בתור, שלח מבטו לסירוגין אליה . אמרתי: "היי, טל, מדוע התור מתעכב?" וטל, שחור שיערה גולש על לחייה ופניה טובות כשהיו אמרה: "הקופאית לא יודעת מהו הקוד של המים". ואני, שתעתועי הייאוש מצמיחים בי לפעמים יצירתיות מפתיעה, קראתי: "תגידי לה שתנסה H2O." והתור, שאינו יודע דבר וחצי דבר בהלכות קופאיות, פרץ לרגע בצחוק רם ואחר כך דמם, והקופאית, שנבוכה לנוכח פרץ הצחוק המפתיע אמרה: "אני לא מבינה, מה הצחוק, על מה צוחקים?" וטל, שאת טוב ליבה זכרתי משנים, פנתה אל הקופאית והסבירה: "אומרים שהקוד של המים הוא H2O " והקופאית, שלבשה פתאום ארשת רצינית מאוד, אמרה: "הם לא יודעים אבל אין אצלנו קוד כזה." ואני חשבתי שמגיע לי פרס נובל לכימיה כי סוף סוף עלה בידי להפריך את טבלת היסודות של מנדלייב, כי הקוד של המים הוא בהחלט קוד אחר, נסו והיווכחו. כשעמדתי לצאת נזכרתי לפתע מתוך הלא כלום ביונה שלא הרהרתי בה שנים הרבה, יונה התימנייה ששימשה עוזרת הבית שלנו בילדותי, יונה שאמרה שכשאגדל לבטח אהיה מדען. הנה, אמרתי לה בלבי, הגשמתי את נבואתך.
אחלה סיפור קומי