כל הפוסטים של יונתן עמירן

צחוק בצד פרק 11- אבי אטינגר

אבי אטינגר (“לילה בכיף”, “עד כאן”) מעשיר את התוכנית עם עובדות טריוויה מן העבר, ממציא ז’אנר פורנו ונותן לאמיר להרוס לו את הבדיחות. בהמשך הפרק, סטנדאפיסט/בלש מתארח באולפן וגם “פתיין אומנות” מלמד את אמיר איך להתחיל עם פסלים.

ספוטיפיי:

https://open.spotify.com/episode/5SpxGEjAl7DJu9PKw0btzs?fbclid=IwAR0jBdt9Sw8Il4bJ_JuycxiKMkfsmNbO1J3pjGu6COBfkZ4lndL7i2B3w4U

אפל פודקאסטס:

https://podcasts.apple.com/il/podcast/%D7%A4%D7%A8%D7%A7-11-%D7%90%D7%91%D7%99-%D7%90%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%A8/id1475669266?i=1000466055379&fbclid=IwAR26IuH2Z2uUQCMO9XizGPPz3GtfvHftyE0xZ9QY5G3wNejRFOb7wZTXt7U

לינק כללי:

https://no-joke.pinecast.co/?fbclid=IwAR2rRo0SY72rvfHFVqlSOk05KyCETeQ4Ypd0s26RkeEoYgPpyOxtb864jDs

צחוק בצד פרק 10- אלון גור אריה

אלון גור אריה (במאי “המוסד”, “היפופוטם”) משאיר מסר למאזינים בעתיד, מספר על שיתוף הפעולה שלו עם הבמאי ההוליוודי דייויד צוקר וחווה דה ז’ה וו נוראי במשך חצי שעה. בהמשך הפרק הבוס שלנו, מר פודקאסטון, עושה ביקורת לתוכנית ומתמודד מבולבל מהתוכנית “הכרישים” מנסה למכור לאמיר ואלון מוצר מעניין.

ספוטיפיי:

אפל פודקאסטס:

https://podcasts.apple.com/il/podcast/%D7%A4%D7%A8%D7%A7-10-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9F-%D7%92%D7%95%D7%A8-%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94/id1475669266?i=1000464502602&fbclid=IwAR0981mhhWyhr70XpbMRTknFdUutLIwL-bOo4GbWT-1wYiJD0EEbzf6hDmw

לינק כללי: https://www.listennotes.com/podcasts/%D7%A6%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%91%D7%A6%D7%93/%D7%A4%D7%A8%D7%A7-10-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9F-%D7%92%D7%95%D7%A8-%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94-LVcg59yBi7I/

צחוק בצד פרק 9- קארין כהן

קארין כהן (“לילה טוב עם אסף הראל”, “לילה תירס”, “טלוויזיה מהעתיד”) מגיע לפודקאסט לדבר על אלתור, ניו-יורק בשנות השבעים ואינסומניה.

בהמשך התכנית כוכב הילדים “חגי ישראל” עשה ראפ על חנוכה ומנכ”ל טינדר הציג שידרוג חדש לאפליקציה.

ספוטיפיי: 


אפל פודקסט:

 https://podcasts.apple.com/il/podcast/פרק-9-קארין-כהן/id1475669266?i=1000459892333
לינק כללי:

 https://lnns.co/V0ZF1q5vUk8

צחוק בצד פרק 8- ירמי שיק בלום

ירמי שיק בלום מתארח בפודקאסט הקומדיה “צחוק בצד עם אמיר גליקמן ויונתן עמירן”

ירמי שיק בלום מגיע לפודקאסט הקומדיה “צחוק בצד” ומדבר על “עד כאן”, ערב הסטנדאפ המיותר, הטלת ביצים וחלב-אב.

בהמשך התכנית שליח וולט מגיע עם משלוח לאמיר, וקוסם בשם אוהב מגיע לעשות כמה טריקים.

הקשיבו פה:

https://podcasts.apple.com/il/podcast/%D7%A4%D7%A8%D7%A7-8-%D7%99%D7%A8%D7%9E%D7%99-%D7%A9%D7%99%D7%A7-%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%9D/id1475669266?i=1000457868182&fbclid=IwAR09idzSEY5oj2WGZWo-xUnqSwyjFFbAkUjpWeOQwmED62qRbtJd6hOIpDA

או פה:

או פה:

https://www.listennotes.com/podcasts/%D7%A6%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%91%D7%A6%D7%93/%D7%A4%D7%A8%D7%A7-8-%D7%99%D7%A8%D7%9E%D7%99-%D7%A9%D7%99%D7%A7-%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%9D–FhI17f96Go/

שני הפול ראד- הקומיקאי האינדי לעומת שחקן המיינסטרים

הסדרה החדשה שלו, בה הוא משחק אדם משובט, אולי מאכזבת, אבל הנה למה אין כמו פול ראד

יש רק פול ראד אחד. אין אף אחד כוכב הוליוודי אחר עם הקריירה של פול ראד, ועם התדמית של פול ראד. אבל בצורה מסויימת יש גם יותר מפול ראד אחד, כי לפול ראד יש לפחות שתי קריירות שונות ונפרדות בהוליווד, קריירה מיינסטרימית בה הוא כוכב של קומדיות רומנטיות וסרטי גיבורי על גדולים, וקריירת אינדי בה הוא מופיע בקומדיות עצמאיות משונות ומערכונים ביזאריים. העיסוק הזה בפול ראדים רבים הוא גם הקונספט של הסדרה הקומית החדשה בכיכובו בנטפליקס Living With Yourself, שרק יצאה בחודש שעבר וכבר הספיקה לאכזב מאות אנשים ולהיכנס לרשימת ״עשר הסדרות הגרועות של נטפליקס״ ב״טיים אאוט״.

ראד פרץ לראשונה לחיינו ב-1995, שהופיע בקומדייה הקלאסית ״קלולס״ בתור ג׳וש, מושא אהבתה/ אחיה החורג של גיבורת הסרט שר הורוויץ. ראד היה בן 26 שצילם את ״קלולס״ וכבר נראה צעיר לגילו (הוא כיום בן 50, ועדיין נראה בשנות השלושים לחייו). אחרי קלולס המשיך ראד לשחק חתיכים מגניבים בסרטים כמו ״רומיאו ויוליה״ של באז לורמן, ונראה שימשיך לקריירה יציבה כבחור חמוד בקומדיות רומנטיות. אבל אז ב-2001 הגיע סרט קטן בשם ״Wet Hot American Summer״. הסרט, פארודיה ביזארית על סרטי מחנאות קיץ בו השתתפו גם איימי פולר, ג׳נין גרופאלו ובראדלי קופר, נכשל בקופות ובקרב המבקרים אך הפך במהלך השנים לסרט קאלט אהוב במיוחד. ראד גונב את ההצגה בתור אנדי, מדריך קייטנה דוש, חתיך ומטומטם שמשגע את הבנות ונותן לילדים לטבוע. 

לאחר כישלונו של הסרט, כוכבים רבים אחרים היו נבהלים וחוזרים לנתיב הקומדיות הרומנטיות המיינסטרימיות, אבל לא ראד , הוא פעל אחרת. ראד המשיך לשתף פעולה עם יוצר Wet Hot American Summerדייוויד וויין, בסרטים כמו קומדיית המערכונים המטורפת The Ten, ופארודיית הקומדיות הרומנטיות המעולה They Came Together, והופיע בסדרת פריקוול וסדרת המשך ל-Wet Hot American Summer בנטפליקס. כך בעצם הצליחה הקריירה השנייה של פול ראד. 

לראד יש את כל הנתונים להפוך לכוכב מיינסטרימי לחלוטין, הוא חתיך, מצחיק, בעל תדמית של אדם נחמד מאוד. אבל הוא בחר למלא את הקריירה שלו עם הופעות במערכונים מוזרים של הצמד ״טים ואריק״, הופעת אורח בתור עצמו בה הוא נורה למוות בסיטקום המשונה של ״אדולט סווים״, Delocated, ועוד תפקידים קטנים ומוזרים, בזמן שהוא מופיע בקומדיות שוברות קופות כמו ״בתול בן 40״ ו״והרי החדשות״, וסיטקומים מצליחים כמו ״חברים״ שם שיחק את בן זוגה של פיבי. האהבה של ראד לקומדיה מוזרה עוקבת אחריו אפילו להופעות שלו בתכניות אירוח, כמו “הראנינג גאג” שלו עם קונאן אובריאן, בה בכל פעם שהוא מתארח, במקום להראות קטע מהסרט החדש שהוא מקדם הוא מראה את אותו קטע מטומטם מסרט הטראש האמריקאי Mac and Me, חיקוי אי-טי משנות השמונים שהופק בשיתוף פעולה עם מקדונלדס שאין שום קשר בינו לבין ראד, חוץ מזה שהוא חושב שזה מצחיק. 

ראד יכול היה כל חייו להופיע בקומדיות רומנטיות כמו I Can Never Be Your Woman, אבל בחר גם להשתתף בפארודיית הקומדיות רומנטיות They Came Together לצד איימי פולר שם הוא לועג לתפקידים כאלו. בסרט הוא מתואר על ידי אחת הדמויות כגיבור הקומדיה הרומנטית המושלם ״נאה, אבל לא באופן מאיים, ויהודי אבל לא יותר מדי״, מתמזמז עם סבתו, וחולק סצנה עם מלצר שתקוע לו עמוד בתחת. הוא גם מופיע בסצנה הזו, אחת הסצנות המטומטמות והמצחיקות ביותר שאני זוכר בקולנוע:

ראד התראיין החודש לפודקאסט של קונאן אובריאן, וחשף שם פרט ששופך הרבה אור על הקריירה שלו. אובריאן מדבר שם על איך שנא תמיד לראיין שחקנים צעירים ונאים, שנראה ששום דבר רע לא קרה להם בחיים, וראד סיפר שהפחד שלו היה להיות כזה. פשוט איזו שחקן חתיך שקומיקאים כמו דניס מילר ישתמשו בהם בתור פאנצ׳ליין. אני חושב שראד בחר את דרך הקריירה השנייה הזו כדי להימנע מלהיות עוד שחקן חתיך שכולם שונאים. ״אני לא רק פרצוף יפה״ הוא אומר לנו ״אני גם אושיית קומדיה אלטרנטיבית!״

לא שזה תמיד עזר לו. אני תמיד חושב על הציטוט הזה של ג׳ף ווינגר מ״קומיוניטי״ על פול ראד: ״דת זה כמו פול ראד, אני רואה את המשיכה ואני בחיים לא ינסה לקחת את זה מאף אחד, אבל אני בחיים לא אעמוד בתור בשביל זה״. ציטוט עוקצני כזה הוא בדיוק מה שפול ראד מנסה להתחמק ממנו. זה ציטוט שמדבר על פול ראד, שחקן הקומדיות הרומנטיות החתיך, לא פול ראד, שחקן קומדיות האינדי המוזרות (וזה שזה נאמר על ידי שחקן קומדיות חתיך אחר, זה בהחלט מעניין). 

כעת הקריירה של פול ראד המיינסטרימי גדולה יותר מתמיד. יש לו תפקיד ביקום הקולנוע של מארוול, שכלל הופעה בסרט הגדול ביותר ביותר בכל הזמנים, ושני סרטים בכיכובו עם שלישי בדרך. הליהוק של ראד לתפקיד ״אנט-מאן״ בהחלט היה מעניין, כי הוא שחקן שידוע בעיקר בזכות קומדיות, והיה בן 47 ובעל קריירה ארוכה כשלוהק, לעומת צעירונים כמו כריס פראט וכריס המסוורת׳. אבל התברר שהסרט היה מאוד קומי, וראד מספיק חתיך ושרירי כדי לשחק לצידם. ועכשיו הוא מככב בסדרת נטפליקס, חלק חשוב בקריירה של כוכב ב-2019, ששואלת את השאלה: מה אם הייתה גרסה עוד יותר מושלמת לפול ראד? אבל לצערי, הסדרה הזו לא משהו. אני לא חושב שהיא גרועה כמו שעשו ממנה, אבל אני גם לא חושב שאתר The AV Club, טעו בביקורת שלהם שקומדיית השיבוט מרגישה בעצמה כמו שכפול לא מוצלח. לסיכום, אני לא חושב שהכישלון של הסדרה יאט את הקריירות של פול ראד. כי בסופו של דבר יש רק פול ראד אחד.

בדיחה ודיכאון- ספיישל הסטנדאפ על דיכאון של גארי גולמן ושל כריס גת’ארד

שני קומיקאים אמריקאיים הוציאו בשנים האחרונות ספיישלים שעוסקים בדיכאון שלהם והטיפול בו. מה זה אומר על עולם הקומדיה, איך זה קשור ל”נאנט” ומה כל-כך מצחיק בלהרגיש רע?

החודש יצא ברשת HBO, ספיישל חדש של הקומיקאי הניו-יורקי גארי גולמן, אותו אתם אולי מכירים מהרגלו המעט מעצבן של לכתוב טיפים לקומיקאים מתחילים בטוויטר, כל יום. למרות ההרגל הזה, גולמן הוא אחד הקומיקאים החביבים עליי, אז התרגשתי לצפות בספיישל חדש שלו, הראשון שלו מזה שלוש שנים. אבל גולמן בחר לעשות משהו שונה בספיישל הזה. במשך הקריירה הארוכה שלו, גולמן היה מוכר בעיקר כקומיקאי של אבחנות, אחד שצוחק על הדברים הקטנים שכולנו מכירים בחיים. האלבום הראשון, Conversations with Inanimate Objects, כולל, בהתאם לשם, קטעים ארוכים ומפורטים על פירות, ממתקים ומשקאות קלים. אבל בספיישל החדש שלו, The Great Depresh, גולמן בחר לעסוק בנושא גדול ורציני במיוחד- דיכאון.

מאז הספיישל שלו ב-2016, It’s About Time, גולמן אישפז את עצמו במוסד לטיפול בדיכאון הקליני שלו. בספיישל החדש שלו, הוא מספר על החוויה הזו, ומנסה להבין מאיפה הגיע הדיכאון הזה, דרך חזרה לילדות וההתבגרות שלו. צפיתי בספיישל של גולמן ואהבתי אותו. יש בו פגמים, ואני בהחלט צפיתי בספיישלים מצחיקים יותר, אבל יש בו עדיין משהו שאני מאוד אוהב. הוא גרם לי לחשוב גם על ספיישל אחר של קומיקאי אהוב עליי, כריס גת׳ארד, שאתם אולי מכירים מתפקידו ב״ברוד סיטי״ או תוכנית האירוח המטורפת שלו. ב-2017, גת׳ארד הוציא את Career Suicide, וואן-מאן-שואו של שעה וחצי שגם, בדומה לספיישל של גולמן, שודר ב-HBO והופק על ידי ג׳אד אפאטו, ועסק בדיכאון של גת׳ארד, ניסיונות ההתאבדות שלו, והטיפול התרופתי והפסיכולוגי שהוא עובר. 

הסטנדאפיסט המדוכא

אני אוהב מאוד את שני הספיישלים האלה, למרות הפגמים שבהם. בתור אדם שעובר טיפול פסיכולוגי ותרופתי כבר יותר מעשור, כמו רבים מכם, הם מרגישים לי משמעותיים. כמובן שכולנו מכירים את קונספט הסטנדאפיסט המדוכא או בעל ההפרעות הנפשיות. יש אפילו סרט קטן עכשיו בקולנוע  בשם ״ג׳וקר״, אולי שמעתם עליו, שעוסק בנושא הזה ומכיל הופעת אורח קטנה של גולמן. אבל בכל זאת בעולם שבו נראה שקומיקאים רבים מתרכזים בלפגוע בכמה שיותר קבוצות אחרות, גולמן וגת׳ארד מסתכלים לתוך עצמם ויוצאים עם משהו שמרגיש הרבה יותר כן.

הספיישלים האלה גם גרמו לי לחשוב על קומדיה. אני תמיד תמיד האמנתי שהמטרה החשובה ביותר של קומדיה היא להצחיק, לא לבטא רעיונות חשובים. תמיד התנגדתי גם לקומדיית clap-ter, בה המטרה היא לגרום לקהל למחוא כפיים במקום לצחוק (באופן מעניין, גולמן פירסם בשבוע יציאת הספיישל שלו ציוץ בו הוא מבטא את חוסר הרצון שלו מקומדיה כזו בדיוק). אבל הספיישלים של גולמן וגת׳ארד מלאים ברגעים בהם הקהל לא אמור לצחוק או למחוא כפיים. רגעים בהם הם פותחים את הלב שלהם ונותנים לקהל הצצה לחייהם עם דיכאון וחרדות. הספיישל של גולמן כולל גם קטעים דוקומנטריים שלו מדבר עם אשתו,אמא שלו והפסיכולוג שלו על מה שעבר.

“נאנט” לגברים לבנים

כשאני חושב על איך לתאר את הספיישלים האלה אני נופל הרבה ל״נאנט לגברים סטרייטים לבנים עצובים״. מה שאולי נשמע כמו עלבון ציני, אבל אני לא מתכוון לזה ככה. הם מופעים שמשלבים בין קטעים רציניים למצחיקים, ולדעתי עושים זאת בצורה יותר טובה מ״נאנט״ (הבעיה העיקרית שלי עם נאנט, היה שחשבתי שהקטעים הרציניים היו אפקטיביים מאוד אבל הקטעים הקומיים היו לא מצחיקים). כמובן שזה הגיוני שאני אתחבר יותר לספיישלים האלה כי אני בעצמי גבר לבן סטרייט ועצוב.  וגם גברים צריכים ספיישל שידבר לרגשות שלהם. גולמן במיוחד, מדבר בספיישל שלו על הלחץ שהרגיש בצעירותו להיות ״גבר-גבר״ כי הוא היה בחור גדול באמריקה של שנות השמונים, שהוא אפילו פחד להזמין ספרייט, כי זה נחשב למשקה נשי. גם גת׳ארד וגם גולמן מדברים על התגובות האלה, שבעיקר גברים מקבלים אני מרגיש, של ״תתגבר על זה!״ ״מה יש לך להיות מדוכא?״.

כל זה לא אומר שהספיישלים האלה לא טובים גם לנשים, או שנשים לא סובלות מדיכאון, אבל גולמן וגת׳ארד תוקפים את הנושא מפרספקטיבה גברית, שמראה שגם אם זכית בלוטו הפריבלגי, עדיין יכול להיות לך דיכאון. אני גם אוהב איך גולמן, שכמעט בן 50, לא תוקף את המיליניאלז, כמו כל-כך הרבה קומיקאים טרחנים בני גילו, אלא מכבד אותם ומודה שהוא מקנא בהם. יש לו קטעים בספיישל שתוקפים ישירות את הטיעונים של בייבי-בומרז באינטרנט שמתלוננים על ״גביעי השתתפות״ ודברים כאלה. באחד הרגעים הכי חדים בספיישל, גולמן עונה לטרחנים שמתלוננים ״איך הילדים של היום ילמדו איך להפסיד?״ ב״אל תדאגו. יהיה להם אימון. שמעתם על החיים?״.

תופעות לוואי

אני לא חושב שהספיישלים האלה ישנו את העולם. אבל אם הם יכולים להשפיע לטובה על כמה אנשים מדוכאים, להראות להם שהם לא לבד, אז זה דבר טוב בשביל ספיישל קומדיה. לשני הספיישלים יש מסר של ״תטפלו בדיכאון שלכם״. הם שניהם עונים לקלישאה הזאת של ״אם אני אקח תרופות או אם אני לא אהיה מדוכא אני לא אהיה מצחיק יותר״ בשלילה כועסת. הם מעודדים אנשים ללכת לטיפול, לקחת את התרופות שמתאימות להם, ולעזאזל עם תופעות הלוואי, כי כמו שגולמן אומר בספיישל שלו: תופעת הלוואי של דיכאון היא מוות, וזה הרבה יותר גרוע מפה יבש. 

יכול להיות שלא תאהבו את הספיישלים האלה. יכול להיות שתרצו משהו יותר מצחיק, או מסוכן. אבל אני שמח שהם קיימים. והם גם השפיעו עליי בתחום הקומדיה. אם גארי גולמן, מלך ההבחנות הקטנות המודרני, יכול לעשות ספיישל על נושא רציני אז גם אני יכול. זה לא אומר שאני אפסיק עם הקטעים המטופשים שלי על עוגיות ופחיות קולה, אבל הוא בהחלט נתן לי אומץ לדבר על נושאים יותר חשובים. וגת׳ארד הוא השפעה קומית בשבילי כבר שנים, בזכות התכנית המטורפת שלו והכנות שהוא מקרין. וכשאני מרגיש קצת עצוב, או אחרי הופעה לא טובה, אני אוהב להקשיב לשיר הזה מהאלבום הקומדיה הראשון שלו שמזכיר לכולנו, שלבכות זה לא רק בסדר, לבכות זה מגניב.

הקאמבק של אדי מרפי וסיפורו של “דולמיט”

אם הסתובבתם במקומות הנכונים באינטרנט בזמן האחרון, יכול להיות ששמעתם רחשים על קאמבק אפשרי לקומיקאי הענק של שנות השמונים והתשעים, וקיסר הסרטים הגרועים של שנות האלפיים, אדי מרפי. זאת בגלל סרט ביוגרפי חדש שאמור לעלות בנטפליקס ב-4 לאוקטובר בשם “Dolemite Is My Name”. מרפי כבר החל לקצור שבחים על גילומו של רודי ריי מור, הקומיקאי והשחקן מאחורי סרטי ״דולומייט״ אבל מיהו אותו כוכב סבנטיז נשכח, ומי הם שלושת הלבנבנים שעוזרים למרפי להביא את סיפורו חזרה לתודעה הציבורית? 

שני העשורים האחרונים לא היו נחמדים במיוחד למר מרפי. נכון, היו לו הצלחות כלכליות בתחילת שנות האלפיים עם סרטים כמו ״הפרופסור המטורף 2״ וסדרת ״שרק״, אבל הקריירה שלו כשחקן בקומדיות אהובות למבוגרים דעכה. בשנים האלה התרבו סרטיו הכושלים בקרב מבקרים וקהל, כמו למשל  קומדיית המד״ב ״פלוטו נאש״ שנחשב לאחד מהכשלונות הקולנועיים הגדולים בכל הזמנים. עם השנים מרפי צבר עוד ועוד כשלונות עם נקודות אור מעטות, כמו תפקידו ב״נערות החלומות״ שזכה למועמדות אוסקר, אך גם הרבה חרא כמו ״נורביט״ ו״לפגוש את דייב״. והשנה לאחר שדי נעלם לכמה שנים, מרפי חוזר עם תפקיד ראשי בביוגרפיה קומית חדשה ויש אפילו שמועות על אוסקר. אבל מיהו האיש אותו הוא מגלם?

רודולף פרנק מור, הידוע בשם ״רודי ריי מור״ או ״דולמייט״, היה שחקן, קומיקאי, זמר, מוזיקאי, ומפיק קולנוע. ב-1975 הוא יצר וכיכב בסרט ״דולומייט״, שהיה מבוסס על הדמות שייצר בהופעות הסטנד-אפ שלו. דולמייט הוא סרסור, משורר וגיבור אקשן שמכסח את הלבנים הרעים בעזרת מכות קונג-פו ועלבונות מחוכמים. הסרט הוא  דוגמה ומופת לז׳אנר ה״בלאקספלויטיישן״, סרטי אקשן זולים בכיכובם של שחורים העוסקים בנושאים של שחורים. הז׳אנר חי עד היום בזכות סרטי פארודיה כמו ״בלאק דיינמייט״ ו״הפטיש העברי״. בזמן שסרטים כמו ״שאפט״ ו״Sweet Sweetback’s Badassss song” היו סרטים רציניים ומכובדים בז׳אנר היו גם סרטים כמו ״דולומייט״, סרט דל-תקציב ומגוחך בו הבום מופיע יותר בפריים משחקנים מסויימים. למרות, או בגלל, איכותו הירודה של הסרט, הוא זכה למעמד קאלט, ומור יצר שני סרטי המשך,  וזכה למעמד אייקוני בתרבות האמריקאית.

אז  מי הם האחראים להחזרת סיפורו של מור לקולנוע? אלו הם השותפים התסריטאיים סקוט אלכסנר ולארי קרצ׳בסקי המלכים של הביוגרפיות ללוזרים. הם כמובן לא ישמחו לשמוע אותי מתאר את סרטיהם כך, כי הם מלאים בהערכה לאנשים עליהם הם עושים את הסרטים שלהם, אבל קשה לי לחשוב על שם קליט אחר לתאר כישלונות מפוארים כמו אד ווד. כן, לאחר כתיבת שני סרטי ״מותק, הילד השתגע״ אלכסנדר וקרצ׳בסקי  כתבו את התסריט ליצירת המופת של טים ברטון ״אד ווד״ על הבמאי שנחשב לגרוע ביותר בכל הזמנים. אך למרות המוניטין הזה, הסרט מלא בהערכה כנה לווד, ולשאיפותיו הגדולות והמגוחכות. לאחר ההצלחה של סרט זה אלכסנדר וקרצב׳סקי כתבו ביוגרפיות נוספות כמו ״איש על הירח״, על הקומיקאי המוערך אך המתוסבך אנדי קאופמן, ״לארי פלינט: האיש והסקנדל״ על איל הפורנו לארי פלינט, ו״עיניים גדולות״ על אמנית הקיטש מרגרט קין. באופן מדהים, הם לא כתבו את ״חי בסרט״ של ג׳יימס פרנקו על יוצר The Room -טומי ווייסאו, אבל הרוח שלהם מורגשת שם בהחלט. ועכשיו הם חוזרים עם עוד ביוגרפיה על אמן טראש שזכה להערכה מאוחרת, עם צוות שחקנים מרשים שבנוסף למרפי כולל שחקנים, קומיקאים ואמנים שחורים כמו ווסלי סנייפס, קיגן מייקל קי, כריס רוק, סנופ דוג, טייטוס בורג׳ס ועוד.

ומיהו הבמאי שאחראי על הסרט המאוד שחור הזה? בחור לבן בשם קרייג ברואר   שאחראי לסרט ההיפ-הופ זוכה האוסקר ״Hustle and Flow” סדרת ההיפ-הופ ״אימפריה״ ואמור לביים סרט המשך ל״מגלה את אמריקה״ בכיכובו של אדי  מרפי שאמור לצאת שנה הבאה. “Dolemite is My Name” יצא בינתיים בכמה פסטיבלים וקיבל ביקורות חיוביות, והשמועות אומרות שמרפי יקבל אולי מועמדות לאוסקר (למרות שנאת האקדמיה לנטפליקס). מרפי גם ינחה את “סאטרדיי נייט לייב” לאחר שנים שלא עשה זאת, ב-21 לדצמבר. אם הוא לא יספר יותר בדיחות על הומואים שמדביקים אותך באיידס, הקאמבק הזה אולי אפילו יצליח לו. בכל מקרה, אני מצפה ל-Dolomite Is My Name ואני מקווה שאתם אוכלי מרק עכברושים תצטרפו אליי בצפייה בו.  

פסטיבל הקומדיה באדינבורו: איך עושים את זה?

כתבנו יונתן עמירן היה בפסטיבל הקומדיה הגדול בסקוטלנד, וחזר לספר: איך מתכננים את הטיול, האם זה שווה את הטיסה והאם אפשר לארגן פסטיבל כזה בארץ?

פסטיבל הפרינג׳ השנתי באדינבורו, הוקם ב-1947 ומתקיים מאז כל שנה בחודש אוגוסט. הפסטיבל אינו פסטיבל קומדיה באופן מפורש אך חלק גדול ממנו מוקדש למופעי סטנד-אפ, אלתור ומערכונים. השנה, עבדכם הנאמן טס לכמה ימים לפסטיבל הנהדר הזה, ואני פה כדי לספר לכם על החוויות שלי, לתת לכם טיפים ולענות על השאלה: האם פסטיבל כזה יכול להתקיים גם בארצנו?

בהגעתכם לסקוטלנד הגשומה, אחרי טיסת קונקשן מאמסטרדם או לונדון, כי אין טיסות ישירות לאדינבורו, אתם יכולים להרגיש מבולבלים, מוצפים בכרזות בכל מקום למופעי קומדיה שונים, רובם עם משחקי מילים על שמות של סרטים או ״ברקזיט״ או שניהם. אני ממליץ לפני ההגעה שלכם, לעיין באתר הידידותי של הפסטיבל edfringe.com, ולראות איזה מופעים מעניינים אתכם. יש סיכוי טוב שלא תמצאו שם הרבה מופיעים שאתם מכירים, אלא אם אתם מתמצאים מאוד טוב בסצינת הסטנדאפ הבריטית, אבל תוכלו למצוא מישהו או מישהי מעניינים, לחפש קטעים שלהם ביוטיוב ולראות אם הם מתאימים לכם. אני בחרתי מספר מופעים מגוונים מאוד שכללו: מצגת בסגנון TED של הקומיקאי הבריטי מארק ווטסון על חוויותיו בתכנית הריאליטי Celebrity Island, מופעים מלאים של הקומיקאי האמריקאי דן סודר והקומיקאית האוסטרלית היידי ריגן, מופע יחיד שמסכם את עשר העונות של חברים מנקודת המבט של גאנת׳ר שבוצע על ידי קומיקאי בריטי אנרגטי בפיאת בוריס ג׳ונסון, מספר מופעי מערכונים ואלתור והופעה מאכזבת של ״של מי השורה הזאת לעזאזל?״ ללא אף אחד מחברי הקאסט האהובים. אם אתם רואים באתר הופעה שנראה שתהיה מבוקשת, איזשהו קומיקאי שגדול בבריטניה, קנו כרטיסים מראש, אבל אם לא, אני ממליץ להיות ספונטניים. ברחבי העיר תמצאו עשרות “בארקרים״ צעירים עם פליירים שינסו למשוך אתכם למופעים שונים. לרוב תנסו לא ליצור איתם קשר עין, אבל לעתים תוכלו לזרום וללכת למופעים שהם מקדמים. 

אבל מה אם אתם, כמו רבים מקוראי האתר הזה, קומיקאים בעצמכם ורוצים להופיע באדינבורו בזמן הפסטיבל? זה קצת יותר מסובך. אני תיארתי לעצמי שבנוסף למופעים הרשמיים של הפסטיבל, יהיו גם מספר במות פתוחות בברים מקומיים בו קומיקאים שמבקרים בפסטיבל יוכלו להשתתף. זה לא נכון. כל חלל הופעות בעיר, מקטן לגדול, הוא venueשל הפסטיבל, עם הופעות רשמיות שמתקיימות בתוכו. תוכלו כמובן תמיד לארגן הופעה משלכם, אבל אני לא יודע איך זה עובד. אני מניח שאתה צריך לפנות לפסטיבל כמה זמן מראש, לקבוע עם מקום, לשים פיקדון וכל מיני דברים כאלה. אתם יכולים לעשות מה שאני עשיתי, למצוא מופע שמארגן מישהו שאתם מכירים, ולהתנחל לשם. אני במקרה הכרתי את הקומיקאי אורי הלוי, שארגן ליין בשם well… that was weirdונתן לי להשתתף. הוא אמר לי לעשות משהו שהוא לא סתם סטנדאפ רגיל, אז החלטתי להביא את הדמות שלי, יעקוב רובינשטיין, הקומיקאי האשכנזי הזקן וחסר הטאקט. זה נשמע כמו דמות שיהיה קשה לקהל זר להבין (לך תסביר להם מה זה אשכנזי). אבל בעזרת החלפת רפרנסים ישראליים לרפרנסים בריטיים כמו ג׳ימי סאוויל (בדרן הילדים שנחשף כפדופיל) ורפרנסים בינלאומיים ואקטואליים כמו ג׳פרי אפסטיין ההופעה הלכה טוב באופן מפתיע מול מספר מצומצם של קהל מרחבי אירופה. 

אז כפי שאולי הבנתם אני ממליץ על הפסטיבל. למרות שכמה מהמופעים שראיתי היו מאכזבים, החוויה עצמה מאוד כיפית. להתסתובב בעיר היפהפייה והקטנה הזאת (אם אתם לנים במקום טוב, אף אחד מהמופעים  לא במרחק יותר מעשרים דקות בהליכה), ללגום אירן ברו, ולאכול את המאכלים המקומיים כמו האגיס (שלא אכלתי מעולם) ומארס מטוגן (שכן אכלתי והיה נהדר). לפסטיבל יש אווירת DIY כיפית, כולם פה לא בשביל להרוויח כסף אלא בשם אהבת הקומדיה. החדרים לעיתים קטנים ומאולתרים, במובן שאפשר לראות שבשאר השנה הם לא מיועדים לקומדיה. המופיעים לפעמים מקבלים את פניך בכניסה למופע, ומציגים את עצמם דרך הכריזה, במקום איזה קריין  כמו שאתה מצפה בהופעות גדולות. ואחרי ההופעה תוכל לפגוש אותם, מחזיקים דלי לתרומות, או סתם אומרים שלום, כשהייתי בפסטיבל לפני שנתיים יצא לי להצטלם עם אליל הקומדיה שלי אנדי דיילי (Review, Comedy Bang Bang), אחת החוויות החשובות בחיי הקצרים.

כל שנה הפסטיבל גם מכריז על זוכים. השנה זכה ג’ורדן ברוקס בפרס הראשי על המופע I Got Nothing וקתרין כהן זכתה בפרס המופיעה החדשה על The Twist? She’s Gorgeous. לא ראיתי אף אחד מהמופעים האלה או אף אחד מהמועמדים האחרים אבל זה חלק מההימור שבחוויית הפרינג’. אתה לא יודע איזה מופע יזכה ואיזה מופע יהיה סתם.

אז עולה השאלה, אם הפסטיבל הזה כזה טוב, למה יש כמוהו רק באדינבורו? האם פסטיבל כזה יכול להתקיים נגיד, בישראל? האמת, לא נראה לי. איפה דבר כזה  יתקיים? צריך להיות עיר עם מספיק חללי הופעות, אז נגיד תל-אביב. אבל האם החללים בעיר יאפשרו דבר כזה? האם יהיו מספיק קומיקאים שירצו להופיע במקומות קטנים ברחבי העיר? האם יהיו מספיק קבוצות מערכונים ואלתור כדי שזה לא יהיה רק סטנדאפ? האם העיריה תשתף פעולה עם דבר כזה? האם יהיה מספיק קהל שמעוניין בזה? האם יבוא קהל גם מחו״ל? האם זה יתקיים באנגלית או בעברית?  אני לא יודע, ואני בהחלט יהיה שמח אם דבר כזה יקרה, אבל, בדרכי הפסימית הרגילה, אני לא חושב שזה יקרה. אבל מי יודע? עיריית תל-אביב הצליחה להרים אירוויזיון לא רע, עם כל מיני אטרקציות לתיירים מחו״ל ודברים כאלה. אבל האם האהבה והמחויבות של מעריצי האירוויזיון לאירווזיון שווה לאהבה של מעריצי קומדיה לקומדיה? האם הם יעשו את הדרך למזרח התיכון בשביל מופעי הומור?  או שאולי בכלל נשכח מהתיירים ונעשה את זה רק בשביל הישראלים. משהו כמו פסטיבלי המוזיקה שעושים בארץ מדי פעם. אבל גם הפסטיבלים האלה הם כסף קטן לעומת פסטיבל כמו אדינבורו. כמה במות באמת נוכל לארגן פה? ומי יארגן את זה? אני? אין לי כוח! בינתיים יש לנו את הפסטיבל באדינבורו, קשה להגיע לשם, קשה להתמודד עם מזג האוויר, ולא תמיד תמצאו שם אנשים שאתם מכירים. אבל אני יודע שאני אחזור לשם בשנה הבאה. 

“מה שקורה בצללים” הסרט מול הסדרה

יצאנו לבדוק: איך משתווה הגרסה הטלוויזיונית ללהיט הקאלט הניו-זילנדי?

ז׳אנר המוקומנטרי היה פעם רענן, גם בטלוויזיה וגם בקולנוע. כשסרטים כמו ״ספיינאל טאפ״ וסדרות כמו ״המשרד״ הופיעו לראשונה (למרות שלא היו הדוגמאות הראשונות לז׳אנר) הם היוו משב רוח מרענן לז׳אנר הקומדיה, עם דרך ההצגה המיוחדת שלהם, של דוקומנטרי פיקטיבי לחלוטין. היום הז׳אנר מוכר לכולם מסביב לעולם וכבר לא הדבר המיוחד שהוא היה פעם. אז איך מחזירים  את הרעננות לאותו ז׳אנר קומי וותיק? מוסיפים אליו ערפדים כמובן!

זה הקונספט שעלו עליו היוצרים הניו-זילנדים טאיקה וואיטיטי (״ת׳ור: רגנארוק״) וג׳מיין קלמנט (״Flight of the Conchords״) ב- 2014, עם סרטם המעולה ״החיים בצללים״. הסרט עקב אחרי רביעיית ערפדים לוזרים בניו-זילנד שנתנו לצוות צילום לתעד את חייהם אחרי המוות,שכללו מפגש ערפדים, ריב עם אנשי זאב ומלא דם. הסרט הפך ללהיט קאלט והומלץ על ידי עשרות חנוני קומדיה לחבריהם.

כמה שנים לאחר מכן, דיווחתי ממש באתר הזה על הידיעה שגרסה טלוויזיונית של הסרט נמצאת בפיתוח, הפעם באמריקה ולא בכיכובם של השחקנים המקוריים. אני הייתי סקפטי לגבי הגרסה הזו, כמו שאני סקפטי לגבי רוב הגרסאות המחודשות לדברים שאני אוהב. אבל הסדרה התבררה כממתק טלוויזוני כיפי ומדמם במיוחד. אך איך היא משתווה לסרט? הבה ונבחן זאת.

צוות השחקנים

בסרט המקורי מ-2014, כיכבו היוצרים וואיטיטי וקלמנט יחד עם מספר שחקנים ניו-זילנדיים פחות מוכרים והופעת אורח זכורה של רייס דארבי. הגרסה הטלוויזיונית מציגה קאסט מגוון יותר שכולל סוגים ומינים שונים של ערפדים וערפדיות ובני אדם. הדבר הראשון שהלהיב אותי לגבי הסדרה הוא ליהוקו של מאט בארי, שחקן וקומיקאי בריטי בעל יכולת יוצאת דופן לטיימינג קומי והגשת בדיחות, שמוכר לכם אולי מתפקידיו ב-The IT Crowd, Garth Marenghi’s Darkplace, Snuff Box ועוד. בארי מגלם את לזלו,ערפד בריטי חרמן וחלקלק, אך לצידו יש גם קאסט שחקנים מאוד מוכשר הכולל את קיוואן נובאק בתור ננדור, ערפד אוטמני טיפש, נטשה דמיטרו בתור נדיה, ערפדית רוסייה חרמנית ועצבנית, ומארק פרוקש בתור קולין רובינסון, ערפד מסוג חדש ששואב האנרגיה מאנשים בכך שהוא משעמם או מעצבן אותם. בביתם בסטטן איילנד גר איתם גיירמו (הארווה גוליאן) ה-familiar של ננדור, שמשתרת אותו ואת שאר הערפדים מתקווה נואשת להפוך גם הוא לערפד. אליהם מצטרפים גם כוכבי אורח רבים כמו דאג ג׳ונס (״הלבוי״), ניק קרול (״קרול שואו״, ״ביג מאות׳״), ונסה באייר (״סאטרדיי נייט לייב״) ובפרק מיוחד אחד מספר ערפדים קולנועיים מוכרים מאוד. הקאסט המצויין המגוון עוזר לסדרה למצוא זהות משל עצמה.

הקומדיה

אבל מה לגבי הקומדיה עצמה? מה יותר מצחיק הסרט או הסדרה? אני חייב להודות שעם כל אהבתי לסדרה, לוקח לה קצת זמן להגיע לרמת הקומדיה של הסרט. הסרט קורע מצחוק, ומכיל הרבה יותר ציטוטים מצחיקים פר-מינט מאשר הסדרה, בעיקר בפרקים הראשונים. לכן, אין לי אלא לקבוע כי הסרט מצחיק יותר! 

הלב

אבל מה לגבי הלב? אותו דבר מיוחד שגורם לנו להרגיש מחוברים רגשית לדמויות שאנחנו רואים על המסך. הלב בסרט בא בעיקר דרך ויאגו, הערפד החמוד והנחמד, שמגלם וואיטיטי. אבל בסדרה הלב גדול וחזק יותר. יש לנו את גיירמו המסכן, שכל מה שהוא רוצה זה להפוך לערפד כמו שתמיד חלם. ויש לנו גם את דמות המשנה, ג׳נה, בגילומה של ביני פלדסטיין (״ליידיבירד״, ״חורשות את הלילה״), נערה ביישנית וחנונית בקולג׳ שנהפכת לערפדית ללא ידיעתה ומגלה בעזרתה של נדיה את הכוחות האמיתיים שלה.

סיכום

לסיכום, הגרסה הטלוויזיונית אולי לא מצחיקה באופן מיידי כמו המקדימה הקולנועית שלה, אבל היא עדיין סדרה ששווה להיכנס אליה בזכות הקאסט המעולה והחיבור הרגשי שהיא מציעה. ועם עונה שנייה בדרך, אין זמן כמו ההווה להתחיל לראות את העונה הראשונה.

מיהו רג’י וואטס – קומיקאי או מוזיקאי? ויש גם קופון בסוף

רג’י וואטס, שמגיע לארץ ב-25.6 משלב בין מוזיקה לקומדיה בצורה מאוד מעניינת. אבל האם זה מצחיק?

מה מבדיל בעצם קומיקאי ממוזיקאי? השקפת החיים שלנו באתר הזה היא שקומדיה היא אמנות נשגבת, הטהורה ביותר מבין האומניות, בזמן שמוזיקה היא פעילות ברברית, פרימטיבית ולמען האמת חסרת-תועלת שאפילו חיות יכולות ללמוד. אבל מה לגבי אותם אלה המשלבים בין הקומדיה והמוזיקה? מהו היחס בין מוזיקה לקומדיה ההופך בן אדם לקומיקאי או מוזיקאי? מתי מישהו הוא מוזיקאי ששר שירים קצת מצחיקים ומתי מישהו הוא קומיקאי שמשתמש קצת במוזיקה?

http://https://www.youtube.com/watch?v=ZTM-CidguAw

מה שמביא אותנו לרג׳י וואטס, אותו קומיקאי/מוזיקאי שמגיע לארצנו  ב-25.6. וואטס משלב בין מוזיקה וקומדיה בצורה מיוחדת, אך האם הוא קומיקאי או מוזיקאי? נתחיל עם קצת רקע. רג׳ינלד לוסיאן פרנק רוג׳ר וואטס נולד ב-1972 בשטוטגארט, גרמניה לאם צרפתייה ואב אפרו-אמריקאי. משפחתו עברה למונטאנה שבארצות הברית, שם הוא גדל ולמד. לאחר מכן וואטס למד מוזיקה בסיאטל ושם התחיל את הקריירה שלו. וואטס החל במהרה לשלב קומדיה בהופעות המוזיקליות עם שירים מאולתרים שהיה יוצר על הבמה בעזרת ביטבוקסינג ולופר. עם  השנים וואטס הפך לאישיות אהובה בעולם הקומדיה, עם הופעות בסרטוני אינטרנט, סדרות טלוויזיה ופודקאסטים. בין השאר וואטס כתב את שירי הנושא של תכנית המערכונים ״קי ופיל״ והפודקאסט ״קומדי באנג באנג״ ואף שימש כסיידקיק/ מנהיג הלהקה/ החבר היחידי בלהקה בגרסת הטלוויזיה של ״קומדי באנג באנג״ במשך שתי העונות הראשונות שלה. לאחר מכן וואטס נהיה הסיידקיק/ מנהיג להקה בטוק-שואו האמיתי של ג׳יימס קורדן ברשת CBS.

http://https://www.youtube.com/watch?v=BdHK_r9RXTc&t=1s

ההופעות החיות של וואטס קשות לתיאור. את ספיישל הנטפליקס שלו מ-2016 Spatial וואטס מתחיל בתור חייזר המדבר במושגים  חלליים לא ברורים ואז עובר למופע מאולתר לחלוטין המשלב בין שירים עם הלופר שלו, סטנדאפ פארודי, אנטי-קומדיה ומערכונים אבסורדיים. והכל נגמר במסיבת ריקודים גדולה.  קראו לי מיושן, אבל אני אוהב בדיחות בסטנדאפ שלי. אפילו ספיישל נטפליקס אוונגרדי כמו Rory Scovell Does Standup for the First Time של רורי סקובל הכיל בתוכו בדיחות. סקובל אגב סיפק לי את רגעי הצחוק הגדולים ביותר ב-spatial כשהשתתף בסיטקום המאולתר בתוך המופע Crowe’s Nest יחד עם וואטס והקומיקאית קייט ברלנט.

http://https://www.youtube.com/watch?v=CJQU22Ttpwc

וואטס תיאר את עצמו בעבר לא כקומיקאי או מוזיקאי אלא כ-disinformist, מישהו שמטרתו היא לבלבל את הקהל שצופה בו. והוא בהחלט מצליח בזה. אני חושב שוואטס הוא גם מוזיקאי מאוד מוכשר. השירים המאולתרים שלו נעימים לאוזן וקליטים. אבל לגבי הקומדיה, אני לא בטוח מה מצחיק בלחזור על מילים אקראיות וג׳יבריש על גבי רקע ביטבוקס. בעבר נהניתי מוואטס בפרוייקטים יותר כתובים ומהוקצעים שלו כמו הקליפים שלו לשירים מקוריים כמו “Fuck Shit Stack” ו-“If You’re Fucking, You’re Fucking” בשירים הקצרים האלה של וואטס אני מצליח למצוא הומור, והם קליטים מספיק כדי שאקשיב להם שוב ושוב.

http://https://www.youtube.com/watch?v=vftIGU8-uqs

כל מה שכתבתי כאן, לא אומר שאני לא מעריך את וואטס. אני מוצא את מה שהוא עושה מעניין ומיוחד מאוד, ואני בהחלט חושב שאפשר להגדיר אותו כקומיקאי ומוזיקאי, ושילוב מרתק בין השניים. זה מגניב שכל הופעה שלו היא משהו שונה לגמרי, משהו מאולתר ומאתגר. ואני סקרן לראות מה הוא יעשה כאן בהופעה שלו.

סקרנים נוספים יכולים לקבל 15% הנחה כאן