שייקה אופיר האיש שהשאיר אותנו ככה, פוסט אורח מאת עידו הראל

מהם שלושת המערכונים הכי מצחיקים של שייקה אופיר? בונוס: הסברים הורסי בדיחות

מנצח המקהלה (יופי נחמה)

שייקה מגלם, בשפת גוף טווסית ובמימיקה מוגזמת ואובר דרמטית במתכוון, מנצח אלפא דוג קפריזי ונפוח החושב שהוא מנצח על המקהלה מספר אחת בעולם.
הוא מנצח ומביים את חזרות המקהלה במלוא הפאתוס והחשיבות עצמית, חובט ביוסף הטנור, בכל פעם מפסיק את שירתם ו"לא מצליח לעבוד בשקט".
כשיוסף מעצבן אותו הוא עוצר את המקהלה לפאוזה דרמטית ויוצא במונולוג חוצב להבות ומצחיק עד דמעות המתחיל בנזיפה: "יוסף!", ומתפתח לכדי פואטיקה של ממש, "מהו בוקר? הבוקר הוא קודם כל הלילה שגווע…".
המנצח הוא נאד כל כך נפוח שהוא הופך למעין משורר המאוהב בערכי הסוציאליזם שהתרסק בדיוק בתקופה זו ומגלם כל מה שסרוח במדינה באותם ימים.
המקהלה המזייפת הזו היא הגבעטרון דה-לה-שמאטע, פרודיה על כל מקהלות היצוא הציוניות לחו"ל באדיבות הסוכנות היהודית והמגבית במסעות בין קהילות יהודיות בעולם בתקווה לקושש קצת רגשות אשם והרבה מרשרשים. (להקת הזמר החסידית, להקות ריקודי עם, חציר וצעד תימני) פרט לשמאלץ היהודי ושירי ההורה, להקות אלו מרבות בשירי פועלים סובייטים מעוברתים מהווי הקיבוץ והפועל. המנצח קורא "הבוקר בוקר בוקר בוקר בא!" ואז הוא זורק הערת אגב "הפועל יוצא בבוקר לעבודה…" (פרפרזה למערכון אחר של אופיר שבו יו"ר ההסתדרות שנואם בפני הפועלים בהפסקת הצהריים נאום סוציאליסטי נלהב עם סנדוויץ' תקוע בפיו – הרי זו הפסקת צהריים!)
שייקה מכניס את המקהלה בהנפת שרביטו לפרק הצהריים של המערכון כחרב דמוקלס. תוך כדי כך נחמה (הקול הגבוה והמצרצר של המקהלה) שרה סולו, פוזלת קמעה ובמקום לנזוף בה כפי שנזף ביוסף, הוא עוד מעודד אותה ב"יופי נחמה!"
בשנים שלאחר מכן הפך הביטוי "יופי נחמה" למטבע לשון לגלגלני/סלחני לאנשים שלא קולטים את הפואנטה או סתם משפט שנאמר להם ולוקח להם זמן עד שנופל להם האסימון (גרסה נשית עם קריצה ל"בוקר טוב אליהו").
המקהלה ממשיכה לשיר לכמה רגעים ומיד אץ הוא לצעוק בפעם המיליון על יוסף הגבוה בפינה הימנית, כמו נפרד מכל המקהלה, כחמור גרם עקשן שלא מוכן ליישר קו עם הדיקטטורה של המנצח המלוקק.
שייקה נושא כאן מונולוג, מטיל צל, יוצר את הקונפליקט בין הדמויות בזמן שהן בקושי מוציאות הגה וצובע את הדמויות של נחמה (רבקה מיכאלי במשחק מדויק ומינימליסטי) ויוסף כשני קטבים.
יוסף הוא "המוקצה" גבוה ונעבעך, המנצח מחקה אותו מפציץ עם הבוקר שלו בוולגריות, צוחק עליו שהוא "בלינדר" ממושקף ולא רואה דבר (ובגרסה של ציונה והעין המקולקלת "קסוקר") מזלזל ולא למד בע"פ את הטקסט.
שייקה גורם למנצח להצטייר כפלצן יומרני ואגומניאק שעולב מצד אחד ביוסף ומרחם על נחמה שכנראה סובלת מפיגור כלשהו אך היא בכל זאת ה"בייבי" שלו.
בין לבין הוא צועק על יוסף בגאוניות ש"הבדל בין טנור לאלט הוא חצי טון פלדה" ומנפיק שלאגרים כמו "אם המקהלה תיקח את קפריסין – אחר כך העולם ורק בסוף מצרים!" (המערכון שודר אחרי השלום הקפוא עם מצרים ב-78')
פזילתה של נחמה מחריפה בכל פעם שהיא שרה בקול גדול יותר והוא צריך לנפח אותה ב"יופי" נוסף, לקראת סוף המערכון וערבו של השיר הופכת הפזילה לניצוץ של טירוף וקולה של נחמה כבר מנפץ צנצנות בפלצט זייפני ורצחני כזמרת אופרה על אסיד.
המנצח כמעט משתגע מרוב יגון אך ממשיך לנצח על זיופים מכל עבר וחוסר הרמוניה מטורף בזמן שהקהל באולפן משתין מצחוק.
הסוף אופטימי, דווקא לאחר הצרצורים והשירה הדרמטית המבכה את הערב, דיסהרמוניה מזעזעת וגרוטסקית, המנצח מסיים בקריאת ניצחון וכיבוש התחרות וההופעה בקפריסין, אי קטן וכל כך קרוב לבית.

ציונה והעין המקולקלת (ד"ר טיכון)

בסלון קיטשי בן התקופה יושב סוג של מזרחי ירושלמי מהדור הישן שכבר אינו ממש קיים בישראל של ימינו (אולי רק בקרב זקני שוק מחניודה). הטקסט שלו הוא אוסף של כל השפה והביטויים שהיו שגורים בפיהן של אותן דמויות צבעוניות ומצחיקות עד דמעות.
בניגוד למנצח המקהלה כאן מדובר במינימליזם מבחינת תנועה ואפס עלילה וסיטואציה בזמן אמת, ההתמקדות היא בלספר את הסיפור. בקול, בשפת פלג הגוף העליון ובשפה המדוברת שהיא העיקר.
להלן לקסיקון החידושים וההמצאות הלשוניות (וגם המקומות בהם "גנב" ובכך שתיעד את השפה המדויקת של הדמויות שחיו בתקופה המדוברת) הגאוני של שייקה, שהומצאו במערכון כה קצר ומתומצת הטומן בחובו חיים שלמים של ירושלים החילונית של פעם, בה עין אחת צוחה ואחת בוכקת גם תוך פזילה, באיזושהי מוטציה מדויקת בין לועזית, ערבית ואנגלית.

לקסיקון המערכון
חיידק – מַקרוֹבּ – עוף קטן בעין.
וירוס – אחיו הקטן והערס של המקרוב (אולי הפעם הראשונה שאמרו ערס בתולדות הטלוויזיה הישראלית, ימי הערוץ הבודד)
נכנס לה משהו בעין -בעיית עיניים רפואית – התקלקל לה העין – מקרה עין.
חדר המתנה – חדר מתנה – חדר חיכַּיֹון.
פוזל- קסוקר- עין אחת ביום שישי והשניה ביום ראשון – העיניים מביטות זו בזו בפלרטטנות.
הקסוקר ידוע גם כבלינדר (דמותו של יוסף הגבוה) מ"מנצח המקהלה" וסלנג ידוע באותה תקופה בכל העדות ושכבות העם לממושקפים וכבדי ראייה או כל מי שמפגין רגע של קוצר רואי.
רפואה – מדיצינה.
ד"ר טיכו – גם רופא וגם בן אדם (שייקה מדגים את השילוב הקוסמי הזה בצורה שאינה מובנת מאליה שבאמצעותה הוא מדגים שלא מדובר ברופא שאינו בן אנוש והרי לא כל רופא הוא גם אדם)
מראת חדר ניתוח – מתאימה גם כדי לבדוק מי נוכח בחדר וגם למקרה שהרופא רוצה להסתרק.
.מַָקרוסקופ – גורם למקרוב להראות פי חמש יותר גדול ממה שהוא נראה בחיים הפרטיים שלו.
הורג מקרובים בתהליך של חיטוי המים בהם ישתמש לניתוח- מחרטש אותם.
ספריי נגד מקרובים – פליט (בעצם גרסה קדומה לk-300)
סיכום הדו"ח רפואי- מצב עיניה של ציונה כיום, מאז שטיפל בה ד"ר טיכון – העין ענקית, מסתובבת ככה (תנועת אצבע ) צבעה – שחור כנעלי השבת שלה, הווה אומר – בריאה כמו שור שלא ממצמץ!

אבו זאכי

מערכון שהוא שירת הברבור של שייקה, רגע לפני המוות.
הימים הם שלהי שנות השמונים, מפיק העל המיתולוגי אברהם דשא פשנל (פאשה) חוגג יומולדת שישים וכל דור הנפילים של שנות ה-60 וה-70 בבידור ובבוהמה מגיע לעשות כבוד.
אירוני שדווקא דן בן אמוץ הגדול, שעתיד להישכח ולהדחק כליל מהתודעה הקולקטיבית בשל אותן שערוריות אפלות שהתגלו לאחר מותו ולא סתם כמו שייקה שנשכח בלי תירוץ טוב, הוא המראיין.
הם שניהם בסירה אחת יותר ממה שהם יכולים לדמיין, אולי שותפות הגורל הציתה בהם ניצוץ שובבות אחרון וגאוני, אכול וצחק כי מחר נמות ואתנו ימות כל העולם שידעו וההומור שטיפחו כאן, דור הולך ודור בא.
נפשיל שרוולים ונתחיל – בן אמוץ מנחה ומציג את אבו זאכי, הערבי הזקן מה"חמאם", אחד המועדונים והתיאטראות המצליחים של שנות החמישים-שישים בניהולם של פשנל ואורי זהר. שני בחורים מעלים את אבו זאכי שנראה כמו מוטציה של אחמד יאסין, הרב כדורי ופעיל בקו-קלס-קלאן.
שימו לב לתנועה של שייקה, אחד הטריקים הקומיים שמחזיק ומפיל כאן את הקהל – הנפילות האינסופיות של הזקן והצורך של בן אמוץ להרים אותו כל שנייה.
הוא מברבר מתוך דמנציה אמינה וגרוטסקית כאחת על אורי זהר והחזרה המפוקפקת שלו בתשובה והפחה התורכי איברהים פאשה (על שמו קרוי חמאם אל-פאשה) וכל אסוציאציה מצחיקה יותר מהשנייה ומובילה אל השיא.
השיא – לאחר ששיגע את הקהל בברבורים, נפילות ותוך התפרצויות צחוק בלתי נשלטות של בן אמוץ שלא מצליח לראיין אותו "כמו שצריך", הוא סופסוף נזכר בפשנל המקורי ומתאר דיאלוג בין פאשה ואדם נוסף, כנראה בעניין עסקי זה או אחר שהיה קשור למופעי המקום. זה אמר לו "ככה" וההוא ענה לו "ככה", "ככה וככה וככה וככה וככה" ובכל "ככה", הקהל מבין בדיוק את הכוונה. בשפת הגוף, באינטונציה, כל "ככה" הוא נראטיב בתוך נראטיב, חיים שלמים. כל מבע בעיניו של שייקה והצורה שבה בן אמוץ קולט ומגיב בחזרה מתוך הרמוניה של שנים. הקהל בוכה מאושר בכל פעם שהם חוגגים את ה"ככה". "ובסוף ההוא שאמר לו "ככה" הלך והוא נשאר "ככה".
בסוף ירד שייקה מהבמה, כיבה את האור והשאיר את כולנו "ככה".

Comments

comments