כל הפוסטים של טל ניר קסטל

למה הסטודנטים האלה כל כך פוליטיקלי קורקט? (תרגום)

מאת: ג’רי קורלי

היום קיבלתי אימייל מסטודנט שלי [בסטנדאפ קומדי קליניק – המתרגמת]. היה כתוב בו:

“ג’רי,

“היום למדתי שסטודנטים בקולג’ הם כל כך תקינים פוליטית, שזה ממש לא טבעי. הם מפיצים את הדרעק התקין פוליטית הזה כל הזמן בפייסבוק! בהתחלה התפלאתי שאני לא מצליח לתקשר עם הקהל. הרגשתי את זה כבר בבדיחה הראשונה, על נישואים/ילדים…

“ואופס – נפילה.

“חלק מהסטנדאפיסטים ממש התעצבנו על רגישות היתר הזו של הקהל. זו הייתה הפעם הראשונה שהופענו בקולג’.

“אם סטנדאפ זה ‘התקפה מוסווית’, אז הילדים האלה לא יודעים מה זה סטנדאפ!

“אבל אז התחלתי לחשוב. אם זה היה מצחיק אותם, הם היו צוחקים. אחד מהמופיעים סיפר שאחרי שהוא אוכל קארי, ‘התחת שלו מלא כוויות’.

“במועדון הבדיחה הזו לא ממש מצליחה. אבל הקהל בקולג’ מת על זה! מה לעזאזל קורה פה? הם אוהבים בדיחות וולגריות גרפיות? מתברר שכן… אם אתה צוחק על עצמך.

“אחרי המופע אותו מופיע אמר שהוא קרא ראיון עם ג’רי סיינפלד, שבו הוא כתב שהוא ממש משתדל שלא להופיע בקולג’ים. אבל בכל זאת, יש בזה כסף…

“אז איך אני מצחיק אותם?”

 

 

קודם כל, לא משנה כמה ג’רי סיינפלד גדול, בזה הוא דווקא טועה. סיינפלד הוא אסכולה ישנה ונראה שהוא קצת תקוע בעידן שבו בני 24-18 אפילו לא זוכרים שהתקיים. ועושה רושם שככל שאני צופה, קורא או מקשיב ליותר ראיונות איתו, כך הוא נשמע יותר כמו אביו הקשיש והעקשן ב”סיינפלד”.

סיינפלד סלב בסדר גודל עצום, לכן הוא ימשיך לקבל עבודה ולא משנה מה. אבל אם הוא לא יתאים את החומר שלו, הוא בהחלט בסכנה להפוך ללא רלוונטי.

כאמן, כותב או מוזיקאי אתה לומד שלדורות שונים יש תפיסה שונה ומבט שונה על החיים. ולכן הטעם שלהם ומה הם תופסים כמצחיק או כלגיטימי גם משתנה.

 

שנֵה, עדכן או שתהפוך ללא רלוונטי

פוליטיקלי קורקט הוא לא איזה חידוש. ראיתי את זה כבר לפני 23 שנה. ב-1992 עלה דון ריקלס  לבמה בקומיק רליף . ריקלס הוא “מעליב הקהל” מספר אחת. אבל הקהל היה מורכב מאנשים שהגיעו כדי לתרום כסף להומלסים ולמנושלים. זה היה קהל מאוד מאוד פוליטיקלי קורקט.

שבע הדקות הראשונות של המופע לא  גרמו לצחוקים בכלל. רק גניחות ואנחות.

ריקלס מקצועי ומצחיק, אבל היה ברור שעם הקהל הזה הוא לא מסתדר.

הוא רק הראה עד כמה הוא מנותק מהשינויים בחברה ובקומדיה. הוא ניסה להסביר את העלבונות שהטיח בקהל ואמר “אני מת על שחורים!”, ובכך השתמש במונח לא פוליטיקלי קורקט כדי להסביר על מה הקטע – ונחשף כמיושן באופן חסר תקנה.

הוא הזכיר לי מה קרה כשהבאתי חבר הביתה לארוחת ערב. סבתא שלי קראה לו “הצבעוני”. וזה היה ממש מוזר, הוא בכלל היה פורטו ריקני (סתם, סתם).

ריקלס איבד קשר עם המציאות המשתנה והפך ללא רלוונטי. הוא עדיין מופיע בווגאס, אבל בעיקר בפני אנשים בגילו שצוחקים מהומור כזה.

אל תטעו, אני מאוד מעריך את סיינפלד ואת ריקלס. אבל זה המצב.

 

התאם את עצמך, אבל אל תאבד את הזווית שלך

ג’ורג’ קרלין המשיך למלא אולמות והיה פופולרי בקולג’ים ממש עד מותו. הוא שמר על הזווית שלו, אבל תמיד היה לו משהו שהצחיק כל אחד. הייתה לו יותר מזווית אחת.

אני זוכר שהוא אמר: “אתה חייב שיהיו לך במופע תובנות, משחקי מילים ובדיחות קלילות. הקלילות חשובות כדי שאנשים ידעו שלמרות שאתה חושב שדת זה בולשיט, זה עדיין מופע סטנדאפ, אז זין להיות כבדים”.

תומאס הקטר

נכון שמתישהו קרלין גם אמר “אני לא שם זין על מה הקהל חושב על זה”. אבל אז הוא ניקה את המופע שלו כדי שיתאים לטלוויזיה, ובמשך שנתיים אפילו דיבב את תומס הקטר, ואני הבנתי שהוא היה צריך  לחזור בו. הוא התאים את עצמו ובחר חומר שהיה רלוונטי לקהל החדש שלו.

האמת היא שזו שטות לומר שלא מעניין אותנו מה הקהל חושב. אנחנו לא עולים לבמה בשביל הקהל? אם הקהל לא צוחק, אנחנו עובדים על הבדיחה עד שהוא כן צוחק. כולנו מרצים את הקהל.

הכול בשביל הקהל

נכון, הסטודנטים בקולג’ הם מאד פוליטיקלי קורקט, אבל זה לא “הורס את הסטנדאפ”. כל כותב קומי וסטנדאפיסט צריך להכיר את המשולש מבצע-חומר-קהל (מח”ק). החומר צריך להתאים גם למבצע וגם לקהל. וכשהקהל משתנה, גם החומר אמור להשתנות.

פעם הופעתי באירוע של חברה בסאלט לייק סיטי [בירת המורמונים – הערת המת’]. הבחור שהזמין את ההופעה אמר שאלה חבר’ה ממש מאגניבים והם אוהבים לצחוק על הכול. וזה היה, מה שנקרא, הסוף.

בהופעה התחלתי לעשות את הקטע הקבוע שלי על מורמונים. והקהל לא צחק.

הקהל הזה שאוהב לעשות צחוק מהכול לא אהב לעשות צחוק ממורמונים.

הייתי חייב להבין למה או שההופעה אבודה.

מישהו הושיט לי פתק וקראתי אותו. היה כתוב בו “הקהל ברובו מורמוני”.

אז הסתכלתי חזרה על הקהל, הקראתי את הפתק בקול רם, שלפתי את רשימת הקטעים שלי מהכיס, אמרתי “עכשיו אני מבין למה הקטע הזה לא מצחיק”, וקרעתי את הרשימה.

הקהל צחק (כי עשיתי פה צחוק מעצמי), ואני חזרתי להופיע והמצאתי במקום בדיחות על עדי יהווה.

 

פשוט צריך ללמוד לעבוד עם הקהל. להתאים אליו את החומר. לשנות ולשנות עד שהקהל צוחק.

במייל בתחילת הטור כתב הסטודנט שלי: “אם סטנדאפ זה ‘התקפה מוסווית’ אז הילדים האלה לא יודעים מה זה סטנדאפ”. אני רוצה להתייחס לזה רגע, כי סטנדאפ הוא אכן התקפה, ואנחנו תוקפים משהו. אפילו את עצמנו. אבל הרעיון הוא לתקוף כלפי מעלה – מעל עצמך.

  • אתה לבן? אל תתקוף מיעוטים.
  • אתה גבר? אל תתקוף נשים.
  • אתה גבר, אשה, שחור, לבן או היספני? אל תתקוף ילדים עם פיגור.

וזו כל התורה, אלא אם יש לך סיבה ממש טובה (למשל, אם אתה גבר אל תתקוף את אשתך או האקסית שלך, אלא אם הן בגדו בך או משהו ואתה חולק את האינפורמציה הזו עם הקהל. אם כן, אז עכשיו יש לך סיבה והקהל ירצה לשמוע את הלכלוך. ככה בונים סיפור).

 

פתרון – המון תקיפה עצמית! 

כדאי גם שתציצו בניתוח שלי את דניאל טוש – הוא ממש לא פוליטיקלי קורקט וסטודנטים מתים עליו.

קודם כול, כי הוא יורד המון על עצמו. ככל שהוא תוקף יותר, כך הוא תוקף יותר את עצמו. והוא עושה את זה כדי להזכיר לקהל שהוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ולכן הוא יכול לחצות את הקווים ולרדת קצת על עצמו.

פתרון נוסף – לתקוף פעם נוספת!

כשהוא כן מספר בדיחה על משהו לא פוליטיקלי קורקט, הוא לא מנסה להתחמק – הוא מתקיף שוב. ושוב ושוב עד שהקהל (רובו גברים בני 34-18) צוחק מרוב מבוכה על כך שהוא לא אמור לצחוק מהבדיחה הזו [*טריגר* – כך בדיוק אמר לצופה שמחתה על בדיחות האונס שלו כמה מצחיק יהיה אם יאנסו אותה אונס קבוצתי ממש פה באולם. איכשהו לא נראה לי שההומור העצמי שלו מגיע עד לרמה של כמה מצחיק יהיה אם יאנסו אותו אונס קבוצתי פה במקום – הערת המת’].

הם גם צוחקים, כי עושה רושם שלטוש בכלל לא היה אכפת שהם לא צחקו מהבדיחה הראשונה. הקהל מזדהה וזה גורם להם לצחוק.

המשך ההתקפה יכול להיות משהו קטן כמו “אני אומר את זה אם תקשיבו ואם לא…”, או “הי, אני בן 21, על זה אנחנו מדברים”, או “יום אחד תצחקו מהבדיחה הזו, אולי ביום שבו תתבגרו”.

כל קהל הוא פוליטיקלי קורקט ברמה מסוימת, ולא יצחק מבדיחות מסוימות של קומיקאים – אז:

 

אל תעצור, אל תווותר, תבין מה זה!

זוכרים את ריקי ג’רוויס בטקס גלובוס הזהב? אוי, הוא התרסק. אז מה, הוא החליט להפסיק להופיע בגלובוס הזהב? לא, הוא חזר בשנה שלאחר מכן והצחיק את כולם בבדיחות על ההופעה של עצמו שנה קודם!

סטודנטים אולי יותר פוליטיקלי קורקט מרוב הקהלים, אבל צריך רק למצוא מה כן מצחיק אותם. ואז להבין מה מבין הדברים שמצחיקים אותם הולך טוב עם החומר שלך. ואז ללכת להופיע עם זה.

לך להופעות בקולג’ים! תראה ממה צוחקים שם! ואז תכתוב חומר שמתאים לך, אבל קשור לנושאים האלה.

בשנתיים האחרונות, הסטנדאפיסט והסטודנט-לשעבר טוני מינג מפיק הופעות בקולג’ קאל סטייט של אוניברסיטת קליפורניה. יש חמישה סטנדאפיסטים שמופיעים בפני מאה וחמישים סטודנטים שנה א’ בכל הופעה. וכל הסטנדאפיסטים הם סטודנטים שלנו.

ואף אחד מהם לא נפל. ברצינות. אני לא מגזים פה. לכל אחד מהם היה יופי של סט וצחקו בקול רם כל 20-18 שניות.

כל הסטים היו על דברים שהטרידו אותם ועל הניסיון שלהם להבין דברים.

בשנה הראשונה בריאן קיילי היה הכוכב. הוא כותב המונולוגים הראשי בתכנית של קונן או’בראיין. הסט שלו נמשך חמישים ושלוש דקות, וצחקו מכל בדיחה ובדיחה.

הבדיחות שלו עובדות למרות שאין לו שום דינמיקה של רגשות בהופעה. הבדיחות שלו פשוט מושלמות מבחינת המבנה, ובגלל זה הן מצחיקות. והן הצחיקו קהל של סטודנטים.

בשנה שלאחר מכן אני הייתי הכוכב. הקהל היה אפילו גדול יותר. ואני דווקא לא ממש הצלחתי עם כמה בדיחות. חשבתי לעצמי, רגע, החרא הזה הולך ממש טוב במועדונים. מה ההבדל? אז שיניתי קצת הילוך, עשיתי קצת צחוק מעצמי, הפכתי את החומר שלי לטיפה יותר אינטראקטיבי, סיפרתי על איך נתקלתי בבעיות דומות לאלו של הסטודנטים בקהל. והלך לי לא רע.

ואלה עסקי השעשועים. ככה עושים את זה. אם החומר לא עובד אצל קוני הכרטיסים, אתה צריך להתאים אותו לקהל.

עסקי השעשועים, בקצרה

כל פרפורמר צריך לזכור ש”בעל המאה הוא בעל הדעה”. ואם בעל המאה רוצה את החומר נקי או פוליטיקלי קורקט, אתה צריך להתאים אותו.

אולי תחליט שכדאי שיהיו לך כמה סטים:

  • סט למועדונים  שיכול להיות גס, גרפי או לא פוליטיקלי קורקט
  • סט לקולג’ים – יותר נקי ופוליטיקלי קורקט
  • סט לשיט קצר – שני סטים קצרים, אחד נקי לערב המוקדם ואחד קצת יותר מלוכלך למופע חצות
  • סט לערבי חברה והופעות צדקה – נקי ומתמקד בסוגיות שרלוונטיות לחברות או הארגונים שאתה מופיע בפניהם
  • סט להופעות טלוויזיה – ארבע וחצי דקות, מאוד נקי.

צריך לשקול את זה ולקחת את העניין ברצינות. הסטודנטים האלה יסיימו ללמוד בקרוב ויהיו הקהל העיקרי במועדונים. ואם אתה רוצה להיות בעסקים עוד הרבה זמן, תצטרך להתאים את עצמך או להפוך ללא רלוונטי.

 

תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל
הביא לידיעתנו: יואב איתמר
מקור: סטנדאפ קומדי קליניק

 

הקומיקאי אדי איזארד: “אני סתם טיפוס שמחרטט בשכל”

השחקן, הטרנסוויסט והסטנדאפיסט אדי איזארד מדבר על לשחק עורב בתחילת הדרך, על פחד במה ועל למה הוא לא מספר בדיחות שפתון

אתה עושה סטנדאפ כבר שנים. כמה זמן אתה צריך להתכונן להופעה בימינו?

אני משתמש בשיטה של ברוס לי: “הדרך לשום מקום”. הרעיון שלו היה שהוא ילמד הכל, ואז יוכל לאלתר איך להילחם בכל מי שיפגוש. הדרך הכי טובה להתחיל הופעה היא לא לחשוב על כלום – לנקות את הראש לגמרי, לא בקטע זן, אלא פשוט לצאת לשם ולראות מה קורה ואיפה אתה בכלל נמצא.

עד כמה אתה משחק את עצמך על הבמה?

כשהתחלתי, היה לי מאוד קשה לכתוב חומר. הייתי שחקן של מערכונים, כתבתי מערכונים, ואז עשיתי גם הופעות רחוב וניסיתי שם לשחק את עצמי, למצוא את הקול של עצמי ולא של דמויות זרות עם קולות משונים. ואז הבנתי שאני צריך לשחק את “עצמי”. הסטנדאפ הפך לזה שאני מקריין את העצמי הזה. הייתי עומד על הבמה ואומר “ואני חושב על זה ש…”, והייתי עושה מין קטע דמות כזה כדי להראות מה אני חושב.

בסטנדאפ זה עוזר, לשחק את עצמך ולדבר על איך אתה מרגיש. תמיד תהיה מקורי אם רק תדבר על איך אתה מרגיש בנוגע לאל”ף, בי”ת, גימ”ל. אלא אם כן יש לך אח תאום וגם הוא עושה סטנדאפ.

כמה מהחומר שלך מתוסרט וכמה מאולתר?

לפעמים אני כותב רשימה של דברים שאני רוצה לדבר עליהם, וגם מתחיל לעבות אותם עם קצת דיבורים, אבל זה בעייתי. הרבה יותר קל למצוא את  המילים כבר על הבמה. הרוב מאולתר מאיפשהו. רוס נובל מאלתר המון, אבל המקסימום של אילתורים שאני עושה בהופעה זה משהו כמו חצי שעה. בעצם אף פעם לא ממש מדדתי כמה זמן זה, אולי 45 דקות. אבל לכל הופעה נכנסים אלתורים מלפני שבוע או חודש או משהו כזה.

אתה עושה סטנדאפ בעולם. אתה מתאים את החומר שלך למדינה שאתה מופיע בה?

אני בפירוש משתדל שלא להתאים. להקות לא מחליפות תווים כשהן בסיבוב הופעות בין לאומי – למה סטנדאפיסטים כן צריכים? אני מנסה לספר סיפורים על בני אדם, על מה אני חושב על דת או על קומקומים או דברים כאלה… אני עושה הומור אוניברסלי, דברים כמו “משה דיבר לסנה בוער. עם זה מדברים כשמנסים להבין איך בורחים ממצרים?”. את זה למשל הייתי אומר גם ברייקיוויק, גם באוקלנד, גם בסידני וגם בלוס אנג’לס.

איך הקהל בארה”ב שונה מהקהל בבריטניה?

הם בדיוק אותו דבר. ניו יורק ולונדון מאד דומות. בלוס אנג’לס אני יכול להגזים טיפה יותר. ואז ככל שאתה עובר לערים יותר קטנות אתה עלול להגיד משהו לא מתאים ואז הם יגידו “טוב, לא ראינו פה יותר מדי סטנדאפ בזמן האחרון, אז נצחק מזה בכל מקרה”. ניו יורק ולונדון סתם ישבו ויגידו: “טוב, תצחיק אותנו יא מנייאק, כי כבר ראינו פה הכל”. הם הקהל הכי קשה.

כילד איך נכנסת לעניין המופעים? בעבר קישרת את זה למות אמך.

כן. שיחקתי עורב. היא הכינה לי תלבושת של עורב, וזה היה הדבר האחרון שהיא עשתה לפני שמתה…אז שיחקתי את העורב ומישהו צחק כי טעיתי במילה או משהו. ואני זוכר שחשבתי שזה די מעצבן… וזה היה כשהייתי בן שש, ואז אמא שלי נפטרה. ואז בגיל שבע ראיתי מחזה אחר וילד אחר קיבל תשואות. זה בטח היה מצחיק, ככה חשבתי, והחלטתי שאני חייב לעשות את זה. נראה לי שזה בטח הצורך הנואש באהבת הקהל. זה הפך לתחליף להיעלמות של אמא שלי. ככה אני מנתח את זה… זו מערכת יחסים די בריאה, כי הקהל לא ייתן לך את זה בחינם כמו ההורים.

תמיד היה לך ביטחון על הבמה?

במערכונים הייתי רגוע לגמרי. אולי כי התחבאתי מאחורי תלבושות ומשקפיים וכאלה. ואז כשהתחלתי לעשות הופעות רחוב, זו היתה הפעם הראשונה שהרווחתי כסף וחשבתי, כדאי מאוד שזה יעבוד. חשבתי שזהו, הימרתי על הכל – נשרתי מלימודי ראיית חשבון בשביל זה! ורואה חשבון  מקבל רכב חברה! קיבלתי פחד במה רציני וזה לא מצא חן בעיניי. אז די איבדתי את כל הביטחון שלי בהופעות רחוב, ולאט לאט בניתי אותו מחדש בהופעות ובעוד הופעות.

והיום כבר אין לך פחד במה?

מה קורה אם אתה יוצא ואחרי חמש דקות אתה כבר לא מצחיק ואתה אמור להיות על הבמה שעה וחצי או שעתיים? פשוט אסור לחשוב על זה. יש לי אנלוגיה לזה – נהיגה. כשאתה נכנס למכונית, אתה לא חושב – מה אם אהרוג איזה ילד תוך שתי דקות. אתה פשוט לא חושב על זה. עושה כזה הסכם עם עצמך לא לחשוב על זה.

אדי איזארד בשמלה

היו לך תלבושות צבעוניות בעבר. מה החשיבות לתלבושת שלך על הבמה?

זה לא ממש זוהר, אם לומר את האמת. אין הרבה מבחר לטרנסוויסטים סטרייטים, לכן אתה רואה המון טרנסוויסטים לבושים בצורה ממש מרושלת. יש לך אנשים די גבריים והם לובשים קצת בגדים נשיים כאלה, וזה לא נראה טוב. אבל, כן, אני טרנסוויסט, אז אמרתי יאללה כבר, לעזאזל, אז אלבש שמלה. אבל אז נתקעתי וכל הזמן הייתי לובש שמלות או חצאיות או איפור וכאלה. ואז האמריקאים אמרו, “טוב, זה מה שאתה עושה, כן? אתה עושה סטנדאפ וזה מה שאתה לובש”. אז לא, אני סטנדאפיסט ובמקרה אני גם טרנסוויסט.

האמת היא שאני סתם בחור שמחרטט בשכל. איזה בחור בווילס אמר לי: “חשבתי שהחומר שלך יהיה באמת…” ואז הוא לא הצליח למצוא את המילה הנכונה, ואמר: “אבל אתה סתם מחרטט בשכל”. אז אמרתי לו שנכון, כן, זה בדיוק מה שאני עושה. הוא חשב שהכל יהיה נורא נשי, בדיחות “שפתון אחד נכנס לבר”, או “נכון איפור זה מעולה?”, ובמקום זה סיפרתי בדיחות “אסור לתת לחזירים טרקטורים”. אני ילד מונטי פייתון: אני סתם מדבר שטויות.

***

 

המקור: הגרדיאן, פברואר 2008

תרגום: טל ניר קסטל

כתיבה קומית – טיפים למתחילים

הזוכים הטריים בפרס כתיבה קומית מייעצים: שתמיד יהיה לכם תסריט נוסף, ותזכרו שיש מעט מאד בדיחות שאי אפשר לקצץ.

אנחנו לא אוהבים לתת עצות

לקורס הסטנדאפ
לקומיקאים אגומניאקים קשה לקבל עצות, אז לתת עצות ובחינם? זה ממש מטורף, בתהחשב בכך שאנחנו בעצמנו חדשים בכתיבה קומית לטלוויזיה. אז במקום עצה, כתבנו פה כמה דברים שלמדנו.

כתבו עם מישהו שמצחיק אתכם
קשה לכתוב תסריט לבד, אבל עוד יותר קשה למצוא את האדם הנכון לכתוב איתו ביחד. אנחנו נפגשנו אחרי שעשינו סטנדאפ באותו מקום. הצחקנו זה את זה ברכבת הביתה. אם מישהו חולק איתך את אותו חוש הומור ותשוקה לכתיבה, זו כבר התחלה טובה. אבל לפני שמתחילים, תקבעו ביניכם מי “כותב ראשי כל יכול” ומי “כותב ראשי שותף צייתן” – זה היה המקור ל-99% מהריבים בינינו.

הגישו מועמדות בתחרויות כתיבה
כאשר הגשנו מועמדות לפרס “בפטא רוקליף לקומדיה” בפעם הראשונה, חשבנו שאם השופטים רק יעיפו מבט בכתיבה הבוסרית שלנו, זה כבר יהיה הישג עצום. הגענו לגמר באותה שנה, ובשנה שאחריה זכינו.
אבל מה אם לא היינו זוכים? את התסריט שלנו עדיין היו קוראים הרבה מאוד מפיקים בכל הממלכה המאוחדת, וזה קשר חשוב, כי אז היתה לנו סיבה לגיטימית לשלוח להם מייל ולדון באפשרות לעבוד איתם בעתיד. אם לא היינו מגישים מועמדות, מי יודע כמה זמן היה לוקח לנו ליצור את הקשרים האלה? אה, ואמא שלכם תספר לכו-לם שזכיתם בבפטא, וזה יהיה לה ממש כיף, אפילו אם זה לגמרי לא נכון.

תמיד תעבדו על תסריט נוסף
כאשר אמרו לנו לראשונה שתסריט גאוני אחד זה לא מספיק, הזדעזענו. היה לנו רק תסריט אחד והיתה לנו הרגשה שזה כל מה שיהיה לנו גם בעתיד. עכשיו אנחנו יודעים שאנשים רוצים לעבוד עם כותבים כי הם שמעו על הפרוייקט האחרון שלהם. לכן הם שואלים: על מה עוד אתם עובדים? קצת מביך לענות לזה “על כלום”.

צפו בטלוויזיה בלי הפסקה ובלי בושה
אנחנו מעדיפים לשבת בבית על פני להיות חברותיים. ולכן אנחנו צופים בצורה אובססיבית בסיטקומים בתור חיפוש השראה או תחקיר. למדנו המון מפרקים של “פילדלפיה זורחת”, “קומיוניטי” ו”ארצ’ר”, כל כך הרבה עד שהוטבעה בנו  עמוק במוח תכנית מדויקת של פרק לסיטקום.

אל תיתנו לאגו לפגוע בבדיחות שלכם
כשזה נוגע לבדיחות שלנו, צריך תמיד להקפיד שהאגו שלנו לא יתנפח לגודל בלתי סביר. יש לנו חוק לא כתוב שמי שיותר אכפת לו מבדיחה או משורה, מנצח. אבל אפשר לעבוד ככה רק אם לא נותנים לגאווה על הבדיחה שכתבת להשתלט עליך. אפשר לקצץ אפילו את הבדיחה שאתה הכי גאה בה.

היצמדו ללוח הזמנים
אם גם לכם, ממש כמונו, יש כישרון נפלא לדחיינות עד רמה שעלולה לסכן את הקריירה שלכם, תדעו שלוח זמנים עוזר. אנחנו קבענו לכתוב בשני ערבים בשבוע ובשני הימים של סוף השבוע. ואם לא היינו כותבים בדיוק לפי לוח הזמנים שקבענו, היינו מפספסים דד ליינים, והאנשים שהתעניינו בנו ובכתיבה שלנו היו מתעייפים ומחפשים משהו אחר.

אל תפחדו לשכתב
כשסיימנו את תסריט הפיילוט הראשון שלנו, הרגשנו כזו תחושת הישג. וכשהמפיק הציע לנו שכתובים עמוקים ברמת המבנה והסיפור, ממש נבהלנו. הוא אמר לנו: “אם יש חורים, מלאו אותם בעוד בדיחות”. נבהלנו, אבל התברר שאנחנו מסוגלים לעשות את השינויים הגדולים (וההכרחיים) האלה – פשוט כי היינו מוכרחים.

לכו לכל מקום ותפגשו את כולם
לאף אחד משנינו אין יותר מדי כישורי נטוורקינג. אנחנו מרגישים כמו אידיוטים כשאנחנו צריכים לעשות רושם של מקצוענים. אבל הכרחנו את עצמנו לעשות רושם בכל זאת. לא משנה אם לא יוצא כלום מהפגישה הראשונה, לפעמים אחרי שנים פתאום תשמח שישבת עם הבן אדם לקפה ההוא.

זה בסדר אם אין לכם מושג מה אתם עושים
מאז שהתחלנו להופיע בסטנדאפ לפני כמה שנים, ועכשיו כשאנחנו כותבים לטלוויזיה, הגענו למסקנה שאף אחד לא באמת בטוח בעצמו ובמה שיש לו להציע. אף אחד לא חושב שהולך לו ואף אחד לא חושב שהוא יכול לכתוב תסריט מוצלח. לדעתנו זה בסדר שתזכירו לעצמכם שאתם צעירים ושזה קשה. עצם זה שהשלמתם תסריט, אפילו לפני שהתחלתם לגשת למפיקים ולערוצים, זה כבר הישג.

אנדריאה הוברט וראיין קאל הם סטנדאפיסטים, כותבים קומיים וזוכים בפרס הבאפטא רוקליף לקומדיה. כיום הם מפתחים סיטקומים ל-BBC ובאופן עצמאי.

המקור

תרגום: טל ניר קסטל

שחקן “שובר שורות” ו”פארגו”: “צאו מהקומדיה, כל התחום עומד להתמוטט”

בוב אודנקירק, השחקן, הקומיקאי והכותב מ”סמוך על סול”, “מר שואו” ואחרים, מדבר על ספרו החדש ועל מה שמצחיק אותו (וזה מוזר)

כתבה: פראצ’י גופטה

בוב אודנקירק הפך לפנים מוכרות בעקבות הופעותיו בלהיטים טלוויזיוניים כמו “פארגו”, “שובר שורות” ולאחרונה ב”סמוך על סול” של AMC. אבל עוד הרבה קודם  הוא כתב ל”סאטרדיי נייט לייב”, יצר את תכנית המערכונים שלו “מר שואו” עם דיוויד קרוס, והביא למסך קבוצות כמו ה”בירת’דיי בויז” ו”טים ואריק”. ועכשיו הוא מפרסם ספר ביכורים, אוסף של מאמרים אבסורדיים, איורים, קריקטורות ועוד כל מיני “דברים מצחיקים” שאסף במשך השנים. לספר יקראו ‘A load of Hooey’.

‘A Load of Hooey’ הוא ספר קליל בן 139 עמודים באנגלית (וכדאי לומר שיש לו כריכה קשה ומהממת במיוחד), וכל  המצחיקים בו  מתפרשים על עמודים יחידים (וגם פחות).

אודנקירק דיבר ב”סאלון” על הספר ועל תפקידו בסדרה החדשה, וגם חלק עצה לא צפויה לכותבים מתחילים.

 

היו כמה סיפורים, למשל “מלאך אלוהים” או “הפי אנדינג”, שממש יכולתי לדמיין כמערכון. איך אתה מחליט מה הפורמט הנכון?

איך אני מחליט… הספר נוצר מזה שקשה לי לקבל החלטות טובות, אז לא החלטתי. זה כל מיני קטעים שהיו לי ואספתי אותם לספר שייצא יום אחד. ואז חבר שלי מייק זקס, עורך בניו יורק, ראה אותם וללא ידיעתי נתן אותם לדייב אגרס מההוצאה. אני אוהב אותם ורציתי לפרסם דרכם, אבל חשבתי שזה יקרה עוד חמש שנים או משהו כזה, וללא ידיעתי מייק נתן את החומרים לדייב ואמר לו “בוא נפרסם את זה, זה נהדר!”

סטיב מרטין פרסם ספר בשם “נעליים אכזריות” ולוודי אלן יש ספר “בלי נוצות”, ולדעתי לוודי אלן היו חלקי מחזות כאלה בספר. ויש עוד ספר שאהבתי, של פיטר קוק, אוסף סיפורים שנקרא “למרבה הטרגדיה הייתי תאום יחיד”. אחיו עשה את זה עם עוד מישהו – כל מיני מערכונים ביוגרפיים ועוד כל מיני תמלולים של קטעים שהוא עשה ברדיו וכאלה.

נהניתי לקחת את הספרים האלה ופשוט לפתוח אותם באיזה עמוד ולקרוא אותו. אז החלטתי שאפשר לכתוב ספר שהוא לא ספר עם קונספט מגובש. אפשר פשוט  לפתוח אותו באיזה מקום ולקרוא את הקטע ולצחוק. לא ממש חשוב קטע של מה זה.

כקוראת הרגשתי שרוב הקטעים היו אמורים לצחוק קצת על אנשים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, או שאנחנו לוקחים אותם יותר מדי ברצינות, ולהראות את הצדדים – והפגמים – האנושיים שלהם.

את צודקת. זה לא במודע. זה לא כתב האישום שלי נגד האנושות. אני לא מנסה לעשות צחוק ממרטין לות’ר קינג ג’וניור. הוא איש גדול, זה מצחיק לדמיין שהיה לו יום רע. מה הוא עושה ביום רע כזה? למה לדמיין דבר כזה? כנראה כי הוא בן אדם וכדאי להיזכר שהוא כזה מדי פעם. וככה כל הדמויות שם. אם אתה לזרוס וישו מקים אותך לתחייה, אתה לא מסתובב קצת ותוהה: “רגע, הוא יעשה את זה עוד פעם? עוד כמה פעמים בדיוק הוא מתכוון לעשות את זה? מה הכוונה, הוא לא מתכוון לעשות את זה עוד פעם?”. אולי זה פשוט להאניש דמויות ארכיטיפיות או איומות, כמו היטלר.

מצחיק אותך לכתוב מנקודת מבטן של הדמויות הקרועות האלה?

בטח, לפעמים. אתה קצת מדבר לעצמך, מבצע את זה בראש. כן, בטח.

נראה לי שאני מרגיש יותר בנוח כמבצע מאשר ככותב. אני מרגיש שאני קצת לוקח סיכון ככותב, שאני לא כותב מספיק טוב, מבחינת סגנון וכזה. וכן עברתי ושכתבתי את מה שכתבתי! אז אולי אני כן קצת מתרץ. שמעי, אתה לא חייב להיות כותב נפלא בשביל מערכונים, כי הביצוע יפצה על הטעויות שלך ככותב ואף אחד לא יקרא מה שכתבת, ישמעו רק את הביצוע. אבל כשאתה ממש כותב, ספר או משהו דומה, אז אנשים יקראו, ואולי גם יקראו שוב. אני לא יודע אם יש לי מספיק כישרון בשביל קריאה מדוקדקת כזו. אז שִכתבתי, ועבדתי הרבה כדי לשפר את הכתיבה שלי בספר.

אבל כן כתבתי את זה בשביל הכיף.  עושה רושם שכולם שונאים את הסיפור “הצחוק שלה”, אבל אני מת עליו! זה על טיפוס אחד שמשבח אישה בצורה ממש מוגזמת, ואז הוא אומר שהפגם היחיד שלה הוא “הצחוק שלה”, אבל זה פגם נורא. הצחוק שלה גרם לאנשים להתעלף! זה כמו איזה ספר שקראתי, אני אפילו לא זוכר איך קראו לו, על טיפוס אחד שכותב על אשתו שמתה וזה כל כך מוגזם.

מאיפה הקטעים האלה הגיעו?

באמת חשבתי שאפשר יהיה לאסוף את הקטעים האלה למשהו כיפי שיצחיק אנשים. אבל כתבתי את הקטעים האלה בשעות הפנאי שלי מהעבודה האמיתית שלי. עכשיו זה משחק, אבל הרבה מזמן העבודה שלי היה לכתוב קומדיה, לכתוב פיילוטים לטלוויזיה ולכתוב מערכונים ותסריטים.

אנשים מפורסמים השפיעו על הדמויות?

הסיפור “זיכרון מעורפל מחג המולד” הוא קצת טייק-אוף של “זיכרון מחג המולד” מאת טרומן קפוטה. אצלי הבחור קצת אהבל והזיכרון שלו לא משהו, והוא ממשיך להעלות את אותו זיכרון שוב ושוב ובכל פעם הוא משתנה, והוא גם מוקף באידיוטיזם במקום ברגשות מעודנים.

ב”הבטחת הפוליטיקאי” זה די האנשים האלה שאומרים שהם “לא רוצים להצביע לאף פוליטיקאי”. אז הנה מישהו שנבחר והוא לא יודע כלום על פוליטיקה, אין לו מושג איך זה עובד, והוא ממש מרוצה מזה, ממש חוגג על זה שאין לו מושג. אלה קולות מסוימים, כמו אצל קפוטה, או גם יותר כלליים, כמו מה שאתה שומע ברדיו, הדיבורים האלה על איך אנשים לא רוצים שום פוליטיקאי ותיק, וזה לדעתי די טיפשי. זה לא משהו טוב, אז אני עושה מזה צחוק.

אני תוהה מתי נפסיק לקפוץ מזה שאנשים מסתירים איזה סמים ואיזה טעויות עשו ישר לזה שהם שאומרים לנו “אוקי, עכשיו אני מְספר הכל”, כי אנשים לא באמת רוצים לשמוע הכל, יש איזה רגע שאתה אומר “אוקי, בסדר”, מכירה? כי כשפוליטיקאי מתחיל לספר הכל, אנשים פתאום קולטים שהם לא באמת רוצים לשמוע הכל, הם רוצים רק את החלק הקטן ההוא שאפשר לשפוט אותו לפיו.

אבל גם פוליטיקאים הם בני אדם, ויש להם שלדים בארון. אי אפשר לצפות שהם יהיו קדושים. אם היו להם חיים, הם עשו טעויות ועשו דברים מביכים ולא בסדר. אז חשבתי שיהיה מצחיק לכתוב על פוליטיקאי שנושא נאום ומספר לך הרבה יותר ממה שרצית לדעת.

אני לא יושב וחושב “על קומדיה היום”. אני חושב על דברים שמצחיקים אותי, או לפעמים על דברים שמרגיזים אותי, שזה יופי של חומר לקומדיה. דברים שמעצבנים אותך או מטרידים אותך, ואתה חושב, הנה יש פה משהו, זה קטע צבוע, או זה משהו אחר שחייבים לעשות ממנו צחוק.

אז מה מכעיס אותך?

תראי, העולם הוא מקום ממש מסובך ואנחנו מנסים לפשט דברים. ואנחנו עושים את זה בצורה די מגושמת. אנשים אומרים ועושים דברים מטופשים. רוצים שדברים יהיו פשוטים והם נשארים מסובכים. זה עולם מסובך וכשאתה מפשט דברים בהגזמה אתה עושה טעויות. זה נראה לי קצת מגוחך בימינו, הניסיון הזה לפשט. כי דברים הם לא פשוטים ואנחנו צריכים להתמודד עם המורכבויות.

 

מי מצחיק אותך בימינו?

קי ופיל (Key and Peele) ממש מצחיקים. הם משלבים ממש טוב רעיונות טובים, זווית טובה וביצוע. במערכונים אתה הרבה פעמים מקבל או את זה או את זה, אבל לא את כולם יחד. ואצלם יש הכל. לדעתי הם בטופ.

טים ואריק עדיין מצחיקים אותי בכל פעם שאני רואה אותם. הם ממש מפוצצים אותך. הם ממש מצחיקים וממש חכמים.

עשיתי אלבום שלי עושה סטנד-אפ עם ילד אחד בשם ברנדון וורדל (Brandon Wardell). זה רק אני והוא. זה יצא בעוד שלושה או ארבעה שבועות (האלבום יצא לפני כמה חודשים – המתרגמת). אני חושב שברנדון וורדל מצחיק. הוא עוד צריך להתפתח, אבל יש לו קול נהדר, הוא ממש נחמד, ובשנים הבאות הוא יעשה יופי של קומדיה.

איזו עצה היית נותן כמורה שמסביר איך ללמד כתיבה קומית?

הייתי אומר, עזבו את הקומדיה, כל התחום עומד להתמוטט.

באמת?

אני באמת חושב שלפחות מערכונים ממש בשיא עכשיו, שזה ממש נהדר אבל זה ייגמר. אז אם אני צריך לתת עצה הייתי אומר: מה יקרה אחרי שהמערכונים יעברו את השיא? אני לא ממש יודע, אולי זה יהיה בכלל קטעי דרמה? אולי בכלל משהו אחר? ג’ון מולייני מנסה להחזיר את הומור החוכמולוגים בסיטקום רגיל שמצולם עם קהל. הביקורות קטלו אותו, אבל יש מצב שאנשים ילכו לכיוון הזה.

אני חושב שאחרי המערכונים יבואו סיפורים. אחרי שאתה עושה מערכונים לתקופה, אתה מתחיל להסתכל על סיפורים, או על סיפורים שמספרים לך, ובכלל ללמוד על סיפור סיפורים. בכלל אני חושב שעניין המערכונים גדול וזה נהדר שהוא בשיא, אבל זה ייגמר וכולם יתחילו לחפש את הדבר הבא.

אני לא יודע מה הדבר הבא הזה עומד להיות, אבל מה שקורה עכשיו מזכיר לי קצת את מה שקרה באייטיז, כשהיה גל סטנד אפ ענק. בעיר כמו שיקגו, שבה גרתי, היו בהתחלה שני מועדוני סטנדאפ ובסוף התקופה הזו היו בה שישה. ובכל עיר היו ערבי סטנדאפ! ואז זה נפל כי היו יותר מדי ערבי סטנדאפ. היה יותר ממה שצריך. אז זה מגניב שיש כזה גל של מערכונים, אני נהנה מזה ורוצה שזה יימשך עוד 20 שנה כי זה מה שאני עושה, אבל לצעירים הייתי ממליץ להתחיל ללמוד על סיפורים ואיך מספרים אותם, כי זה יהיה הדבר הבא אחרי שאנשים יתחילו להגיד “אוקי, נמאס לי קצת מאימפרוב וממערכונים קצרים. ספר לי סיפור, משהו טיפה יותר ארוך ואולי עם טיפה יותר משמעות”. אף פעם אל תסתכל על מה שמצליח עכשיו, תסתכל על מה שיצליח בקרוב.

זו עצה שעוד לא שמעתי.

אולי זה לא יהיה דווקא סיפורים, אנחנו נראה, אבל תראי את האינטרנט. לפני עשר שנים הכל היה חייב להיות שתי דקות או פחות. והיום אנשים רואים סרטים באינטרנט, הם לא מתרגשים בכלל מקטעים ארוכים, הם צופים בהם, ובאינטרנט גם מוצאים דרכים לעשות מזה כסף, עם פרסומות בכל עשר דקות וכזה. אז יבוא הדבר הבא, למרות שדי קשה לדעת מה הוא יהיה.

תראי את “שובר שורות”. כשזה התחיל זה לא היה להיט. ואני לא יודע כמה זה בכלל הצליח. שמעתי שרצו לבטל את זה אחרי העונה הראשונה וגם אחרי השנייה. ואז התחיל כל העניין הזה של הסטרימינג, שבכלל לא היה קיים כש”שובר שורות” התחילה. אף אחד אפילו לא דיבר על זה אז, זה אפילו לא היה משהו שהיית יכול לעשות. ואז הסדרה ממש הצליחה בסטרימינג. היא הפכה למשהו ענק! אז הדרכים שבהן אנשים מקבלים את הבידור שלהם יכולות להשתנות, וזה משפיע על התוכן.

אני חייבת לשאול משהו על “סמוך על סול”…

אני לא יכול להגיד הרבה  על הסדרה, אבל תשאלי, אם אני יכול לענות, אענה, ואם לא אז לא. לא נורא, אני אשתדל.

הסדרה עוסקת בעבר של סול. אתה יכול לספר לי קצת על סול הצעיר לעומת סול שאנחנו מכירים מ”שובר שורות”?

אני לא יכול לספר שום דבר ספציפי, כי יסלקו אותי מהכנסייה הקתולית ומכל כנסייה אחרת שבה אנשים רואים “שובר שורות”.

הוא עומד להפתיע אותך. כשאנשים רואים את סול ב”שובר שורות” הם בעצם רואים את התדמית הציבורית, את הדברים שהוא רוצה להראות לציבור כי הוא חושב שזה יביא לו ביזנס. זו הפרסונה שהוא יצר בשביל הכסף. אז מי זה סול האמיתי? הייתי אומר ככה – אנשים רואים הרבה פעמים התנהגות צינית או גישה צינית וחושבים שזה אדם ציני, ובמקרה הזה סול גודמן באמת ציני לגבי החוק. אבל הרבה ציניקנים, בעצם אנשים שקוראים להם ציניקנים, הם אידאליסטים שהרגשות שלהם נפגעו. יש כנראה פילוסופיה מהסוג הזה מאחורי סול שאנחנו רואים ב”שובר שורות”. זה בערך מה שאני יכול לומר. זה די פילוסופי, אבל הייתי אומר… בעצם אני לא יכול להגיד. הוא בכלל לא הטיפוס שאתה מכיר, נגיד ככה. והכתיבה כל כך טובה, והכותבים כל כך התאמצו, שזה עובד.

השאלה האחרונה שלי היא קצת רנדומלית, אבל זו שאלה שאני אוהבת לשאול. אתה יכול לחשוב על איזו מחשבה, או רעיון, או הרגשה שאין להם מילה ולהמציא מילה כזו? משהו שאתה חושב שצריכה להיות לו מילה.

משהו שצריך מילה? אה! יש לי!

בוא נשמע.

יש לי מילה! ש לי מילה חדשה לגמרי, כזו שכולם צריכים להשתמש בה מעכשיו! שומעת?

כן!

אוהל בבית. מכירה שאתה עושה לילדים אוהל בבית, מסדינים? אז לזה צריך לקרוא זילוט. אז כשאתה עושה בבית אוהל לילדים או לנכדים או לילדים של חברים, תגיד “בוא נבנה זילוט” או “תיזהרו, תהרסו את הזילוט ככה!”.

נשמע שכבר חשבת על המילה הזו.

אה, כי כשהילדים שלי היו קטנים, בנינו כל הזמן אוהלים, הילדים שלי אהבו את זה. ילדים בכלל אוהבים את זה. ואז אחד מהילדים קרא לזה בטעות זילוט, וחשבנו, “איזה שם מוצלח. זו ממש מילה במילון, זה נשמע כמו מילה אמיתית”. אז התחלנו לקרוא לזה ככה. ואני חושב שזו צריכה להיות מילה אמיתית. הייתי רוצה שהיא תהפוך למילה אמיתית.

 

המקור

תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל

כתבו עליך הצגה

“מלך ישראל” בצוותא – ביקורת קומדיה

על הקומדיה “מלך ישראל” בצוותא הייתי אמורה לכתוב כבר קודם. פספסנו את ההצגה הזו כמה פעמים (פעם אחרונה כי הייתי במיון עם עירוי, סיפור אמיתי), וחבל שלקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע.
כי זו הצגה מצחיקה.
גור קורן, מחזאי פרינג’ ותיק שאחראי גם ל”המוגבלים” ול”חמישה קילו סוכר”, אחראי לכיף הזה עם מוריה זרחיה (“הגדוד העברי”), שביימה. בתכנייה היה כתוב שזו הייתה אמורה להיות מונודרמה, ומה אגיד לכם – יופי שהיא צמחה לשישה שחקנים, ועוד משעשעים ומוכשרים כמו דורון בן דוד, מתן זרחיה, אלי מנשה, עומר עציון, נטלי פרץ (זאת סוזי האחות מטיפת חלב! היא פה! ואם תתנהגו יפה היא גם תעשה חיקוי ממש טוב שלה באיזה רגע לקראת הסוף) והדר שחף-מעיין.
ומה בעצם קורה? ובכן, תכירו את עמרי. בעצם אולי אתם כבר מכירים אותו. הוא בן 33, גר בדירה עם שותפה ברמת גן, אוהב סרטים של אסי דיין, המצב החביב עליו הוא ישיבה, והוא עובד בסלקום כבר שמונה שנים. נכון שזה נשמע מוכר? אני מכירה אפילו יותר מאחד כזה.
עמרי יושב שבעה על אמא שלו. היא לא היתה מבוגרת בכלל, ומה פתאום עכשיו סרטן, באמצע החיים?
וכשעמרי קם מהשבעה, מתחילים לקרות דברים מוזרים.
מוזרים כמו קולו של עמרי מלך ישראל (מלך ישראל ארבעה מלכים אחרי ירבעם, לא ידעתם את זה? חבל, זה מבאס אותו מאוד) שבוקע פתאום מגרונו ומורה לו לעשות דברים כמו לא לגלח את הזיפים שצמחו לו ושהבוס שלו מאוד לא אוהב, לשתות הרבה יין, לבקש מכל אישה שחולפת על פניו להסיר את בגדיה (בתוצאות מפתיעות) ואחר כך גם לצאת לטיול ארוך בארץ ישראל המודרנית ולא להתרשם ממנה בכלל.

מלך ישראל קומדיה
טיפוס כריזמתי, העמרי הזה. כלומר לא עמרי אלא עמרי השני, עמרי מלך ישראל. הוא מופיע גם בהתגשמות פיזית, לבוש גלימה מלכותית ביותר (וחושפת מדי פעם בוקסר מודרני למדי, כנראה פשרה עם דרישות ההגינות הדתית). בגדול הוא לא ממש מתרשם ממה שהוא רואה, לא מהמארח שלו ולא מהמדינה שהוא חי בה. ואיך אפשר לקחת את המדינה ברצינות, כשארבעת השחקנים שאינם עמרי ועמרי משחקים לסירוגין קולגות ולקוחות מעצבנים יותר או פחות ב”סלקום” (הסניף המקולל בדיזנגוף סנטר. אני כבר שלוש שנים מתכננת להתנתק מהם אחרי שני ימי שישי שבזבזתי שם ומה שהולך בהצגה אפילו לא מתקרב לאמת המרה), בוס מעצבן אפילו יותר, סטודנטים לקולנוע (“מי יותר גאון, ווס אנדרסון או פול תומס אנדרסון?”), טיפוסים הזויים לגמרי ברחוב (“מה אני יכול לומר לך על המלך עמרי? אל תקרא לבן שלך ככה, שם רע! בגללו נהרגו יהודים! כן, לנו יש שני בנים, יגאל וברוך, שיהיו בריאים”), ובלי להזכיר בכלל את חבורת הבית”רניקים באיצטדיון טדי.
הסוף הוא, ובכן, בדיוק מה שהייתם עושים אם דבר כזה היה קורה לכם, ולא נוסיף. ומהדרך, ובכן, נהנים. הקהל נהנה, השחקנים נהנים, כולם נהנים.
לא רק על משחק בנוי התיאטרון. יש גם תפאורה ותלבושות מינימליסטיים וממצים, ובחירות מוזיקליות ממש גאוניות (בלי ספויילרים, שיר הטרטע הוא אחד מרגעי השיא בהצגה). בגדול, אפשר לומר שלמדנו משהו. אנחנו חיים במדינה הזויה, מרגיזה, קצת עקומה ומלאת הפתעות, ומצחיק פה עד דמעות.

וזה לא רק אנחנו. כי ההצגה הזו מדברת גם לקהלים שלא בהכרח חשים שהיא נכתבה עליהם. ביציאה עלו איתנו במעלית חבורת טינאייג’ריות. הן התלהבו מההצגה המצחיקה ומכמה תיאטרון הכל נראה, וריכלו ש”הנה, עכשיו היית בהצגת פרינג’. היית בכזו פעם?”
“לא”, ענתה הטינאייג’רית הטינאייג’רית מכולן. “רק בהבימה פעם, כשאמא שלי ניסתה לשחור לי תרבות”.

אז שחרנו לנו תרבות, סאטירה וצחוקים, ויצאנו ללילה הלח מרוצים.

ההצגה הבאה – בצוותא, ב-24.6

האינטרנט ודור חדש של מעריצים שרופים עזר ליצור את גל הסטנדאפ החדש

 

 

הדור החדש של הסטנדאפיסטים בארצות הברית. לאן הוא עוד יגיע?\ ג’סי דיוויד פוקס

“מה קורה, אנשים בחנות לאביזרי מין?”, שואג חניבעל בורס לתוך מיקרופון צעקני בשעה תשע וחצי בערב יום שלישי אחד בלוס אנג’לס. הוא עומד לפני קיר מלא תחתונים נטולי מפשעה בחנות לצעצועי מין בווסט הוליווד. הקהל שלו עושה כרגע מאמצים ניכרים להתעלם מהפרסומת לוויברטורים לנקודת הג’י שמשודרת לימינו של בורס ולהתרכז במופע שלו.
החנות לאביזרי מין הייתה המקום השני בתוך שעתיים שבו הופיע בורס. לפני כן הופיע בליין סטנד אפ שבועי ששייך ל-UCB קומדי (“הבריגדה האזרחית”, Upright Citizens Brigade) בשדרות פרנקלין. הוא הופיע שם עם אותן בדיחות רוסט והאולם היה מלא. הוא מופיע יותר מפעם אחת ביום שלישי בלוס אנג’לס, כי זה היום והמקום הכי טובים לסטנד אפ בכל ארה”ב. תכננתי לראות ארבעה מופעים באותו ערב, ויכולתי בקלות לראות ארבעה נוספים, כולם מוצלחים.
ואחרי שהסתיימו שתי ההופעות שלו, הלכו בורס והמוני קומיקאים לקומדי סטור כדי לצפות ב”קרב הרוסט” (The Roast Battle) – שני קומיקאים עומדים זה מול זה ומחליפים עלבונות. בחדר, חוץ מבורס, נמצאים גם ג’ף רוס, סטנדאפיסט ותיק והמבוגר האחראי במופע הזה, ג’רוד קרמייקל, סטנדאפיסט צעיר שכבר הספיק להקליט ספיישל שביים ספייק לי, דייב שאפל, המעשן סיגריה וצוחק בקול רם מכל בדיחה, וקהל מלא – מלא עד כדי כך שחלק ממנו נשפך למסדרון. מפה מגיע גל הסטנדאפ הנוכחי.
עכשיו הזמן להיות סטנדאפיסט: פירמידת הכישרונות רחבה, גבוהה ומגוונת יותר משהייתה אי פעם. דור חדש של מעריצים נלהבים תומכים במופעים ניסיוניים ויש המון דרכים להשמיע קול – ברשת, בטלוויזיה, בפודקאסטים ובהופעות – וגם להתפרנס. זהו שיא שלא זכור כמוהו מאז הגל הראשון ב-1979-1995. הגל הזה התחיל עם תופעת “סאטרדיי נייט לייב”, שבעקבותיה הפכו ג’ורג’ קרלין, ריצ’רד פריור וסטיב מרטין לפופולריים. מאות מועדוני סטנדאפ נפתחו והמוני סטנדאפיסטים גרועים מזן ה”שמתם לב?” קיבלו מלא כסף כדי למלא את אינספור הבמות. אחר כך, בעקבות ההצלחה העצומה של “סיינפלד”, “שפץ ביתך” ו”רוזאן”, המוני קומיקאים מהגל הזה קיבלו תכניות טלוויזיה משל עצמם, ורובן נכשלו.
ואז, כשמועדונים החלו להיסגר ותכניות להתבטל, החלה לצוץ האלטרנטיבה: סטנדאפיסטים שמדברים על חייהם האישיים כמו ג’נין גרופאלו ומארק מרון התחילו להכניס את הסטנדאפ למקומות חדשים. הגל הזה הגיע לשיא ב-2009, עם “WTF” של מארק מרון, הספיישל הראשון של עזיז אנסארי, “מחלקת גנים ונוף” ו”קומיוניטי”. אז גם הפכה UCB קומדי למאגר הכישרונות עבור סאטרדיי נייט לייב ועבור כל סיטקום בטלוויזיה.
יותר אנשים עושים סטנדאפ ויותר אנשים נהנים מסטנדאפ. הודות לרשת לסטדנאפיססטים יש אמצעים עצומים להגיע לקהל, והקהל נלהב מתמיד.
“יש המון דרכים לבלוט כסנטדאפיסט – הולו, נטפליקס, יוטיוב, אפילו באמזון יש תכניות”, אמר בורס. “אתה יכול להיבנות דרך האינטרנט – אנשים קיבלו תכניות אחרי שהפודקאסט שלהם הצליח”. וגם מי שלא מגיע לטלוויזיה יכול להתפרנס.
לפני שלושים שנה סטנדאפיסטים נלחמו על כמה פרוסות גדולות של עוגה קטנה. בשנות התשעים היו כמה כוכבים שהתעשרו, אבל אחרים רבים נשארו בלי פרנסה כשמועדונים נסגרו. עכשיו העוגה גדולה יותר, ויש יותר פרוסות.
אדם זקס, נשיא חברת “מידרול” שמוכרת פרסומות בפודקאסטים, אומר ש”הרבה מופיעים יכולים להתפרנס היום רק מהפודקאסטים שלהם”. זקס אומר שפודקאסט עם 40,000 הורדות לפרק יכול להרוויח $75,000 לשנה, ושלושה או ארבעה מהפודקאסטים שלו יעברו השנה את המיליון. קומיקאים כמו ביל בר, מארק מרון, סקוט אוקרמן ופיט הולמס – כולם ותיקים בסצנה – הפכו את הפודקאסטים שלהם לספיישלים בטלוויזיה או תרגמו אותם ליותר כסף בהופעות.

הסטנדאפיסטים היום כבר לא רוצים לככב ב”שפץ ביתך” החדש – הם רוצים לככב ב”לואי”

“כמעט כל מי שנכנס אתי לתחום עובד בו כרגע”, אומרת קריסטן שאל. “בטלוויזיה זה תור הזהב. יש איזה 2,000 ערוצים, רק תבחר”. ובמקום סיטקומים קלאסיים, יותר סטנדאפיסים מקבלים תכניות אישיות ומשחקים עם הפורמט. גם ברשתות הגדולות התכניות הפכו מסיטקומים קלסיים לדברים טיפה יותר מוזרים, לדוגמה “האיש האחרון על כדור הארץ” הנפלאה והמוזרה של פוקס. ייתכן כי רוב התכניות ברשתות כבר לא מקבלות רייטינג גבוה בהרבה מזה של תכניות כבלים והן מבינות שעדיף להן לייצר תוכן איכותי, כמו בכבלים. הסטנדאפיסטים היום כבר לא רוצים לככב ב”שפץ ביתך” החדש – הם רוצים לככב ב”לואי”, תכנית שבה תהיה להם עצמאות מוחלטת. כך נוצרו “ברוד סיטי”, “בתוך איימי שומר” ורבות אחרות. אף אחד מהיוצרים לא התעשר מהן, אבל כולם מתפרנסים מהאמנות שלהם.
וזה שונה מאד מהגל הראשון, שבו קומיקאים נאלצו לחרוש את ארה”ב עם אותו סט של 45 דקות, והמקומות שבהם הופיע היו מועדונים חינמיים שאת הכסף הרוויחו מהבר. המועדונים האלה התאימו לדור הבייבי-בום שיצא אז לדייטים. בקולנוע אסור לדבר ובדיסקו רועש מדי – במועדון סטנדאפ אפשר לדבר וגם לראות איך הדייט מתנהג וממה הוא צוחק (או נגעל).

קומדיה חשובה לדור הזה כמו מוזיקה לדורות הקודמים

החובבים של היום מתייחסים לסטנדאפ אחרת. צחוקים הם כבר לא סתם רעש רקע. “דור המילניום מעורב יותר רגשית בקומדיה”, אומרת שאנון קוק, ראש מחלקת המחקר בקומדי סנטרל.
בקומדי סנטרל טוענים בסקר שלהם מ-2012 שדור המילניום הוא הראשון שרואה בקומדיה חלק חשוב בהגדרה העצמית שלו. קוק טוענת ש”קומדיה חשובה לדור הזה כמו שמוזיקה היתה חשובה לדורות הקודמים”. היא מספרת שהחובבים מהדור הזה מכירים את ההיסטוריה של הקומדיה, את ההבדלים בין הז’אנרים השונים, והם מעורבים ומשתתפים.
ביום רביעי ראיתי את החובבים האלה בפעולה ב”The Meltdown”, המופע הכי טוב בעיר. הוא עולה ב-“נרדמלט” (NerdMelt), אולם מאחורי מוזיאון החננות בווסט הוליווד. את המופע מפיקה אמילי גורדון וכתבו אותו ג’ונה ריי וקומאל ננג’יאני (בעלה של גורדון וכוכב הסדרה “עמק הסיליקון”). המופע רץ כבר חמש שנים ולאחרונה הפך לתכנית בערוץ קומדי סנטרל. השורות הראשונות, כמו תמיד, היו מלאות חובבים. אלה אנשים שבאים שוב ושוב, חבורה קבועה של אנשים שהגיעו ממש מההתחלה, ולאט לאט התחלו להתיידד וגם לחפש מקום קרוב יותר ויותר לבמה. רובם אמנים וסנדאפיסטים בעצמם, והם מייצרים למופע דינמיקה מופלאה ומצחיקה.
והקהל הנלהב הזה מגיע עכשיו להופעות בכל המדינה. והוא שינה את הקומדיה:
1. היא יותר מטא
הקהל מתוחכם יותר, ומבין מה כרוך בהכנת החומר שמוגש לו. המופיעים כוללים יותר בדיחות על תהליך הכנת החומר, כמו “לפני שבוע – כלומר שבוע לפני שכתבתי את הקטע הזה…”.

2. ההפרדה בין סטנדאפיסט והקהל שלו כבר לא כל כך ברורה

התיאטרון של “UCB קומדי” עשה המון למען הגל הזה. הוא העלה מופעים, הפך אימפרוביזציה לפופולרית, ובעיקרון היה לחממה להמוני סטנדאפיסטים מצליחים. אבל תרומתו הגדולה ביותר היא כנראה שינוי היחסים בין המופיע והקהל. קווין היינז, ממרכז ההכשרות של UCB בניו יורק, מספר שבשנה שעברה למדו במרכז שלו 11,918 איש. וב-UCB, כולם מופיעים, כולם צופים בכולם, וכולם עובדים ביחד כדי לייצר את הקטעים הטובים ביותר.

3. הסטנדאפ הפך ליותר שיחה ופחות פאנצ’ים
הקהל מצפה שהסטנדאפיסטים ידברו איתו, לא מעליו. ננג’יאני אומר: “הסטנדאפ השתנה. לאנשים כבר לא אכפת לשבת ולשמוע פודקאסט במשך שעה וחצי שלא הכל בו פאנצ’ים-פאנצ’ים-פאנ’צים. וזה תקף גם למופעים – אני כבר משתדל להחביא קצת את הפאנצ’ים כדי לא להיראות מנותק מהקהל”.

4. קומדיה ניסיונית יותר

קירסטן שאל הרגה את הקהל במלטדאון עם קומדית נונסנס על אמילי דיקנסון. היא החביאה “שירים” באולם וביקשה מהקהל לקרוא אותם – שיר אחד הוא רשימת מכולת, אחר שהוא זית בעטיפת נייר (היא ביקשה מהמשתתף שלקח אותו להקריא את השיר ע”י כך שיאכל את הזית). הקהל פשוט התמוטט מצחוק.

הקהל ב-2015 מוכן לרדת עם הקומיקאי למחילת הארנב של הקומדיה הניסיונית. זו אמנם קיימת כבר משנות השבעים (סטיב מרטין, אנדי קאופמן ועוד), אבל רק עכשיו נכנסה למיינסטרים. צפו למשל בסט המבריק של רורי סקובל. סקובל נוטש את החומר שכתב, מעודד את הקהל למחוא כפיים לאורך כל עשר הדקות של המופע (מוזר במיוחד, אם תביאו בחשבון שהמופע מצולם לטלוויזיה), ופשוט מדבר עם הקהל, מציע פרשנות למתרחב באולם ומעודד את הקהל. הוא אפילו קצת מופתע מהתשואות שקיבל.

 

אז מה קורה עכשיו?

 

הדור הבא כבר מתחיל לצוץ. בניו יורק, בוייליאמסבורג, רץ המופע Holy Fuck Comedy Hour, מופע רעשני ומבולגן במיוחד שבו מעודדים המופיעים את הקהל להפריע להם, וכל אחד מהם צועק לקודם את האות לסיום הקטע שלו. הם האלטרנטיבה לאלטרנטיבה של UCB. השבוע הופיעה שם קלייר מולייני, כותבת לסאטרדיי נייט לייב, שביצעה קטע מטורף ביותר, עמוס ברפרורים לקטעים ולביטויים ידועים של התכנית. זה היה יותר ממטא – זה היה ממש פוסטמודרניסטי. הקהל צחק. גם היא צחקה.

מקור

תרגום ועיבוד: טל ניר קסטל