כל הפוסטים של טל ניר קסטל

הדיאטה של סנטה קלריטה הסדרה: הקרנבל והסקנדל

הדיאטה של סנטה קלריטה
הדיאטה של סנטה קלריטה

לרגל חודש לקיומה של עונה השלישית של הסדרה “הדיאטה של סנטה קלריטה”, קומדיית הזומבים המופרעת למדי של נטפליקס, הכריזה ענקית הסטרימינג ושליטת-החיים- אחרי-עשר-בלילה של כולנו חגיגית על…

ביטולה.

מה, רק התחלנו ליהנות!

בכל זאת, קומדיית זומבים בפרברים. יצר אותה ויקטור פרסקו, בכיכובה של לא אחרת מאשר דרו ברימור, אבירת הקומדיות הרומנטיות ואי. טי (כן, ידעתם שהיא היתה הילדה באי. טי, אני יודעת), ובעזרתם של טימותי אוליפנט – אותו אולי ראיתם, או יותר נכון שמעתם, כווילרד סטנק בחדש של אולפני לייקה, “מיסטר לינק”, ובקרוב ב”היו זמנים בהוליווד” – ושל ליב היוסון וסקיילר ג’יסונדו. כבוד לצוות.

והעלילה? ברימור היא שילה המונד, סוכנת נדל”ן בפרבר הקליפורני השלו סנטה קלריטה. היא מפגינה הופעה שופעת בריאות עם לחיים ורדרדות ועגלגלות ושפתות קל (ש’ שורקת, נו), ואז מתה ממחלה נוראית. זה קורה די מהר, אתם מבינים. אוליפנט הוא ג’ואל המונד, שותפה לנדל”ן ובעלה. הוא מופיע בשיער שופע ודוגמה ומופת לגבריות חדשה, משפחתית ותומכת ונטולת כל שאיפות קריירה (אחת התובנות הראשונות שלו בסדרה היא  שהוא נכנס לעניין הנדל”ן בעקבות אשתו ובעיקר כי זה היה לא נורא מדי). היוסון היא אבי, הבת שלהם, המתבגרת, החוכמולוגית ובוודאי חכמה יותר מההורים שלה, וג’יסונדו הוא החבר הטוב והמוכשר שלה. אחרי שברימור – שילה המונד בשבילכם – מתה, היא, ובכן, לא מתה, אבל מגלה שפתאום היא ממש, אבל ממש חייבת בשר אדם… ואת שפע הסיטואציות הקומיות אתם כבר בטח מתארים לעצמכם.

כלומר, מה, לא, זה נשמע הכי לא קומי והכי כן מגעיל בעולם! אבל אוי, זה מצחיק. ומגעיל. ומצחיק ומגעיל ביחד – וזה, כמו שיודע כל מי שראה את “בריינדד“, קומדיית הזומבים הפרוורית של פיטר ג’קסון והסרט המצחיק והמגעיל ביותר אי פעם, שילוב נהדר.

הניגוד בין הסביבה הפרברית המשעממת לאפלה שמתחת הוא לא עניין חדש – הרי הגופות נערמות בפרברים הטלוויזיוניים עוד מלפני “עקרות בית נואשות”. אבל התזמון הקומי של החבורה שלנו מרענן ממש. ההתלהבות של שילה, שבניגוד למצופה הולכת וגוברת, העצבנות הקופצנית של ג’ואל, שדווקא כן כמצופה גוברת גם היא (הוא רצה רק יום נורמלי אחד! זה יותר מדי?) והכל מתובל בהערות עוקצניות של צמד הטינאג’יירים החמודים והידידותיים להפליא. בכלל, מדובר בסדרה על משפחה מתפקדת להפליא, עם איזון יפה בין עבודה וחיים פרטיים ועם מערכת יחסים מפרה, אוהבת, חמה ומציבת גבולות. בחיי שהייתי רוצה שהבת שלי תציב לי גבולות כמו שילה וג’ואל ולא תשלח אותי כל כך הרבה לחדר. הבת המתבגרת אפילו לא מרגישה צורך לברוח 90% מהזמן להיות לבד או עם החברים הלוזרים שלה! וההורים שלה גם לא הורגים כזה הרבה אנשים. כלומר, הם הורגים אנשים! לאאא! אהההה! והם כל כך ציניים ומשעשעים לגבי זה ובכל זאת ממש ממש מצטערים, מבינים מה הם עשו ומלאי חרטה! ואז טוחנים עוד אוזן בבלנדר!

העונות השניה והשלישית הצליחו אפילו להעמיק את האיפיון ובאופן די מפתיע, לא הפכו את הדמויות לקריקטורה של עצמן. גם העלילה, ובכן, מתקדמת ולא שוקטת על שמריה המדממים. ואז, בעוד כולנו מתכוננים בחיוך עתיר ניבים לעונה 4… הוכרז שלא תהיה כזאת.

המעריצים, וכרגיל אצל נטפליקס – לא ברור כמה מעריצים יש אבל לגמרי ברור שהם מאד, אבל מאד נאמנים וגם קולניים, לא קיבלו את בשורת הביטול בשקט. הם פצחו בקמפיין קיטורים ער ועתיר גסויות בטוויטר ושאר מדיות חברתיות, כולל חשבונות שמוקדשים לזה במיוחד והמון אנשים שמבטלים את חשבון הנטפליקס שלהם.

תנו לנו עוד מהלוזרים החינניים האלה, געש האינטרנט! אל תבאסו אותנו עוד יותר! אולי אנחנו מעמד ביניים לא מרשים כמותם, אבל בדיוק כמותם – אוהבים, אהובים, שנונים ומכוונים לטוב – אנחנו רוצים להיות.

אז בואו, הצטרפו למחאה. כמו תמיד בנטפליקס, הכל עוד עשוי להתגלות כחלום של סנופקין או כבלון יחסי ציבור מנופח במיוחד. מחו והשפיעו – אם תהיה עונה רביעית של התכנית הכי החיננית ומגעילה במקומותינו – זה יהיה בזכותכם.

 

ניר ברגר, אופיר ששון (סוף הדרך – סדרה) – ראיון ר-ציני

 

“סוף הדרך” היא סדרת אנימציה המשודרת בכאן על שואה גרעינית ב-2020. היוצרים ניר ברגר ואופיר ששון על איך זה סדרה עתידנית ממש קרוב

ניר ברגר ואופיר ששון עשו, עם קצת עזרה מחברים שלהם כמו  הבמאית יעל עוזסיני, את הסדרה “סוף הדרך”. שאלנו אותם על זה.

“סוף הדרך”, כמו עוד הרבה סדרות, משודרת בכאן, אבל שלא כמו עוד הרבה סדרות, למעשה כמו עוד מעט מאד סדרות, היא עוסקת בחיים אחרי שואה גרעינית. בירושלים. והפרקים ממש קצרים. למה?

ניר ברגר הוא יוצר “הכלום הגדול”, תוכנית ילדים ביס, ואופיר ששון הוא אנימטור, כלומר מצייר דברים שזזים.

 

מה היה המניע לסדרה סוף הדרך?
ניר: כסף. אנחנו שונאים כסף ורצינו להיפטר ממנו. כמו כן, מדובר ברעיון שישב במגירה כחמש שנים, ואז מישהו היה משוגע מספיק כדי להפיק ולשדר אותו, וזה סוג הדברים שלא קורים אף פעם אז אין ברירה אלא ללכת על זה.
אופיר: הייתי צריך גימור זהב לפרארי. ויש את העניין הזה אצלי ואצל ניר שאנחנו חייבים ליצור ולכתוב ולעשות, אחרת מתים מבפנים.

מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליכם?
אופיר: אצלי זה טריי פארקר ומאט סטון של סאות׳פארק, מונטי פייתון, מיסטרי סיינס 3000 האהובים, וכמובן ניר וגלי, חברים טובים שכידוע כתבו את ״סוף הדרך״ לפי כל התחקירנים בארץ.
ניר: בקטע מקריפ, פחות או יותר אותם דברים שאופיר אמר. גילינו שזה עוזר בכתיבה כששנינו גונבים מאותם המקומות. ודאגלס אדאמס, שבאשמת הספרים שלו התחלתי לכתוב כילד ובגללו לעולם לא אהיה עשיר.

הסדרה עוקבת אחר אחים בירושלים לאחר שואה גרעינית. איך זה אוטוביוגרפי?
ניר: שנינו גרנו בירושלים בתקופות שונות בחיינו, ונמלאנו חשק משונה לראות אותה מופגזת על ידי טיל גרעיני.
אופיר: בילדותי נסעתי פעם דרך רמלה.

מה אתם חושבים על הסצנה הקומית של ימינו?
אופיר: אחלה.
ניר: לפחות בארץ, מרגיש שבחלקה הגדול נדדה לאינטרנט ונטשה את הטלוויזיה. שזה מצד אחד מובן ומצד שני קצת עצוב.

איך לעזאזל קיבלתם תמיכה של כאן?
אופיר: כי ניר.
ניר: כי יעל (המפיקה ובמאית האנימציה) ואני יודעים להיראות בטוחים בעצמנו גם כשמבוהלים עד כדי שיתוק.

איך זה שונה מדברים אחרים שכתבתם ולמה זה הכי טוב?
אופיר: זו הפעם השניה שלי בלבד כתסריטאי שמקבל כסף לתסרט תסריט, ופעם ראשונה בכתיבה בזוג. כתבתי ויצרתי רבות אך לא תחת עין בוחנת של תאגיד, עבור קהל רחב, במיינסטרים. כשאתה יוצר עצמאי ברשת, עבור קהל מצומצם, אתה חופשי להתנסות ולהיכשל במידה רבה, וגם לא מחוייב אפילו לסיים (ראה ערך דיאלוג עם הכלבה). ישנו הבדל גדול וקריטי בין זה לעבודה תחת לחץ זמן, עיניים בוחנות ועבור קהל רחב. שילמו לנו ליצור מה שרצינו ליצור בליבנו, איך שרצינו, בהתערבות מינימלית ויד חופשית ליצירתיות. לא היה לי דבר כזה בחיי, וזה באמת חלום שמתגשם – אך זה גם סיוט קשה ומפחיד באותה מידה, שכן ישנו פחד ענק מפני כישלון, כשאין את מי להאשים. אני גאה בחוויה הזו ובתוצאה שלה, עד השמיים. וקרענו עצמנו לשפר ולשפר ככל הניתן, בלי תירוצים.
זהו גם הדבר הראשון שכתבתי עם מישהו בסשנים של עירום מלא בלבד.
ניר: קודם כל זה באנימציה, וזו עבורי פעם ראשונה שעבדתי באנימציה. אז התהליך היה שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי וחוויה מלמדת. וגם הזדמנות לעצבן את כולם מסביב כשאני סתם זורק מונחים טכניים ששמעתי, לגמרי מחוץ להקשר. מבחינת הכתיבה זה היה מאוד משחרר ובאמת איפשר לנו לעשות כל מה שעולה בדעתנו. עזר בכך מאוד גם החופש האמנותי שנתנו לנו גם ב”כאן” וגם במיזם ירושלים שתמכו בפרויקט. מבחינת טון אני חושב שגם לאופיר וגם לי חשוב לשלב טירוף מצד אחד עם לב מצד שני, ופה מרגיש לי, מבין הדברים שהייתי מעורב בהם עד היום, שהצלחנו לפגוע הכי קרוב למטרה.
וגם, לאופיר לא אכפת שאוכלים בזמן סקס. מה הייתה השאלה?

מה המילים שהכי מצחיקות אתכם?
אופיר: אזוזו, אוטואמנציפציה, קוקילידה ותינוק אומר בננה.
ניר: השבוע נכנס לחיי המושג blood vomit ועוד מוקדם לומר אבל אני מרגיש שזה רציני בינינו.

עם מי מהמדבבים הייתם יושבים לקפה, עם מי לבירה ועם מי לטרופית?
ניר: עם אופיר לקפה כי הוא מתחמק ממני. עם גיה לטרופית כי היא תצליח איכשהו לעשות את הטרופית מצחיקה. ועם כל האחרים לבירה כדי שלא ישימו לב שמקליטים תוך כדי את הקולות לעונה 2 בחינם.
אופיר: עם גיא, האנימטור שעשה מעט מאוד דיבובים בסדרה וכל אחד מהם בעיניי הוא הדיבוב הכי טוב בפער מכולנו (פינגווין), הייתי יושב לקפה. אחרי זה היינו ממשיכים אלי לדירה לבירה וטרופית.

מה העצה שלכם לתסריטאי קומי מתחיל?
אופיר: 1. תמיד תכתוב, תיכשל מלא ותמיד תשתפר, בלי שיא ברור ועד המוות. להמשיך להמשיך ולהמשיך. לא לדאוג מכסף. יהיה בסדר 2. כדאי לבוא ממשפחה מבוססת.
ניר: לכתוב עם אנשים אחרים. לכתוב על מה שמכעיס אתכם. לדבר את הדיאלוג בקול רם.

מי אושיית הרשת האהובה עליכם?
אופיר: ברק כהן אבל הוא חסם אותי מלהגיב ואין לי מושג למה.
ניר: אופיר. ואני אומר את זה גם כי זה נכון וגם כדי להוציא אותו גרוע שלא אמר בחזרה.

אם הייתם יכולים לחזור לכל תקופה בהיסטוריה, איזו סדרה הייתם מוחקים?
אופיר: המומינים. לא מעניין אותי שזה קסום. הם נראים כמו שואה מדברת. כל פעם שאני רואה מומין רע לי. באמת באמת. אני לא יודע מה בילדות יצר את ההתניה הזו ולא הולך לנסות לגלות.
ניר: כולן. ככה היה הרבה יותר קל לחדש וגם היה לי יותר זמן פנוי.

סוף הדרך בכאן

אייל בריג – ראיון ר-ציני

הסטנדאפיסט אייל בריג מספר איך הגיע לטלוויזיה. כמעט

לאייל בריג יש כישרון, ואנחנו יודעים את זה כי הוא הופיע בתכנית של כשרונות – גוט טאלנט.גוט

אייל בריג  התפרסם כשאמר לשופטים בריאליטי שהם לא ממש מפורסמים, ועכשיו הוא מופיע בערבי סטנד אפ חד-נושאיים ומנסה ללמד אנשים על סטנד אפ אשכנזי. שאלנו אותו על זה.

מתי החלטת שאתה רוצה להיות קומיקאי?
החלטתי להיות סטנדאפיסט לפחות 5 פעמים לפני שאי פעם עליתי לבמה.
הפעמים המשמעותיות היו בתיכון, (אחרי הופעה של רועי לוי) , בצבא (אחרי עופרת יצוקה) ובגיל 23 אחרי שנשרתי מלימודי הנדסת מכונות באוניברסיטת תל אביב. לקחו לי כמה חודשים מהרגע שפרשתי מהתואר ועד שעליתי לבמה הפתוחה בקאמל.

הופעת בגוט טאלנט וירדת על ריאליטי. אתה מפורסם עכשיו?
אני לא מפורסם, אבל אנשים מזהים אותי, בעיקר כשמתרחקים מתל אביב. אני חושב שזה בגלל שאנשים במרכז רואים פחות טלוויזיה.

מי הקומיקאים שהשפיעו עליך?
כל סטנדאפיסט שאני ראיתי על במה השפיע עלי.
בכל הופעה שאני רואה, אני לומד מה עובד, מה לא עובד ולמה, אבל אם לענות כמו שצריך: דייב שאפל ופטריס אוניל.

אתה מופיע גם בסטנדאפ הומור שחור וגם בסטנדאפ סטלנים. את מי אתה אוהב יותר? את אבא או את אמא?
אני אוהב כל ערב שמכריח אותי להתמקד בנושא אחד ולחפור בו עד שמוצאים זהב, אז הומור שחור – חד משמעית.

מי אתה מעריך מהקומיקאים הפעילים כיום?
שחר חסון.

העלית סרטון בשם סטנדאפ אשכנזי. מה אשכנזי בעיניך?
אשכנזי זה לא להבין/להזדעזע מביטויים כמו “למזוג אורז” , “לשתות כדור”, לקרוא לבן שלך “אבא” ולבת שלך “אמא”.

איזו מילה הכי מצחיקה אותך ולמה?
בדוק, כי תמיד אומרים את זה בלי לבדוק.

יש חיים אחרי המוות?
בדוק.

מה התפיסה הקומית שלך?
הכי חשוב שאני אהנה.

מי אושיית הרשת האהובה עליך?
וויל סמית’.

שושנה או יפה?
יפה שושני.

“האחיות המוצלחות שלי” נגד “מייקל” – איפה החמלה

מה ההבדל בחמלה לדמויות באחיות המוצלחות שלי ובמייקל ואיך זה קשור למחלקת גנים ונוף ולמשרד

הקומדיות הכי פופלוריות כיום ביס הן “האחיות המוצלחות שלי” ו”מייקל”, לצד “השוטר הטוב”. כל אחת מתייחסת אחרת לדמויות ואולי זה קשור למקורות ההשראה.

אי אז לפני כמה חודשים, כתבתי פה פוסט על “מייקל” שאכזבה אותי (עיבוד של מופע/הצגת קאלט פחות מבאסת), וגם ביקורת על העונה השניה של “האחיות המוצלחות שלי”, שאותה דווקא אהבתי. תהיתי – מה בעצם ההבדלים?

ובכן, “האחיות המוצלחות שלי” היא מלאכת מחשבת של דקויות ואהבה, לעומת “מייקל”, התפורה בתפרים תיאטרליים-מדי גם ברמת העלילה וגם בפיתוח הדמויות. אבל ההבדל הוא לא בגודל פיתולי העלילה, ולא בהתפתחות של האחיות שנאלצות להתמודד לבד לראשונה בחייהן לעומת המשפחה של מייקל שסובבת כבר שנים באותו המסלול. לא, ההבדל הוא באמת באמפתיה לדמויות.

כדי להבין קצת את ההבדל ארפרר פה לפוסט נוסף שכתבתי,  על הסדרות של מייקל שור (מחלקת גנים ונוף, המקום הטוב), ולמה הן הרבה יותר מצחיקות מ”המשרד”, שגם לה כתב. שור, חובב בירוקרטיה ולב טוב, הוא מייצר סדרתי של סדרות שבהן לא צוחקים על אנשים, צוחקים איתם. הסיטואציות אבסורדיות וכולם מאד מאד פגומים ואנושיים והכל נורא מצחיק, אבל אין את תחושת ההזרה המדכאת של “המשרד” למשל, הרגשת חוסר החיבה המוחלטת לדמויות המגוחכות והשנואות.

עכשיו בואו נחשוב רגע על אורית (דנה אברהם סמו), המורה המעופפת אך המשתדלת שהכל (לא) קורה לה, על נטלי (נלי תגר הנפלאה תמיד) העוד יותר מעופפת שהכל ממש קורה לה ועל מור (טס השילוני) החיילת המעופפת שכלום לא קורה לה. שלושתן משתדלות, מנסות, וכן מצליחות ללמוד מכל התנסות כזאת. לא חשוב עד כמה העלילה נכנסת לפינות הזויות ולא סבירות, האחיות תתמודדנה כמיטב יכולתן, תפקנה לקחים ותמשכנה הלאה.

במאמר מוסגר אגיד פה שהעלילה בעונה השלישית (עדיין בהנהגת גלית חוגי ונועה ארנברג ובבימוי גורי אלפי-אהרון) חוזרת למקומות שגרתיים יותר מאשר בעונה השניה ושיש בה איזו תחושה שהרבה מהפיתוח וההתקדמות חזר אחורה – אם זו אורית שחוזרת לחברה מאז ולעבודה הקודמת, אמנם בדלת האחורית, או נטלי שעדיין לא הפנימה את עניין העבודה הקבועה וגם מור שאמנם עזבה את הצבא אבל קצת קשה לו לעזוב אותה – אבל ההתמודדות כבר אחרת. אורית חזרה לחברה ולבית הישן שלה, אבל החברה בהריון מתקדם. “את עומדת להיות אמא?”, שואלת אותה מנהלת בית הספר הבלתי נסבלת (תיקי דיין, כמה התגעגעתי אליה), ומיד דברים משתנים. ואורית כברי ודעת מספיק כדי לא לדפוק את ההזדמנות שלה. נטלי אולי לא מצליחה להסתגל לחיי העבודה, אבל כבר יש לה מושג מה ואיך היא שווה ואיך לא מתמודדים. ומור אולי פורקת עול אחרי הצבא אבל גם מגלה בתוכה את הכוח הפנימי להתמודד עם מערכת היחסים עם דור (דור כאהן), התמודדות שנסחבת כבר עונה שלמה ויותר.

כולן במקום אחר משהיו בעונה הראשונה, גם אם לא פיזית. הן בוגרות יותר, מתמודדות יותר, ויודעות לנצל את היתרונות שלהן טוב יותר. וההתפתחות שלהן תלויה בחמלה ובאמפתיה שמגלות כלפיהן יוצרות הסדרה. הן מעריכות את המאמצים שהן משקיעות והן לא כותבות להן פיתולי עלילה במטרה היחידה להשפיל אותן ולגחך על טיפשותן. כל כשלון וכל נפילה הם רק הזדמנות לקום וללמוד משהו.

ולעומתם בואו נעיף מבט על דובי (אבי דנגור), רבקה (הילה גולדברג), ואפילו על יסמיניש (מיטל רז) של מייקל. נכון שמדובר פה על עונה אחת ומספר הפרקים יחסית מצומצם, כלומר מרחב הפיתוח של הדמויות אינו עצום, אבל מהעונה הראשונה הרגשתי שגאין כוונה לתת לדמויות האלה להתפתח ממש, כי, ובכן, אף אחד לא רוצה את זה. למרות שהעלילה שטוחה יותר, עדיין יש בה מקום לפיתוח ובעיקר – לפיוס ולהתקדמות ביחסים בין הדמויות. אבל זה לא קורה! מערכת היחסים של רבקה עם אריה, המורה לנהיגה (אסי כהן, היי!), לא תביא אותה אפילו לטסט ראשון, המחאות הרפות של דובי על היחס ליסמין יביאו אותו לאותו עימות עם רבקה שהוא מנהל כבר עשר שנים, אם לא חמישים, וגם מערכת היחסים המתפתחת בין יסמין לפלג (נדב הולנדר) לא באמת תביא לה תובנות. לא כי אין הזדמנות, כי אין ליוצרים את הרצון ואת האהבה כדי להפוך את הדמויות שלהם למישהו שתרצו להזמין לקפה ולשמוע מה יש לו להגיד. שוב ההבדל בין “מחלקת גנים ונוף” ובין “המשרד”.

 

 

 

וינטאג’ ביקורת סדרה – יומני הרופא הצעיר

בולגקוב בטלוויזיה ברשימותיו של רופא צעיר  – כשהארי פוטר ומד מן נפגשים

הפעם, כמחווה לנטייה לדחיינות של כותבת פוסט זה (ושל בעל הבלוג, אבל זה כבר נושא אחר), נעסוק שוב בסדרת וינטאג’ – ליתר דיוק, במשהו בריטי מאי שם בשנת 2012 אבל לא של בי.בי.סי, המוקרן כעת באינטרנט הקרוב למקום מגוריכם.

למה זה שווה? אז ככה.

נכון שתמיד רציתם לראות את הארי פוטר ודון דרייפר הולכים מכות? תודו שכן. אז הנה ההזדמנות שלכם. זה קורה ב”רשימותיו של רופא צעיר”, הסדרה המבוססת בחופשיות על הספר באותו שם מאת מיכאיל בולגקוב, ועל ספר ההמשך שלו, “מורפיום”, נחשו במה הוא עוסק. כן, אותו בולגקוב מ”השטן במוסקבה” ועוד תופיני אבסורד, הזיה ופנטזיה. מדובר במיני סדרה מיניאטורית בת שמונה פרקים קצרצרים בשתי עונות.

הגו אותה מארק צ’אפל, אלן קונור ושון פיי  עבור רשת סקיי. דניאל רדקליף (הארי פוטר הקולנועי) וג’ון האם (דון דרייפר ממד-מן) מופיעים שם שניהם בתפקיד של בולגקוב עצמו – רופא צעיר שנשלח לבית חולים כפרי ומבודד מיד בתום לימודיו, וגם הוא המבוגר שבא להטיף לו מוסר. אפשר אמנם להבין איך במהלך 17 שנה רדקליף הצנום התרחב בכתפיים והפך למשהו שדומה לג’ון האם, אבל איך הם מסבירים את זה שצמח ב-20 ס”מ?  את זה לא ממש הבנתי.

מבחינת ערכי הפקה, ברוכים השבים לאייטיז. הכתוביות באותיות כאילו-קיריליות כי זה רוסיה, המוזיקה היא כמובן קלינקה מיה, הפציעות המחרידות נראות כמו טיפונת קטשופ מרוח ופרוטזות זולות מגומי שמסתובבות בכל מקום כמו היד ממשפחת אדמס. גם עניין השמות לא עקבי במיוחד, עם אחות ראשית אחת שמתעקשת לקרוא בהטעמה לרופא הקודם והמיתולוגי בשם הראוי, “ולדימיר ולדימירוביץ'”, אך כל היתר מסתובבים להם בנוחות עם שם פרטי יחיד ובלי שום שם חיבה, שלא כמו במסורת הרוסית. גם התלבושות סטיריאוטיפיות, והדמויות קצת נלעגות. אבל הכתיבה! האבסורד! הג’ון האם החצוף שמרשה לעצמו את ההערות הכי סרקסטיות בנימה הכי עליזה! עין בוחנת ובוגרת לטעויות העבר? התכוונתם עין לא פחות ילדותית ומרוכזת בעצמה מאשר עצמה-בהווה, נוסטלגית עד כדי להתפרץ ולהחטיף מכות לעצמה הצעיר, וחצופה עד כדי לצוץ מאחורי כתפו של גיבורנו הצעיר ולענות לאשה האומללה שמקללת את בעלה הבוגדני ומקווה שימות מוות איטי ומלא ייסורים ב”אל תדאגי, הוא ימות!” עליז.

שתי עונות, שני ספרים

העונה הראשונה מתרכזת פחות או יותר בסיפורים של “רשימותיו של רופא צעיר”, לא ממש לפי הסדר אבל עם הרבה נשמה. והיא כוללת  סיפורי זוועה שרופאים כפריים היו נתקלים בהם – מדיפתריה קשה ועד פצעים מרוסקים ומזוהמים (שנראים כאמור כמו טיפונת קטשופ), וקשת עלילה שלמה עם עגבת שאף אחד לא מפחד ממנה למרות שאת האנטיביוטיקה לא המציאו עדיין. ההומור בה הוא אבסורדי ונפלא כמו בספרים של בולגקוב, ומערבב בין גועל נפש ופרצי צחוק בלתי נשלטים.  דמיינו את דניאל רדקליף מחליק על פרוטזת גומי כמו על קליפת בננה. הנאה מובטחת.

העונה הראשונה מניחה לאט לאט את היסודות לעונה השנייה, שכבר תהיה מפוכחת ומדכאת, ותיאלץ להתמודד עם חוסר האחריות שהפגין אי אז הרופא היהיר וחסר השם (הפתעה הפתעה – בעונה השנייה הוא דווקא מקבל שם! ואפילו מקפידים לפנות אליו בשם ובשם האב או בשם חיבה כיאות, ולא בשם פרטי סתם כמנהג הבריטים המוזרים האלה). זוכרים ששם הספר השני הוא “מורפיום”? אז אתם כבר בטח מבינים מה התמה המרכזית בעונה הזאת. ואללה, עם העגבת בעונה הקודמת היו יותר צחוקים, וזאת הייתה טרגדיה בקנה מידה של מחוז שלם. בג’ון האם עוד נשארה טיפת נטייה לאבסורד (“אני מסטול מהחיים! מאוויר צח ומים נקיים!”), אבל כל יתר הדמויות איבדו אותה ואוי, כמה שזה עכשיו מדכא. תחזירו לנו את טמטום הנעורים של העונה הראשונה בבקשה! עונה שלישית לא צפויה, אבל שתי אלה, או לפחות הראשונה – פנינה.

חינוך מיני וביג מאות’ – סקס בנטפליקס. מצחיק או מעיק?

מה ההבדלים בין ביג מאות’ לחינוך מיני? והאם הן קומדיה?

שתי סדרות של נטפליקס עוסקות במין, אחת באנימציה ואחת עם שחקנים שרובם חיים. מה ההבדלים בין ביג מאות’ לחינוך מיני? והאם הן קומדיה?

חינוך מיני

במסגרת פינתנו “דברים שנטפליקס מערבבים”, נעסוק היום ב”חינוך מיני”, הדרמה הקומית המופרעת ופורצת הגבולות הנוכחית. מככבים:  אסא באטרספילד (“המשחק של אנדר”, זוכרים? אם כן כנראה שרק בזכותו) כאוטיס, התיכוניסט החנוני ובולט העיניים; ובתפקיד אימו הסקסולוגית וקצת-יותר-מדי-ליברלית, קבלו אותה: עם בלונד מוגזם, רזון מוגזם ומבטא בריטי ממש מוגזם, זאת לא אחרת מ… ג’יליאן אנדרסון, התיק והאפלה. הקאסט המד”בי המכובד מחוזק גם באמה מקיי, נ’קוטה מגווה וקונור סווינדלס הפחות מוכרים כחבריו המתפקדים יותר או פחות של הגיבור, וביחד הם יוצאים להרפתקאות מוגזמות עד מגוחכות בבית הספר הפרברי הכי לא סביר שראיתם בחייכם, תוך ערבוב משעשע של מבטאים, מעמדות, בולבולים ופוותות.

הסיפור כאמור הוא על אוטיס, אמו, חבריו ויריביו ומעשיהם בבית הספר האיזורי והמשונה שבו הוא לומד. אוטיס, אחרי שהסתבך עם הבריון השכבתי – בחור עז וסתום שאפילו אותו נצליח עוד מעט לחבב, הפך את היוצרות וזכה בחיבתו המסויגת כשייעץ לו כיצד להתגבר על בעית אי-הפליטה שלו. לאור ההצלחה התפקודית, מציעה לו התלמידה הענייה מייב למסד את כשרונו התרפויטי, ולפתוח קליניקה לטיפול מיני במעבדת בית הספר. הייתי אומרת שהנוזלים המבעבעים בה הם מטאפורה לא במיוחד מעודנת, אבל בשל הגרפיות של סצנות המין הרווחות (בחיי שאצלנו לא הזדיינו כל כך הרבה, ולמדתי במקום מאד משעמם שאופציות הבילוי בו היו מצומצמות ממש), נראה שלא ממש היה צריך מטאפורות.

דווקא השיח בסדרה בוגר ומורכב להפתיע. אבל בהתחשב בכך שבני נוער בימינו אינם צריכים שיסבירו להם על נקודת הג’י הגברית ואיפה בדיוק נמצא הדגדגן, זה די עובד. בכל זאת יש רושם מסוים של הגזמה, בעיקר בגלל השילוב של שיח בוגר והמון, אבל המון סקס גרפי ובוטה, גם בתחומי בית הספר.

אגב, אם השילוב של תיכוניסטים נבוכים והורים קצת יותר מדי ליברלים מזכיר לכם משהו, כנראה שאתם צודקים. אפנה את תשומת הלב לתמונה.

 

ביג מאות’ (פה גדול)

למי שלא מזהה, מדובר ב”פה גדול” הפרובוקטיבית הקודמת מאותו בית שיצרו ג’ניפר פלאקט, אנדרו גולדברג וניק קרול, ובה מצאנו שיח ביישני ובוסרי יותר והרבה פחות אקשן, ובכלל – העיסוק שם היה יותר בגילוי המיניות ובתגליות המסעירות או המדכאות על איך-בדיוק-נראה-עולם-המבוגרים. אכן, שם היו דמויות הרבה יותר צעירות, אבל משום מה נראה לי שבני ה-13 של ימינו כבר שכחו כמה דברים ש”פה גדול” הייתה מלמדת אותם. לפחות בעונה הראשונה שעסקה באופן ישיר יותר בהתפתחות פיזית.

אז האם “חינוך מיני” היא המחזה ריאליסטית יותר של “פה גדול”? לא ממש. למרות העיסוק באותם נושאים, השיח כאמור שונה, נקודת המבט שונה, והדמויות, אוי ווי, שונות מאד. אין ב”חינוך מיני” דמויות נלעגות וחד-ממדיות (המאמן סטיב, אני מסתכלת עליך!), וכאמור אפילו את הבריון הבית ספרי אנחנו נלמד לחבב. ואם הקונפליקטים של “פה גדול” מוכרים לכולנו מסרטי התבגרות מהאייטיז – מההורים המתגרשים ועד הידידה שלא סופרת אותך – ב”חינוך מיני” אנחנו כבר עוסקים בבעיות של גדולים. בעיות לשפוך, להגיע לזקפה, להגיע לאינטימיות, להזדקק לאינטימיות, וגם בעיות הורים-ילדים בסקאלה אחרת לגמרי. הדרכים המניפולטיביות שבהן יכולים הורים נורמטיביים בגדול לפגוע בילדים שלהם – ממשמעת קשוחה אך נטולת יכולת הכלה ועד, ובכן, ללהיות פסיכולוגים לא-ממש-אתיים – מוצגים פה בישירות לא רגילה.

אז זה מצחיק או מעיק?

מעיק זה לא. שתיהן ממש כיפיות. מבין שתי התכניות, אחת נמשכת חצי שעה והשנייה שעה. אחת במבטא אמריקאי גנרי והשנייה בשלל מבטאים בריטיים חוצי-מעמדות. אחת באנימציה והשנייה מצולמת (וממש יפה! לא שהאזור המוריק והטובל בטבע שם צריך צילום גאוני כדי לגרום לכם לרצות לגור בכפר, אפילו שיתחשק לכם להתאבד כבר אחרי יומיים). וכאמור, אחת מהן מתמקדת יותר בדמויות והשניה, ובכן, יש בה שירים ממש יפים. ופה בגדול נגמרים ההבדלים.

אחת קומדיה ואחת דרמה? בשתיהן אין רמז לצחוק מוקלט והפאנצ’ים מפוזרים בדלילות אך בחוכמה (ומביאים פרץ צחוק עצום ומשחרר כשהם סוף סוף מגיעים). נכון שהקונפליקטים ב”חינוך מיני” מורכבים יותר מאשר ב”פה גדול”. אבל דווקא ב”פה גדול” מוצגים תהליכי התבגרות ממושכים וקשתות של התמודדות, בעוד ב”חינוך מיני” הכל נפתר בתוך פרק או שניים. אבל בשתיהן הקונפליקטים לא מייצרים דרמה אפלה אלא יותר מצע לגיחוך על האבסורד בחיים.

ואם ב”פה גדול” העיצוב הקאמפי-עד-עלוב-בכוונה של האנימציה רומז כבר על הסגנון המוגזם וההומוריסטי, ב”חינוך מיני” העיצוב האמנותי אולי רומז על שאיפות לדכא, אבל כשג’יליאן אנדרסון, בחלוק תחרה צהוב שעוד מחכה לו תפקיד חוזר, מצווחת בקול דקיק ומוגזם “דרלינג, בוקר טוב!” בדיוק כשהחבר הכי טוב של הגיבור בא לאסוף אותו לבי”ס עם אופניים, מעיל מנומר ויותר מדי אייליינר – ובכן, ברגע זה אתם מבינים שאולי נכונה לכם חוויה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות.

 

מחשבות על “קומיקאים במכוניות שותים קפה”

המעבר של סיינפלד לנטפליקס מסמל את השינוי שעובר על כל תחום הקומדיה הטלוויזיונית

“קומיקאים במכוניות שותים קפה”. אוי, כמה השם הזה מטעה. ומה הוא אומר על טרנדים עכשוויים בקומדיה הטלוויזיונית?

באיחור ניכר, לקראת צאת העונה העשירית בנטפליקס, התיישבתי לראות את “קומיקאים במכוניות שותים קפה”, תכנית האירוח האינטרנטית של לא אחר מאשר ג’רי סיינפלד. להלן מחשבות.

ובכן, אחרי “סיינפלד” ואחרי כמה ספיישלים של סטנד אפ, לג’רי סיינפלד היה כנראה חשק לעשות משהו אחר. שלא תטעו, הוא עדיין סטנדאפיסט שלא מוותר על הופעה באולמות (ומדובר במקצוען, תצחקו אצלו – באחריות), אבל מה עם הטלויוזיה? כנראה אין לו עניין לשחזר את ההצלחה של, ובכן, “סיינפלד”, אבל… כלום?

נראה שהוא חיכה להזמנות לעשות משהו חדש. או, במשהו חדש.

המשהו החדש היה ב-2012, חדשני ממש – סדרה של סרטונים בלי מסגרת זמן קבועה (אבל תמיד ארוכים יותר מהחמש דקות המומלצות!), אפילו בלי מספר פרקים קבוע וידוע מראש ובכלל בלי הפסקות מסומנות לפרסומות. צריך רק להעלות את זה לדבר והחתרני ההוא שאפשר להעלות אליו סרטונים, נו, קראקל! ולקוות לטוב (ולכסף).

כסף?  אצל סיינפלד זאת לא היתה בעיה. משהו חדש שאף אחד לא ניסה קודם? הרפתקני לגמרי? מזל שיש לנו פרזנטור ומארח ממש, אבל ממש מפורסם. בוא, תראה לנו איך עושים את זה. קח קצת כסף, אבל לא הרבה במונחים של טלוויזיה אמריקאית. בכל זאת ניסיוני.

זה לא קרה מיד. לומר את האמת, יש כאלה שטוענים שזה כבר לא יקרה. הסדרה – הפקה רזה, זולה אבל מקצועית לעילא עם ציוד הקלטה וצילום משובח ואיכות תמונה ועריכה (וגם סטוק פוטג’ מוזר – עוד עליו בהמשך), מצטיינת, איך לומר, בתכנים הזויים, משהו שהם בעיקר סיינפלד מנפנף כך שלא באמת תראו שהוא מנפנף בשעון הסופר-יקר שלו, בסירה שלו (שאותה הוא מסווה כ”הפוגה קומית, תראו כמה זה קומי כשאני מכניס אותה למים בבגד ים קומי צבעוני!”), בחברים הסלבס שלו (“זוכר כשהלכנו פעם אחרי ההופעה ל…”) וכמובן, אם למישהו זה לא היה ברור מהכותרת, במכוניות שלו. האורחים, נו, מעניינים, אבל לא ראיתי פה פסגות קומיות שלא נכבשו עדיין. זו שיחה שהיא חצי-שיחת-חולין וחצי ראיון מאד חופשי ולא מובנה. יש בה ניסיון לתת לקומיקאי השני לגמרי את הבמה, כשסיינפלד מספק לו רק מסגרת כללית ורוח גבית. עובד? סביר כזה.

הדבר הראשון שתפס לי באמת את העין הוא המעברון של הכנת קפוצ’ינו מושקע עם ציור בקצף. ואתם יודעים למה הוא תפס לי את העין? כי סיינפלד שתה את השחור-פרקולטור הדוחה הזה שיש בדיינר אמריקאי טיפוסי. הוא לא שותה בכלל קפה סביר. המעברון המושקע והיפה הזה, שבטוח עלה כסף למישהו, לא היה קשור לסדרה. למעשה, אני חושדת שהוא צולם באחוזת סיינפלד, ומראה את מכונת הקפה המפוארת שבעליה בטח מחזיק אבל לא שותה ממנה, כי הוא מעדיף לשתות קפה בחוץ.

וככה זה ממשיך. לא ממש מתרומם אבל גם לא שוקע. ובכל זאת, מתמיד במשך תשע עונות, שבמהלכן קרה משהו שאני מתחילה לחשוד שרק סיינפלד חזה מראש.

עלייתה של נטפליקס

ומה בנטפליקס? כמויות ענק פסיכיות של חומר מקורי. וכשנטפליקס אומרת “חומר מקורי”, היא בגדול אומרת… בואו וקבלו תקציב לעשרה פרקים. תחזירו עשרה פרקים. אורך, עלילה, ערכי הפקה, שחקנים, דמויות? הכל אופציונלי. תעשו עם זה מה שנראה לכם. בדיוק מה שסיינפלד רצה אי אז לפני אה, בסך הכל, שש שנים?

מה, לפני שש שנים לכל תכנית הייתה מסגרת זמן קשוחה שאסור לחרוג ממנה? מסגרת ז’אנר קשוחה שאסור לכבוש? חופש אומנותי היה רק למעצב העוגות שהכין את העוגה למסיבת סיום העונה?

ואללה.

והנה, מהפכה שבסופה מתראיין לו בכיר כותבי הקומדיה הנוכחי של רשתות הטלויזיה, מייקל שור (לא, לא סיינפלד הפעם, זה שכתב את “ברוקלין 99” ואת “המקום הטוב” שאתם צריכים לראות), ומ-ת-נ-צ-ל על זה שהוא עומד במסגרת זמנים של 22 דקות וצריך למצוא פתרונות יצירתיים כדי לא לקלל על המסך.

כן, אנשים עכשיו צריכים להתנצל על זה שהם כותבים טלוויזיה בסטנדרטים שעד לפני חמש שנים היו מובנים מאליהם. ומי ידע את זה קודם?

נו, רק השוויצר הזה, סיינפלד. ואיפה הוא עכשיו, נחשו?

ברור, העונה העשירית כבר מופקת על ידי נטפליקס.

הלכתי להיבלע על ידי המפלצת.

תום יער לא עושה בגרות

תום יער  עושה בגרות – ביקורת סדרה. yes

לפני כשבוע או שבועיים שאלנו את יורשת העצר של הבלוג מה תרצה לארוחת ערב. הנ”ל חייכה את החיוך הכי כובש שלה ואמרה “קקי”.
“לא יפה!” נזף בה בעל הבלוג. “לא אוכלים קקי!”
“דרור”, אמרתי לו, כי אף אחד לא יודע שקוראים לו בעצם “ילדי הקומדיה”, “דרור, זה היה הדבר הכי צבוע שאמרת אי פעם”.

בכל זאת, בלוג הומור. וכזה שמילת החיפוש המובילה אליו היתה במשך לא מעט זמן “קקי”. כי כולנו יודעים שקקי זה מצחיק. ושקקי אף פעם לא מפסיק להצחיק.

גם תום יער יודעת את זה. ובמשך השנה שחלפה מאז עשתה את שביל ישראל, לא איבדה את התובנה הזאת. את העונה החדשה של הסדרה שלה, שבה היא עושה בגרות, היא פותחת בשטף בהיר וצלול של בדיחות קקי קורעות. כי בכל זאת, אנחנו מדברים פה על תיכון, מקום שעם כל הכבוד למקומו כמוסד מרחיב דעת, התכנים העיקריים שעוסקים בהם הם הפרשות גוף לסוגיהן.

אולי היא קצת תנסה להלחם בנטיה (“אני לא מאמינה שעשיתם לי את זה! אני לא עושה הומור נמוך!”בעקבות שיבוצה לשיעור ביולוגיה העוסק, ובכן, בקקי), אבל עוד הרבה קודם אנחנו יודעים שהסכר כבר נפרץ.

בקיצור, אחרי שהתמודדה עם השביל, הביאה למסך גלריה של דמויות הזויות והוכיחה שהבית הוא לפעמים פשוט איפה שאתה גר, החליטה תום יער, האשה, המותג והאישיות, לסגור כמה קצוות וגם להכניס קצת שיפור עצמי  בתהליך. וכשחיפשה מה אפשר לעשות לעונה השניה של הסדרה שלה, נזכרה תוך הרמת משקלים מכובדים בחד”כ שבעצם העיפו אותה מביה”ס (“של השבורים”) ושהגיע הזמן להשלים בגרות.

בהשקה נוצצת, שמחה, עתירת אלכוהול ונטולת קקי, הצטרפנו לתום שלבשה שמלה מהחלומות עם עקבים ותסרוקת מרשימה, הקשבנו לתודות וצפינו בחזרה לזירת הפשע.

מעצבנת אבל לפניך

הסטינג: טרופ “מישהו חוזר לבית הספר שלו” החנוק לעייפה, הטוויסט: הפעם זה באמת. איתנו: דניאל אדר, הבמאי הרגוע שהחליט שוואלה, כיף פה ולא רק שאפשר להמשיך, גם מותר ליהנות מזה. נראה שהוא מנסה הרבה פחות לשמור על החזית הרגועה וההורית הפעם. בסך הכל זה הגיוני – יש פה מספיק מורים, בעונה הזאת תום צריכה דווקא בן-ברית לחרישת מזימות.

מה יש בתיכון? יש מנהל מסוקס, מתבגרים חובבי הומור נמוך, מורים שמכוונים לטוב אבל לא יזכרו אותך אחרי 10 שנים ויועצת עם האף בעננים שלא מוכנה לקבל צ’ק. ותכף ניכנס לשיעור הראשון, ולא תגידו שלא הבנתם כבר מה הולך לקרות בו. תום כמו תום, מעצבנת, מרוכזת בעצמה וחולת צומי, היא יודעת איך להוציא מהמעצבנת את המיטב.

דמויות גם יש. התגעגעתם? אז קבלו את אסי בחזרה, ואיתה את ועד ההורים, צוות מלא של תיכון רוגוזין והכוכב החדש, ליביו קספרוב, שאצלו בבית מותר את הדברים האלה, אמא שלו מרשה לו לגרבץ. ילד זהב. אהבתי.

(בנימה אישית, מי שקרא את הפתיחה לפוסט אולי הבין שגם אמא של יורשת העצר של הבלוג מרשה לה דברים כאלה, אז אני בסדר עם זה).

האם הושלמה הבגרות? כנראה יהיה צריך לראות את כל העונה כדי לדעת. חדי העין ישימו לב שלא מדובר בבגרות אקסטרנית רגילה, אלא ממש בחזרה ללימודים – ואת זה, יודע כל מי שהשלים בגרויות (יש פה מישהו שלא?), לא כל כך עושים. אבל מה, די ברור שהיה שם שמח. בקיצור, אפשר להיות מעצבן ומענג.

“תום יער עושה בגרות” משודרת ב-yes COMEDY  וב-STINGTV בימי שבת ב-22:00

האורוויל. בחלל אף אחד לא יכול לשמוע אותך… צוחק?

טל ראתה באיחור  את “האורוויל” של  סת’ מקפלרן. עכשיו נשאר להחליט, האם זו קומדיה?

“איש משפחה”, “אבא אמריקאי” ו”המופע של קליבלנד”, “טד” וגם “טד 2”. המון גסויות. קצב מהיר, גסויות, רפרנסים, גסויות. סת’ מקפרלן, מכירים?

מה לו ולמד”ב? לא ראינו שמץ של עניין בחלל אצלו, נכון? ובכל זאת, אם סטאר טרק זה הקטע, יש את הסדרה החדשה ההיא, נו, זאת שאף אחד כבר לא זוכר איך קוראים לה כי היא גרועה. אם חיפשתם מד”ב שאפשר להנות ממנו, בטח נטשתם אותה ועברתם כבר לראות את “האורוויל”.

רגע, אבל זאת קומדיה? סת’ מקפרלן, כן, אבל גוף המעריצים טוען בתוקף שזו סדרת סטאר טרק… מה זה בכלל, פרודיה? קומדיית חלל? סדרת מחווה?

מחווה? כמו פאנפיק? כן, כזה. מישהו רוצה לספר עוד סיפור שמתרחש בעולם הזה שכולנו מכירים. הוא לא יכול (זכויות יוצרים וזה…), אז הוא ממציא עולם דומה וממלא את החורים (בעיקר בעצמו – הוא הרי בתפקיד הראשי).

העולם הזה הוא פדרציה של כוכבי לכת המאוכלסים בחייזרים מהדגם המקובל של שתי ידיים, שתי רגליים וקצת תוספות בגזרת האף, המצח ואיברי המין (“אלה לא היו הברכיים שלו, ג’ים!”) שהקימו צי ספינות חלל משותף למטרות מחקר. גיבורנו, סת’ מקפרלן במו עצמו ובהופעה מיושבת להפתיע, מקבל את הפיקוד על אחת כזאת המאוישת ברוב אנושי, בערך שנה אחרי שתפס את אשתו בוגדת בו עם חייזר כחול (היי! רוב לאו! הוא היה גם בפוסט הקודם שלי!) ולמרבה ההפתעה, את מי הוא מקבל בתור הקצינה הראשונה שלו?

את הצוות מרכיבים אם כן אדריאן פאליקי כאשה-לשעבר והעזר-כנגד על הגשר בהווה, פני ג’ונסון ג’רלד כרופאת הספינה המנוסה, סקוט גריימס וג’יי לי כצמד הנווטים המעצבנים, ובגזרת החייזרים – פיטר מקון כבורטוס, חייזר מגזע חד-מיני וקשוח, הלסטון סייג’ כקיטאן שנולדה בכוכב בעל גרויטציה גבוהה ולכן היא חזקה מאד, ומארק ג’קסון כאייזק, ישות מלאכותית. אה, ויש גם את נורם מקדונלד, בתור יפת, חייזר-ציטופלסמה זחלני עם פה מלוכלך.

הדמויות הראשיות לא נראות קומיות כל כך. מקפרלן כאמור מפגין הופעה רצינית מאד. לא בדיוק סטריאוטיפ של קפטן – לא נועז, מבריק, כריזמתי או שקול במיוחד. אבל הוא כן מעורר הזדהות בתור מישהו שעובד קשה, יודע את העבודה, ובעיקר קיבל הזדמנות להרשים בתפקיד הזה, שברור שרצה מגיל חמש – והוא יעשה הכל כדי להצליח.

והוא אכן מצליח. בסיוע של צוות רציני ומוכשר, הוא די ממלא את המשימות הלא-מאד-חשובות בקנה מידה גלקטי שמטילים עליו.

אז מה קומי פה?

נמצא פה המון הפוגות קומיות – למשל בדיחות על המתנה במעלית, יציאות חפוזות מהגשר בריצה קלה, והתיק המסמורטט שמושלך על מושב מעבורת החלל המגניבה שגיבורנו מנחית במרפסת שלו. שימו לב שכל אלה ממלאים חורים אמיתיים לגמרי בעולם דמוי סטאר-טרק – אולי חשבתם על הכל ויש לכם משכפלים, ספינות חלל ומבנה חברתי מושלם… אבל עדיין לא תדעו מה להגיד לשכן במעלית ובמעבורת עדיין אין תא כפפות שמסוגל להכיל תרמיל גב סטנדרטי.

אלמנט קומי אחר הוא שני הנווטים המעצבנים שהיו אמורים לתפקד כמקהלה יוונית קצת שיכורה וחסרת אחריות. אלה התגלו כקצת פחות מצחיקים מהצפוי.  גם חוסר האחריות הכללי שלהם, שהתבטא בציור בולבולים על כל מיני דברים, לגימת משקאות קלים מעל קונסולת הניווט ותעלולים שהביאו בין היתר לאכילת חלק מחבר צוות ע”י איש צוות אחר – לא כל כך התאים לתפקיד. במקום למשוך את הגאג הלא מוצלח הפכו אותו לחלק מהדרמה. להתנהגות הלא אחראית יש השלכות עד כדי משפט צבאי, וגם סיבות שאם ימצאו אותן – יוכלו להוביל את הדמות קדימה.

וגם – הומור רפרנסים. מקפרלן לא ממש עומד בפיתוי להכניס כמה בדיחות רפרנסים, אבל לזכותו יאמר שהוא מצליח לפחות להמעיט בהן. בכמה מקומות הוא אפילו משתמש בהם בצורה מאד הגיונית (“קבלו את השפל של התרבות האנושית – תכניות ריאליטי מתחילת המאה ה-21”).

כל אלה נותנים נופך קומי לסדרה, ובכן, דרמטית. וכמו כל סדרה ביקום דמוי סטאר טרק – יש בה דרמה, יש בה התפתחות (קצת עצית ולא תמיד הכי אמינה) של דמויות ושל סיטואציות, ויש בה עיסוק בנושאים רציניים. מה היה קורה אם צוותי סטאר טרק היו מפרים את הצו הראשון שאוסר ליצור קשר עם תרבויות פרמיטיביות? מה היה קורה אם לייקים בפייסבוק באמת היו מכתיבים לנו את החיים? וגם שאלות נוקבות על זהות מינית, מגדרית וגזעית. אה, והאם זה אונס אם שניכם תחת השפעה?

אז זאת דרמה קומית, כמו בניינטיז? או אולי קומדיה דרמטית בחלל? בהחלט יש פה יותר קומי מדרמטי, גם אם הפאנצ’ים לא באים בקצב. אבל יש פה גם בניית פרקים ודמויות וקשת עלילה. ויש גם צוות עם תזמון קומי מצוין (פאליקי במיוחד יכולה לעבור מדרמה לקומדיה בהרמת גבה) ויכולת לעבור בזריזות בין הז’אנרים. זה צוות חזק של אנשים שהם אולי לא הטיפוסים הכי מבריקים, נועזים וכריזמתיים בגלקסיה, אבל הם עובדים קשה, יודעים את העבודה, מעוררים הזדהות והעיקר – אפשר לסמוך עליהם שלא ידפקו את ההזדמנות שקיבלו.

 

ככה זה – דנה מודן ואסי כהן חוזרים (ביקורת סדרה)

יס ידועים בהשקעה שלהם בתוכן ישראלי מקורי. הם נותנים גם לשמות לא מהזרם המרכזי – כמו תום יער עם “תום יער עושה את שביל ישראל” וגלית חוגי ב”האחיות המוצלחות שלי” – את ההזדמנות לככב בסדרה משלהם, ומפיקים גם תוכן ניסיוני ולא מיינסטרימי בעליל.

זה לא המקרה הפעם. הפעם זה בגדול. הפעם זה האיחוד המדובר בין דנה מודן ואסי כהן, שוב בבימוי רם נהרי, 14 שנה אחרי “אהבה זה כואב” הפורצת דרך יס נתנו להם תקציב, תמיכה ואת החופש להשתולל, ופרגנו גם בהשקה עמוסה ונוצצת, צפופה עד חוסר אוויר ומלאה באלכוהול, נשנושים וכל היפים והנכונים שהגיעו לבושים בשיא האופנה ומסורקים בהתאם – שלום, אוברול קטיפה וטופיר מנופח מעל המצח! תסרוקת כזאת אגב נצפתה גם אצל מודן, ונראו גם כמה צביעות אומברה מדויקות. אפילו עמית איצקר שלא נכנס ל”מאה הרווקים המבוקשים” של טיים אאוט היה.

החבורה קיבלה תקציב, זמן ופורמט לבחירתם, והחזירו שוב את הסדרה, הפעם בשם “ככה זה” על רומן בין שני אנשים שלא היית מצפה מהם להתחבר – שני אנשים בודדים משני צדדים של קיר תל אביבי מוזנח אחד, לא צעירים ולא יפים (אם כי הטענה של הרופא באמצע הפרק השני, שלמודן “יש את הבעיה הזאת, נו עודף משקל”, נראית לי מופרכת לחלוטין). והפעם זו… קומדיה?

הרקע לא קומי במיוחד. אסי כהן באמבטיה, בולע כדורים. הרבה כדורים. דנה מודן, מעבר לקיר, חוטפת התקף לב ובאה לבקש ממנו שיחכה איתה לאמבולנס. “אתה יכול להגיד לי משהו מעודד?”, היא שואלת, וכהן עונה “את מתה, שיזדיינו כולם!”

מפה זה מתחיל להשתפר.

בין השניים נוצר כמובן קשר, וגם ההיסטוריה הבעייתית נחשפת – לכהן יש אישה שעזבה אותו וילדים שהוא לא רואה. אי אפשר לומר שהוא יוצא מהסיפור הזה טוב. תוקפני, שתלטן ומאיים, קלישאה של כל גבר פרוד. רודף את פרודתו ומסרב להשלים עם המצב, ועדיין מוצא את עצמו במיטה עם השכנה ממול, זועם ועצבני כרגיל.

גם לה יש כנראה אישיוז. לא כמו שלו, אבל גם היא לא טיפוס חברותי. היא מסרבת להיפתח, לשתף, לשנות משהו. “לא קיבלת את החיים במתנה או משהו?” שואל אותה כהן כשזו מבקשת ממנו סיגריה. “כן, ואני רוצה לעשן בהם!”, היא עונה.

אה, וזהו? רק שניהם? האמת ששני אלה משתלטים על המסך. ודווקא מדובר בסדרה עם אנסמבל לא קטן ומרשים ביותר, כולל שמות כמו ליאור אשכנזי, יובל בנאי, תיקי דיין ונעה קולר.

לאן זה ימשיך? כנראה שיהיה רע לפני שיהיה טוב, אבל יהיה משעשע ושנון וקצת מצחיק-עצובי כזה בכל שלב.

ימי רביעי ב-22:00 ב-yes Edge. ו-yes VOD